הילד חולם

אני מדמיין שאני פוגש אותךְ, לגמרי במקרה - למרות שקצת קשה לפגוש אותי לאחרונה שכן אני כמעט לא יוצא מהבית בימים אלו. מאז שקניתי מכונת אספרסו, אין לי סיבה ממשית לצאת וזאת עבודה להמציא סיבות מדומיינות ורוב הזמן אני עובד בדיי ג'וב שלי, אז אין לי זמן להמציא סיבות מדוע אני צריך לצאת את הבית, לרחוב החם, המהביל והלח. אני תמיד מדמיין שתלבשי את המעיל השחור הזה שלבשת כשראיתי אותך בכניסה לסנטר ביום שגורי היה חולה והייתי כל כך עייף ורציתי קפה. או אז אומר לך כך:

קיטי, מה זה המופע האור-קולי הזה (את יודעת על מה אני מדבר. אל תעמידי פנים. אין איש בחדר רק אנחנו)? מה זה מפגן חיל האוויר הזה של תשומת הלב? מה עשו לך בחופשת הפסח? מה עוללו לך, קיטי? אני מדמיין דברים איומים ונוראיים כמו השמעה בקולי קולות של תקליט שירי פסח של נירה רבינוביץ ושלמה ניצן או סיכות מתחת לציפורניים או שחתול אכל לך את התוכי ואז כלב טרף אותו בזמן שישבת ב-'תוצרת הארץ' וניסית לא לשעמם את בן הזוג שלך או שהאחיינים שלך היו אצלך וראו ב- V.O.D את כל העונות של כוכב נולד בזמן שהם מנשנשים חטיף גריז-לי ומנגבים את הידיים השמנמנות והשומניות שלהם על הספה היקרה שלך (וודאי יש לך בבית ספה יקרה ומנורות דקורטיביות והמון ספרים שאת אף פעם אינך קוראת, כי את רק מרפרשת כל הזמן) . מה קרה ומֵה היה ומתי תמצאי תירוץ להתקשר - הנה דחיתי את הקץ. קיטי תמצא עיסוק אחר שכן היא פתע נזכרה שהנני נקלה ובזוי וחדל אישים.

תמיד שאני יושב במשרד שלך ואת נראית כל כך מכובדת בכיסא מנהלים שלך עם התמונות המכוערות שעל הקיר והתעודות והאנשים שנכנסים בדחילו ורחימו, אני אומר לעצמי שדמיינתי הכל, הכל ואני שוכח שקוראים לך קיטי ורק מנסה לא ליפול מהכיסא (למה יש לך במשרד כיסאות שנופלים מהם?)

בברכה,