אז
בסוף הוא רצה שאערוך בשבילו פרוייקט מהסוג שאני מתפרנסת ממנו. ללא תשלום כמובן.
והסכמתי. אולי כי זאת העמדה שלי כרגע ברצף ההווה. לקנות דברים. יש לי יכולת קניה.
יכולת קניה וחכירה ושאלה.
י"ר
הוא לא כמו המאפייה 'טארט מן ורובין' שאני מעמידה פנים שהיא לא קיימת יותר, סתם כי
מתחשק לי ו-י"ר הוא לא הספרית א', שהחלפתי אותה במעצב גבות מכיכר המדינה ובגללה
אני כבר לא עוברת יותר ברחוב החשמונאים. הוא לא רחוב שאפשר לא לעבור בו יותר.
הוא
הילד שפגשתי בגיל שמונה בגינה הציבורית ליד הנדנדות שאמר שהוא גר בבניין החום בהיר,
כשאמרתי שאני גרה בבניין החום כהה ושמחנו לגלות שזה בעצם אותו הבניין ורצנו לשם ואמא
שלו הגישה לנו עוגת גבינה וכבר אז התחילה לא לסבול אותי. אני אפילו זוכרת על מה
דיברנו באותה שיחה ראשונה בפה מלא עוגת גבינה.
פעם
י"ר אמר לי: "אני לעולם לא אהיה מסוגל שלא לענות לך" ואני מניחה
שהוא כבר פיתח את היכולת הזו, אבל אני כשלעצמי עוד ניצבת בגן ליד הנדנדות וההורים
שלי עוד גרים בבניין החום-בהיר-כהה.
בעד זה אני תמיד בסקייפ. גם כשלא מותקן לי סקייפ.
- כותרת מתוך שירו של יהודה עמיחי '1924'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה