קיטי היקרה, היום זה ממש חוסר טקט לקרוא לךְ בשם חברת העט של אנה פרנק, אפילו שיום השואה הוא החג של האשכנזים ובחג מותר לעשות כל מה שרוצים, אפילו להתחצף. הדבר מזכיר לי סצינה מ-'דודה קלרה' של הפנר, שחנה מרון אומרת למישהו, להתנהג יפה לדוד יעקב "כי זה חג שלו" ואחר כך היא אומרת לדוד יעקב להתנהג יפה, כי זה החג של מישהו אחר. את תמצית הפולניות זיקק הפנר בסרט אחד, קטן ומדויק. נראה לי שהחתונה של אחותי תהיה דומה לחתונה בסרט 'דודה קלרה' שבסופו יש חופה בה החתן והכלה בוכים ודודה קלרה בוכה. את החתן שיחק פוגי מכוורת וזה היה רגע קומי אדיר לראות אותו דומע מתחת לחופה כי הכריחו אותו להתחתן עם זיוול'ה. אבל רק אחותי תבכה בחתונה שלה, לא פוגי ולא דודה קלרה וככלל, אין לנו קלרות במשפחה, רק סילביות ולולות.
הלכתי להסתפר היום. כל הרעמה של השיער המת. לא הלכתי להסתפר שנים מרוב בושה. גיא הספר עשה לי טראומה, עם כל הדוגמניות שהיו יוצאות ונכנסות מהמספרה שלו בזמן שהוא היה מושך ומותח ושורף תחת חימום את רעמת זנבות העכברים האומללה שלי. אפרופו קירחוּת, פעם שירי אמרה לי, אל תכתבי שאת 'חזירונת' במקום שקיטי קוראת. כנראה שנכשלתי באמנות הפיתוי ואני כבר לא אהיה מלכת סאדו (מיל') ששוקלת 90 קילו ומגדלת בעסק רב ילדה קטנה, כלבה קטנה ויואב קטן והמון שיער, המון, המון שיער. לי ולקיטי אין שיער. מה תעשו לנו?
אז הלכתי להסתפר היום ופחדתי שכל הולכי הבטל של העיר יבואו לספרית א', לדבר על המצב ועל חולדאי ואז מה יהיה איתי ועם העכברים, אבל אף קבלן לא בא היום לדבר על חולדאי. רק נהג המונית של הספרית א' הגיע ונראה לי שהיא כתבה לו בס.מ.ס שיילך, כי הוא רק בא למספרה ומייד אמר שהוא עולה הביתה. איזו רגישות מופתית. לא ציפיתי ממנה, בחיי. פתאום אתה מוצא קרן של שמש שנשתכחה משתקפת בשלולית ואתה מרים אותה ושם בכיס, שיהיה.
ופתאום, בחסות השיער המסודר, המסודר והנהדר, הרעיון של החתונה נדד מן היבשת האפלה ליבשת המוארת. כתבתי ל-ההם - נא לא עוד ליום ראשון. חתונה במשפחה הקרובה (כי "אחותי מתחתנת" זה אינטימי מדי ו-"יש לי אירוע משפחתי" נשמע כמו תירוץ עלוב שבעלובים) ואז הוא התקשר לשאול, מה לגבי יום ראשון ומה לגבי יום שני. מתקשר הרבה בזמן האחרון. בזמן האחרון כשאני מתבוננת בצג הטלפון אני לא רוצה לראות 'שיחות שלא נענו'. שוב, העולם הוא יותר מדי וכל הסילביות והלולות שתגשנה לי ביום ראשון לחי דוקרת לנשיקה, לא עוזרות לזה יותר מדי. אני אכתוב ואת תקראי, טוב? נִשאר פה. פה ושם.
הלכתי להסתפר היום. כל הרעמה של השיער המת. לא הלכתי להסתפר שנים מרוב בושה. גיא הספר עשה לי טראומה, עם כל הדוגמניות שהיו יוצאות ונכנסות מהמספרה שלו בזמן שהוא היה מושך ומותח ושורף תחת חימום את רעמת זנבות העכברים האומללה שלי. אפרופו קירחוּת, פעם שירי אמרה לי, אל תכתבי שאת 'חזירונת' במקום שקיטי קוראת. כנראה שנכשלתי באמנות הפיתוי ואני כבר לא אהיה מלכת סאדו (מיל') ששוקלת 90 קילו ומגדלת בעסק רב ילדה קטנה, כלבה קטנה ויואב קטן והמון שיער, המון, המון שיער. לי ולקיטי אין שיער. מה תעשו לנו?
אז הלכתי להסתפר היום ופחדתי שכל הולכי הבטל של העיר יבואו לספרית א', לדבר על המצב ועל חולדאי ואז מה יהיה איתי ועם העכברים, אבל אף קבלן לא בא היום לדבר על חולדאי. רק נהג המונית של הספרית א' הגיע ונראה לי שהיא כתבה לו בס.מ.ס שיילך, כי הוא רק בא למספרה ומייד אמר שהוא עולה הביתה. איזו רגישות מופתית. לא ציפיתי ממנה, בחיי. פתאום אתה מוצא קרן של שמש שנשתכחה משתקפת בשלולית ואתה מרים אותה ושם בכיס, שיהיה.
ופתאום, בחסות השיער המסודר, המסודר והנהדר, הרעיון של החתונה נדד מן היבשת האפלה ליבשת המוארת. כתבתי ל-ההם - נא לא עוד ליום ראשון. חתונה במשפחה הקרובה (כי "אחותי מתחתנת" זה אינטימי מדי ו-"יש לי אירוע משפחתי" נשמע כמו תירוץ עלוב שבעלובים) ואז הוא התקשר לשאול, מה לגבי יום ראשון ומה לגבי יום שני. מתקשר הרבה בזמן האחרון. בזמן האחרון כשאני מתבוננת בצג הטלפון אני לא רוצה לראות 'שיחות שלא נענו'. שוב, העולם הוא יותר מדי וכל הסילביות והלולות שתגשנה לי ביום ראשון לחי דוקרת לנשיקה, לא עוזרות לזה יותר מדי. אני אכתוב ואת תקראי, טוב? נִשאר פה. פה ושם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה