בחופשה מיינו בגדים. בגדים שלי, למרות שאמא של גורי עובדת בתאגיד ביגוד ויש לו מאות טי-שרטים וסווטשרטים ומכנסיים. המשקל שלי כל הזמן משתנה מאז שירדתי מ-81 קילו. לפעמים אני אוכלת יותר, לפעמים פחות ולפעמים אני מתאמנת בצורות יותר אפקטיביות ולפעמים פחות. למשל, הדרך בה אני שוחה כמעט לא עושה בשבילי כלום וגם פילאטיס ויוגה עם גורי, חוגים שאני לא מצליחה לבצע בהם יותר מחצי מהתרגילים, לא ממש עובדים בשבילי. לעומת זאת, בתקופות שאני מתאמנת על מכשירים אירוביים יותר משעה בכל יום, אני נראית קצת יותר טוב.
הקטע הוא, שלמרכז במוח שאחראי על דימוי גוף לוקח כמה חודשים בכדי להתעדכן, אז אנחנו לא תמיד רואים את עצמנו כפי שאנחנו באמת נראים ואולי זה אפילו סוג של הסבר קוגניטיבי להפרעות אכילה למינהן, כי לוקח לאנשים זמן להבין שהם רזו או שמנו. כתוצאה מכך, יש לי המון בגדים בארון וזה מבלי שאמא שלי עובדת בתאגיד בגדים (אמא שלי עובדת בעירייה. היא יכולה להביא לי מיץ אשכוליות מהמזנון. יש להם תלושים), שהם גדולים עלי או קטנים עלי או סתם לא מחמיאים, ואת אלו אגרנו בשקיות גדולות והעמסנו לאוטו, נוסעים במוצאי יום כיפור לכיכר היל בצפון הישן, לעשות "תשליך" לתוך "מיכל מיחזור בגדים".
אני מודה שזה היה מוזר לזרוק שמלות מעצבים לתוך פח כחול גדול (לא, אין לי סבלנות למכור אותן או ללכת למקומות שתורמים בגדים, כי שמעתי שהם לא מקבלים הכל והם גם עוברים על השקית שלך בנוכחותך וזה מביך. יש לנו ארגון צדקה חרדי ברחוב שאנשים זורקים לחצר שלו שקיות עם בגדים והם פשוט מניחים אותן ברחוב, עד שבאים הומלסים וקורעים את השקיות וזה ההסבר, ילדים, לערימות הבגדים שמונחים לפעמים ליד גן מאיר. תודה שצפיתם). אני מקווה שהאנשים שמרוקנים את הבגדים מהפח הכחול אולי תורמים אותם למישהו.
אז זרקתי את הבגדים לתוך המיכל ונסענו משם, רק בשביל למצוא "חניה בהפתעה" בסוף אבן גבירול, ליד הגשר שמסיים את תל אביב ומתחיל את שכונות עבר הירקון, אז הלכנו לאכול, אלא שלא חישבנו נכון ורוב המקומות היו סגורים, בעשר בלילה במוצאי יום כיפור, אז התיישבנו באיזה חומוס (כאילו שהייתי צריכה חומוס אחרי כל מה שאכלתי בחג) כי גורי לא אכל כל היום - לא בגלל יום כיפור. הוא אוכל פעם ביום ולפעמים בחופשות שוכח לאכול עד חצות. בגלל זה לו יש ארון בגדים מלא בחולצות ומכנסיים עוד מהתיכון ואני מספרת סיפורים על "מרכז דימוי הגוף" במוח. תגידי: כשסיימתי את תהליך הירידה במשקל שקלתי 59 קילו ועכשיו אני שוקלת 67 קילו, אבל לא בא לי ללבוש בגדים שהתאימו לי כששקלתי 81 קילו, לכן הפח בכיכר היל 2, הרוויח המון בגדים ובבניין ירושלים שהיא כבר בנויה, ננוחם ואימרו אמן.
הקטע הוא, שלמרכז במוח שאחראי על דימוי גוף לוקח כמה חודשים בכדי להתעדכן, אז אנחנו לא תמיד רואים את עצמנו כפי שאנחנו באמת נראים ואולי זה אפילו סוג של הסבר קוגניטיבי להפרעות אכילה למינהן, כי לוקח לאנשים זמן להבין שהם רזו או שמנו. כתוצאה מכך, יש לי המון בגדים בארון וזה מבלי שאמא שלי עובדת בתאגיד בגדים (אמא שלי עובדת בעירייה. היא יכולה להביא לי מיץ אשכוליות מהמזנון. יש להם תלושים), שהם גדולים עלי או קטנים עלי או סתם לא מחמיאים, ואת אלו אגרנו בשקיות גדולות והעמסנו לאוטו, נוסעים במוצאי יום כיפור לכיכר היל בצפון הישן, לעשות "תשליך" לתוך "מיכל מיחזור בגדים".
אני מודה שזה היה מוזר לזרוק שמלות מעצבים לתוך פח כחול גדול (לא, אין לי סבלנות למכור אותן או ללכת למקומות שתורמים בגדים, כי שמעתי שהם לא מקבלים הכל והם גם עוברים על השקית שלך בנוכחותך וזה מביך. יש לנו ארגון צדקה חרדי ברחוב שאנשים זורקים לחצר שלו שקיות עם בגדים והם פשוט מניחים אותן ברחוב, עד שבאים הומלסים וקורעים את השקיות וזה ההסבר, ילדים, לערימות הבגדים שמונחים לפעמים ליד גן מאיר. תודה שצפיתם). אני מקווה שהאנשים שמרוקנים את הבגדים מהפח הכחול אולי תורמים אותם למישהו.
אז זרקתי את הבגדים לתוך המיכל ונסענו משם, רק בשביל למצוא "חניה בהפתעה" בסוף אבן גבירול, ליד הגשר שמסיים את תל אביב ומתחיל את שכונות עבר הירקון, אז הלכנו לאכול, אלא שלא חישבנו נכון ורוב המקומות היו סגורים, בעשר בלילה במוצאי יום כיפור, אז התיישבנו באיזה חומוס (כאילו שהייתי צריכה חומוס אחרי כל מה שאכלתי בחג) כי גורי לא אכל כל היום - לא בגלל יום כיפור. הוא אוכל פעם ביום ולפעמים בחופשות שוכח לאכול עד חצות. בגלל זה לו יש ארון בגדים מלא בחולצות ומכנסיים עוד מהתיכון ואני מספרת סיפורים על "מרכז דימוי הגוף" במוח. תגידי: כשסיימתי את תהליך הירידה במשקל שקלתי 59 קילו ועכשיו אני שוקלת 67 קילו, אבל לא בא לי ללבוש בגדים שהתאימו לי כששקלתי 81 קילו, לכן הפח בכיכר היל 2, הרוויח המון בגדים ובבניין ירושלים שהיא כבר בנויה, ננוחם ואימרו אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה