בשבת הייתי בצילומים בסטודיו בדרום העיר. התירוץ היה 'צילומי תדמית', אבל השמלה עם המחשוף שבחרה המלבישה, לא ממש הלמה את התכלית המקורית. קניתי אותה אבל, לכל מקרה שלא יהיה. מסתבר שרוב הבנות שבאו לשם, הגיעו דרך פייסבוק והן נואשות לחתן ומקוות שתמונה באיפור מקצועי ובבגדים שבחרה להן מעצבת, תמשוך את המציאה המתאימה. אני הגעתי לשם בעקבות ל' המאפרת, כאילו בשביל צילומי תדמית, אבל בעצם בשביל להנציח משהו לא ברור לפני שהזיקנה קופצת עלי (אני מדמיינת אותה קופצת עלי מתוך סימטא חשוכה - הנה הנה, כבר אני שומעת בראשי את חנה מרון בשיר הפונדקית שכתב לה אלתרמן למחזה 'פונדק הרוחות': "קודם כל, השיער, שילבין ויואר/ והעור שייבש רך וטוב כמו קש/ והפה שילהט כמו קרח". עכשיו קיטי, תדמייני את חנה מרון צורחת את השיר הזה בקולה המפחיד, אם יש לך אומץ.
הסטודיו היה דירה מסוג "לופט מגניב": בסלון, הצטלמו; בחדר השינה, התלבשו; בהול, בחרו בגדים; ובפינת העבודה, ישב ג'ק המרטש ועזר לבחור תמונות. היו שם איזה מאה אנשים ואני חשבתי שזהו זמן טוב להבריש מאבק את הכישורים החברתיים הכמעט ולא קיימים שלי במיוחד לנוכח הפקאצות האסרטיביות שהיוו את צוות ההפקה. המילה האחרונה בחיות: יצורים מתנחמדים כאלו, שאיכפת להם ממך כאילו, שדופים משהו, שאחר כך אומרים עליך מאחורי הגב כמה שאת דובונת ולא זורמת ולמה את לא מורטת שיערות ברגליים ומה זה הפסכסף בשיער, יש בכלל שיער? היה שיער? אולי כובע עם פסים. תראי גם בשמלה יש פסים. גם לאלוהים יש פסים. את בטוחה שעשית פן, מאמי? יש לך שוונצים! שוונצים! הנה למדתי דבר חדש: שוונצים הם אוייב העם מספר אחד. האיום השוונצי גדול יותר מהאיום האיראני או העירקי. מה שיבוא קודם.
אז בתור "להבריש" פשוט חלצתי סנדלים והנחתי את כפות הרגליים המלוכלכות שלי על הספה של הצלם ושקעתי ב-'רומן וינאי' של פוגל ונראיתי כל כך "לא מכאן ולא מעכשיו" והו-כה-מגניבה שאנשים (אישה, בחור ועורכת תוכן, בחיי התורה) אשכרה באו לשוחח איתי ולחפש את הפייסבוק שלי בסמארט פון שלהם ("אה, לא שיקרת, באמת יש לך רק שישה חברים בפייסבוק. טוב, אז אני אהיה החברה השביעית שלך"). אבל על הצלמת והמפיקה והמלבישה ועל הכלב סנופי והכלבה שלווה, לא הצלחתי לעבוד. הן לא התרשמו מכפות הרגליים המלוכלכות, הרגליים הלא מגולחות, הפסכסף והאטיטיוד הכללי, כי הרי אי אפשר עבוד על כולם כל הזמן. המלבישה בחרה לי שמלה בחמש דקות. הצלם צילם אותי בחמש דקות ורק הייתי שם איזה ארבע שעות וחצי, אני ופוגל באמצע כל המהומה, מגדלים ריח רע מהפה בגלל חוסר אכילה.
כל אחר הצהריים היה מן פרץ אקראי ולא ברור של כריזמה מעוכה. אחר כך הזמינו לי מונית ונסעתי הביתה.
הסטודיו היה דירה מסוג "לופט מגניב": בסלון, הצטלמו; בחדר השינה, התלבשו; בהול, בחרו בגדים; ובפינת העבודה, ישב ג'ק המרטש ועזר לבחור תמונות. היו שם איזה מאה אנשים ואני חשבתי שזהו זמן טוב להבריש מאבק את הכישורים החברתיים הכמעט ולא קיימים שלי במיוחד לנוכח הפקאצות האסרטיביות שהיוו את צוות ההפקה. המילה האחרונה בחיות: יצורים מתנחמדים כאלו, שאיכפת להם ממך כאילו, שדופים משהו, שאחר כך אומרים עליך מאחורי הגב כמה שאת דובונת ולא זורמת ולמה את לא מורטת שיערות ברגליים ומה זה הפסכסף בשיער, יש בכלל שיער? היה שיער? אולי כובע עם פסים. תראי גם בשמלה יש פסים. גם לאלוהים יש פסים. את בטוחה שעשית פן, מאמי? יש לך שוונצים! שוונצים! הנה למדתי דבר חדש: שוונצים הם אוייב העם מספר אחד. האיום השוונצי גדול יותר מהאיום האיראני או העירקי. מה שיבוא קודם.
אז בתור "להבריש" פשוט חלצתי סנדלים והנחתי את כפות הרגליים המלוכלכות שלי על הספה של הצלם ושקעתי ב-'רומן וינאי' של פוגל ונראיתי כל כך "לא מכאן ולא מעכשיו" והו-כה-מגניבה שאנשים (אישה, בחור ועורכת תוכן, בחיי התורה) אשכרה באו לשוחח איתי ולחפש את הפייסבוק שלי בסמארט פון שלהם ("אה, לא שיקרת, באמת יש לך רק שישה חברים בפייסבוק. טוב, אז אני אהיה החברה השביעית שלך"). אבל על הצלמת והמפיקה והמלבישה ועל הכלב סנופי והכלבה שלווה, לא הצלחתי לעבוד. הן לא התרשמו מכפות הרגליים המלוכלכות, הרגליים הלא מגולחות, הפסכסף והאטיטיוד הכללי, כי הרי אי אפשר עבוד על כולם כל הזמן. המלבישה בחרה לי שמלה בחמש דקות. הצלם צילם אותי בחמש דקות ורק הייתי שם איזה ארבע שעות וחצי, אני ופוגל באמצע כל המהומה, מגדלים ריח רע מהפה בגלל חוסר אכילה.
כל אחר הצהריים היה מן פרץ אקראי ולא ברור של כריזמה מעוכה. אחר כך הזמינו לי מונית ונסעתי הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה