אתמול הלכנו לסינמטק לצפות בהקרנת פולחן של "הסרט הישראלי הכי גרוע של כל הזמנים" - הטרמפיסט או 'היפי אמריקאי בישראל' (1971) - בליווי כתוביות מצחיקות ושירים שאנשים חיברו במיוחד ושרו על הבמה בקטעים האינסטרומנטליים הארוכים בסרט (למעשה יש בסרט רק קטע אינסטרומנטלי אחד שמשמיעים אותו שוב ושוב) והחמודים האלו גם עלו לבמה ורקדו בקטעי הריקוד בסרט. נהניתי מאוד, עד כדי כך ששכחתי ששעה לפני כן הרסתי את המחשב שלי עם כוס אספרסו שנשפכה על המקלדת :-( ולחשוב שכמעט לא באנו כי התיאור בתוכניה נשמע מעאפן. הרבה הרבה יותר כיף מ-'רוקי הורור שואו', למרות ש-'הטרמפיסט' הוא "הורור שואו" מכובד בפני עצמו.
היינו גם אצל סבתא. בדרך כלל אחותי אצל סבתא מעט מעצבנת, משום שהיא מעמידה שכל דבר שאני אומרת שלא קשור לשיחה עם סבתא (דברים כמו "החצאית שלך יפה" או "איזה בושם זה?") הוא עבירה חמורה על כללי הנימוס שמזכה בכתף קרה. הדברים היחידים המותרים אצל סבתא, לפי כללי הנימוס הדרקוניים שאחותי המציאה, זה הקשבה בפנים חמורות סבר + אופציה להזלת דמעה בקטעים המרגשים, לאותם סיפורים ששמענו בעשר שנים האחרונות שוב ושוב ושוב.
לאחרונה מצאתי דרך לעקוף את הצדקנות המשעשעת של אחותי, על ידי זה שאני פשוט מקשיבה הקשבה פעילה לסיפורים של סבתא תוך ניסיון לדלות מהם פרטים חדשים ("סבתא, היה מותר לכם לעשן תוך כדי עבודה?" או "איפה בדיוק היה הבסיס שלך במלחמת השחרור?") + פזילות לטלוויזיה - סבתא פתחה את הטלוויזיה על תוכנית המופת 'מה שקורה באילת': תיעוד מדוקדק של אוסף חזרות של פרחים ופריחות שמהווים צוות בידור באחד המלונות שם, שהוא בעצם פרסומת למלון 'קלאב הוטל'. נראה לי שקשת, הבעלים של ערוץ המוזיקה, לא רק שלא הוציאה כסף בשביל להפיק את התוכנית אלא גם קיבלה תשלום בשביל לשדר אותה וככה זה כמובן נראה.
אז כאשר תפקיד "שוטר הנימוסין המומצאים" של הערב נלקח ממנה, אחותי נאלצה לחוש את הרגשות של עצמה כלפי הדברים של סבתא. לרוע המזל, סבתא בחרה לספר, בין שאר הסיפורים, על איך היא מתעללת במטפלת שלה - לא נותנת לה לגעת במזוזות בבית (כי היא לא יהודיה. סבתא ממציאה בנדיבות כללים הלכתיים חדשים. זה כמו שאבא היה גוער בי לא להציב את התנ"ך ליד הספר ללימוד ערבית. כולם גאוני פסיקה נסתרים), מדליקה טלוויזיה בקולי קולות כל הלילה ולא נותנת למטפלת לישון ("פה זה לא בית מלון"), לא מרשה למטפלת לישון עם דלת סגורה, ואור באמצע הלילה בשביל שסבתא לא תיפול בדרך לשירותים. ממש גוואנטנמו, רק ללא השירים של רחוב סומסום (ראיתי פעם סרט תיעודי על כותב השירים לרחוב סומסום ואיך הוא מתבאס שהשתמשו בהם לעינויים).
אחותי ניסתה לדבר עם סבתא שלי בעדינות (אחרי שאני ניסיתי וראיתי שאין בזה טעם) שתתחשב במטפלת וסבתא שלי הייתה בסערת רגשות. לרוע המזל, זה הרגע שבו החלטתי ללכת (בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה כי אחותי לא הייתה יכולה לשאת את השהות שלה שם יותר. עכשיו היא לא תרצה לבקר את סבתא יותר במשך איזה זמן. ככה זה שהיא כועסת. אני לעומת זאת, לא כועסת על אף אחד במשפחה כי אין לי שום ציפיות). סבתא נבהלה מאוד והשביעה אותנו "לא לספר לאבא" - משפט הסיום הקבוע שלה בשנים האחרונות - בת דודה שלי התקשרה אלי השבוע ואיכשהו הגענו לדבר על זה שסבתא שלי הייתה מספרת לה סיפורים איומים על אבא שלה כשהיא הייתה ילדה ואומרת לה לא לספר לאף אחד ועד היום אף אחד לא מאמין לה (אני מאמינה לה). בכל מקרה, אני אוהבת את סבתא שלי. בעיקר כי אני הנכדה האהובה עליה כי in the end the love you get is equal to the love you make וזה הכל בעצם.
היינו גם אצל סבתא. בדרך כלל אחותי אצל סבתא מעט מעצבנת, משום שהיא מעמידה שכל דבר שאני אומרת שלא קשור לשיחה עם סבתא (דברים כמו "החצאית שלך יפה" או "איזה בושם זה?") הוא עבירה חמורה על כללי הנימוס שמזכה בכתף קרה. הדברים היחידים המותרים אצל סבתא, לפי כללי הנימוס הדרקוניים שאחותי המציאה, זה הקשבה בפנים חמורות סבר + אופציה להזלת דמעה בקטעים המרגשים, לאותם סיפורים ששמענו בעשר שנים האחרונות שוב ושוב ושוב.
לאחרונה מצאתי דרך לעקוף את הצדקנות המשעשעת של אחותי, על ידי זה שאני פשוט מקשיבה הקשבה פעילה לסיפורים של סבתא תוך ניסיון לדלות מהם פרטים חדשים ("סבתא, היה מותר לכם לעשן תוך כדי עבודה?" או "איפה בדיוק היה הבסיס שלך במלחמת השחרור?") + פזילות לטלוויזיה - סבתא פתחה את הטלוויזיה על תוכנית המופת 'מה שקורה באילת': תיעוד מדוקדק של אוסף חזרות של פרחים ופריחות שמהווים צוות בידור באחד המלונות שם, שהוא בעצם פרסומת למלון 'קלאב הוטל'. נראה לי שקשת, הבעלים של ערוץ המוזיקה, לא רק שלא הוציאה כסף בשביל להפיק את התוכנית אלא גם קיבלה תשלום בשביל לשדר אותה וככה זה כמובן נראה.
אז כאשר תפקיד "שוטר הנימוסין המומצאים" של הערב נלקח ממנה, אחותי נאלצה לחוש את הרגשות של עצמה כלפי הדברים של סבתא. לרוע המזל, סבתא בחרה לספר, בין שאר הסיפורים, על איך היא מתעללת במטפלת שלה - לא נותנת לה לגעת במזוזות בבית (כי היא לא יהודיה. סבתא ממציאה בנדיבות כללים הלכתיים חדשים. זה כמו שאבא היה גוער בי לא להציב את התנ"ך ליד הספר ללימוד ערבית. כולם גאוני פסיקה נסתרים), מדליקה טלוויזיה בקולי קולות כל הלילה ולא נותנת למטפלת לישון ("פה זה לא בית מלון"), לא מרשה למטפלת לישון עם דלת סגורה, ואור באמצע הלילה בשביל שסבתא לא תיפול בדרך לשירותים. ממש גוואנטנמו, רק ללא השירים של רחוב סומסום (ראיתי פעם סרט תיעודי על כותב השירים לרחוב סומסום ואיך הוא מתבאס שהשתמשו בהם לעינויים).
אחותי ניסתה לדבר עם סבתא שלי בעדינות (אחרי שאני ניסיתי וראיתי שאין בזה טעם) שתתחשב במטפלת וסבתא שלי הייתה בסערת רגשות. לרוע המזל, זה הרגע שבו החלטתי ללכת (בדיעבד זו הייתה החלטה נכונה כי אחותי לא הייתה יכולה לשאת את השהות שלה שם יותר. עכשיו היא לא תרצה לבקר את סבתא יותר במשך איזה זמן. ככה זה שהיא כועסת. אני לעומת זאת, לא כועסת על אף אחד במשפחה כי אין לי שום ציפיות). סבתא נבהלה מאוד והשביעה אותנו "לא לספר לאבא" - משפט הסיום הקבוע שלה בשנים האחרונות - בת דודה שלי התקשרה אלי השבוע ואיכשהו הגענו לדבר על זה שסבתא שלי הייתה מספרת לה סיפורים איומים על אבא שלה כשהיא הייתה ילדה ואומרת לה לא לספר לאף אחד ועד היום אף אחד לא מאמין לה (אני מאמינה לה). בכל מקרה, אני אוהבת את סבתא שלי. בעיקר כי אני הנכדה האהובה עליה כי in the end the love you get is equal to the love you make וזה הכל בעצם.
