חזרתי לבריכה.
אני מרגישה כאילו שבתי לטוקיו, עם הצפיפות והתור לשחייה. בצפון שחיתי
במעגלים והיה אפשר להישאר במים כמה שרוצים. חשבתי שיש לי כושר בלתי מוגבל
ובסוף תמיד נשארתי רק שעה. בארבע מקבלים עוגה, אז יוצאים מן המים בארבע
וחצי ולוקחים עוגה לחדר. פתאום גיליתי שאני יכולה לשתות נס והעולם לא מתקפל
לתוך עצמו. נס לא עושה כלום, אז אפשר לשתות כמה שרוצים. רק בבוקר מקבלים
שם קפוצ'ינו. בא אליך איש אחד שהוא מלצר ושואל, מה תרצו לשתות? לפעמים הוא
לא בא אליך, כי באת מאוחר מדי לחדר האוכל ואתה ניגש למכינה ומבקש מאוד
בנימוס ואחר כך אתה לא יודע אם לחכות לאיש שיביא לך את הכוס לשולחן או ללכת
לקחת את הכוס בעצמך. כשחזרנו הביתה, חיכתה לנו חבילת קפסולות מסוג ריסטרטו
בארון החשמל. פה לא צריך לבקש קפה מאיש, אבל אי אפשר להכין תה מעלים של
לימונית, לואיזה, מרווה, המון סוכר, המון לימון ונענע: תה צמחים מופרע.
מרוב פשטידות וגבינות וקינוחים, הדבר היחיד שלא יכולתי להרפות ממנו בארוחת
החג היו הקציצות והשניצלים. פחדתי שאמא שלי תכין ארוחת חג חלבית בגלל
אחותי. אחותי קראה לקציצות ולשניצלים "האוכל הרצוח", אבל זה לא הזיז לי.
ההורים שלי היו הכי נחמדים ורגועים שראיתי אותם בחג אי פעם. כנראה כי בן
הזוג של אחותי הוא כמו "עז", שכשמוציאים אותה מהבית ופתאום הכל נרגע (הוא
לא בא לארוחת החג) למרות שהוא רק גילם בתוכו את המתח באינטראקציות ולא הביא
את המתח איתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה