מנסים לשנות את שגרת החיים. גורי מגיע הביתה מוקדם מאי פעם, מוקדם יותר אפילו מימי חיפה העליזים ואז אנחנו הולכים ביחד לחוג. הבעיה, שהחוגים שגורי רוצה ללכת אליהם (יוגה ופילאטיס) קשים לי מדי. אני מרגישה בהם כמו ילדה מפגרת. עד שאנחנו זזים אל תוך חדר החוגים, כולם כבר תופסים את המקומות האחוריים ואנחנו נותרים מול המדריכה. לגורי זו לא בעיה, כי הוא בין הטובים בכיתה, אבל אני מקבלת מהמדריכה המון תשומת לב או התעלמות, תלוי מי מדריכה באותו יום.
יש מדריכה אחת, ד', שמאוד מתלהבת מהגמישות של גורי, אז היא נותנת לי תשומת לב בשיעור, בכדי ששנינו נמשיך לבוא. היא אומרת לי משפטים כמו "את כן יכולה להרים את הרגליים" כשאנחנו שוכבים על כדור או "אל תעלי את כל הדרך למעלה, רק תקרבי את הראש לרגליים". אני כאילו החלק הטיפולי של כיתת החוג, בעוד שבחדר הכושר, אני "מתחרעת" על האליפטי כמו כולם. אז יש לי דילמה, אם לתת לגורי ללכת לבד ולבלות עוד זמן בנפרד ממנו, או לגלם לבדי את החלק המאותגר של הכיתה. בינתיים גם לא בא לי ללכת לבריכה יותר, כי אני מבלה גם ככה יותר מדי זמן בחדר הכושר ואז אני לא פוגשת אנשים נחמדים באמצע היום ואין לי סבלנות לשבת בטארטמן ורובין, כי לא בא לי לעבוד בשעות הצהריים והערב, רק בבוקר. ושוב אני נסוגה ללא לצאת מהבית.
ולדבר שונה לגמרי: ההחלטה הקטנה הכי טובה שעשיתי בזמן האחרון זה לעשות unsubscribe לפיד בפייסבוק של י"ר ושל שירי השכנה. לא רק ששניהם מזבלים רציניים, אלא גם שזה גורם לי לחשוב עליהם יותר מדי וחשבתי על מישהו מהקוראים של הבלוג, שגם לא ראיתי אותו יותר משנה וגם אי אפשר לעשות לו "unsubscribe" ואני שונאת לחשוב על אנשים שהם לא באמת נמצאים בחיים שלי ואולי זה מה שגורם לי לירות מדי פעם עלבונות (?) בשלט רחוק.
