אני משלם את חובי התמידי לקַטְנוּת

אמרתי לפ' שהכאריזמה שלי קצת גדלה בזמן האחרון וזה מפחיד אותי והוא אמר שזה כי למדתי להרפות ואז מתוך תחושת האפסות מתגנב הביטחון העצמי, כמו קרני שמש מבעד לחורים בבד אטום. שילוב מוזר של חרדה, עייפות וביטחון עצמי. לשון אחר, העייפות עוזרת לי לשחרר, להרפות ואז באופן אבסורדי מופיע סוג של בטחון. בלילה, הבנתי שאני לא נרדמת, גם, כי קשה לי להרפות והפרדיגמה ישימה גם לכאן. אני עוצמת עיניים וחושבת על הטפסים לדוח השנתי ועל הגרביונים שצריך לקנות לצילומים ועל זה שצריך להזמין את הדוד מקנדה לביקור וכמה כיף שהבית נקי. כמה כיף שהבית נקי.

בשלוש הדקות האחרונות של הטיפול, זכרתי ששכחתי לדבר עליך ושמחתי מאוד, כי אין ואקום בטבע והחיים מתמלאים בדברים אחרים, טובים יותר מקַטְנוּת. יש דברים טובים יותר מקטנות (בראש שלי עולים המילים "יש דברים טובים מאוד/ כלב, פלא, סוס, ואות" אבל אלו לא באמת המילים שכתבה לאה גולדברג בספר השירים לילדים רק מה שנותר בזכרוני הילְדִי, שהיו לי הרבה ספרים כי אבא שרצה שאהיה אדם כותב ולא ידע אבי הטוב, שכשאגדל אשתמש בכתיבה כבאוננות. סקס עם מישהו שאתה אוהב, כמו שהגדיר את זה אלן. אני כותבת בשביל להתפעל מעצמי ואת, קיטי, רק "מבט וחלון וראי" - שוב גולדברג - ובעצם רק ראי. לא מבט, לא חלון ולא גוף) . דברים טובים יותר, כמו שינה טובה על סדינים נקיים ללגום כוס אספרסו בתחתונים שנקנו במארקס & ספנסר בבוקר שהוא בעצם צהריים ושיחות שלא נענו.

אני משלם את חובי התמידי לקטנות
נכנס לבית האסורים ונועל אחרי את הדלת
אין סוהרת יפה, בתנועה רחבה
בטל הדבר כאשר בטלה האהבה
בטלים אבי ואימי ואני ריק ממעש