statcounter

יום שני, 30 באפריל 2012

פצע וצֹרי

יש בינה שבאה עם הגיל, כמו למשל, לא להיענות להזמנות לא מכובדות. י"ר בארץ וכרגיל, ההורים של גורי הזמינו אותנו לבית של ההורים של י"ר למפגש שלו עם המשפחה, כי מה את יודעת קיטי, בעצם אני קרובת משפחה של י"ר מנישואין ולא רק הבת של השכן שבגלל שהוא הסתובב איתה יותר מדי בילדות הוא נעשה הומו (אליבא ההורים שלו) ועכשיו מזל שהוא כבר לא אוהב את הגורי האיומה הזו, שלא תצלח לדבר.

כשאבא של י"ר שאל אותי במה אני עובדת - בעודי יושבת בחדר השינה של אימו, שהיא סבתו של גורי, כי נשבר לי מהמפגש המשפחתי שלהם והייתי מתבוננת בתאומים של גיסתי קופצים על המיטה של סבתא רבא שלהם באין מבוגר שיאמר אסור (אני אינני מבוגר שאומר אסור ולא היה איכפת לי מהקפיצים במיטה של הסבתא-אינ-לאו שלי - ואמרתי לו שהקמתי עסק, אז הוא הסתובב ויצא מן החדר בלי לומר מילה ("אה" היה מספיק), מותיר את התאומים לקפוץ על המיטה ולהרוס את הקפיצים ואולי גם לשבור את הנברשת. עכשיו נשר לו כל השיער בגלל הסרטן, אז הוא לא מבקר את אמא שלו יותר, בכדי לא להפחיד אותה וכן, יש בי חמלה עליו, למרות שהוא איש טיפש כי גם לאנשים טיפשים מגיע לחיות. לכולם מגיע. גם לך, קיטי עם המשחקים האינסופיים שלך. קיטי, את שעות של כיף והנאה לגילאי 8-88.

או שאמא של י"ר אמרה לי ביום ההולדת של דוד ס', שהוא דוד נובוריש מעצבן של גורי, כאשר ניגשתי לישוק את לחייה המיובשת של סבתא של גורי ולומר לה שלום: "מה, י"ר לא סיפר לך שהוא בארץ?" - לא שאלתי עליו ולא כלום. בכלל לא הייתי מתקרבת לשולחן שלהם לולא סבתא. סתם הייתה לה ביד מלחייה מיותרת והיא חשבה שהיא רואה פצע - "הוא היה עסוק מאוד בלפגוש חברים" הוסיפה בנימתה השומנית, המכשפתית, היללנית משהו. שלא לדבר על אז, שעוד היינו חברים ודיברנו בסקייפ מדי יום והוא דווקא סיפר לי שהוא בא לארץ, אבל איחרו להם את הטיסה, והתקשרתי לשם מוקדם מדי, או אז אמא שלו אמרה לי: "אין צורך שתתקשרי לכאן. י"ר כבר יתקשר אליך". י"ר השאיר את החברות שלנו לגסוס באיזה צער בעלי חיים אקראי ברחבי הארץ וההורים שלו יורים גם בסוסים וצריך לדעת מתי להרפות בשביל לא.להפוך.לאחד.כזה. או בשביל להיות סוס ולהתגלם מחדש בבן אדם שצריך לענות לטלפונים לפני הקפה של הבוקר ולומר לא, אני לא פנוי היום. לא פנוי היום בכלל.

יום ראשון, 29 באפריל 2012

כריזמה מעוכה בדרום

בשבת הייתי בצילומים בסטודיו בדרום העיר. התירוץ היה 'צילומי תדמית', אבל השמלה עם המחשוף שבחרה המלבישה, לא ממש הלמה את התכלית המקורית. קניתי אותה אבל, לכל מקרה שלא יהיה. מסתבר שרוב הבנות שבאו לשם, הגיעו דרך פייסבוק והן נואשות לחתן ומקוות שתמונה באיפור מקצועי ובבגדים שבחרה להן מעצבת, תמשוך את המציאה המתאימה. אני הגעתי לשם בעקבות ל' המאפרת, כאילו בשביל צילומי תדמית, אבל בעצם בשביל להנציח משהו לא ברור לפני שהזיקנה קופצת עלי (אני מדמיינת אותה קופצת עלי מתוך סימטא חשוכה - הנה הנה, כבר אני שומעת בראשי את חנה מרון בשיר הפונדקית שכתב לה אלתרמן למחזה 'פונדק הרוחות': "קודם כל, השיער, שילבין ויואר/ והעור שייבש רך וטוב כמו קש/ והפה שילהט כמו קרח". עכשיו קיטי, תדמייני את חנה מרון צורחת את השיר הזה בקולה המפחיד, אם יש לך אומץ.

הסטודיו היה דירה מסוג "לופט מגניב": בסלון, הצטלמו; בחדר השינה, התלבשו; בהול, בחרו בגדים; ובפינת העבודה, ישב ג'ק המרטש ועזר לבחור תמונות. היו שם איזה מאה אנשים ואני חשבתי שזהו זמן טוב להבריש מאבק את הכישורים החברתיים הכמעט ולא קיימים שלי במיוחד לנוכח הפקאצות האסרטיביות שהיוו את צוות ההפקה. המילה האחרונה בחיות: יצורים מתנחמדים כאלו, שאיכפת להם ממך כאילו, שדופים משהו, שאחר כך אומרים עליך מאחורי הגב כמה שאת דובונת ולא זורמת ולמה את לא מורטת שיערות ברגליים ומה זה הפסכסף בשיער, יש בכלל שיער? היה שיער? אולי כובע עם פסים. תראי גם בשמלה יש פסים. גם לאלוהים יש פסים. את בטוחה שעשית פן, מאמי? יש לך שוונצים! שוונצים! הנה למדתי דבר חדש: שוונצים הם אוייב העם מספר אחד. האיום השוונצי גדול יותר מהאיום האיראני או העירקי. מה שיבוא קודם.

אז בתור "להבריש" פשוט חלצתי סנדלים והנחתי את כפות הרגליים המלוכלכות שלי על הספה של הצלם ושקעתי ב-'רומן וינאי' של פוגל ונראיתי כל כך "לא מכאן ולא מעכשיו" והו-כה-מגניבה שאנשים (אישה, בחור ועורכת תוכן, בחיי התורה) אשכרה באו לשוחח איתי ולחפש את הפייסבוק שלי בסמארט פון שלהם ("אה, לא שיקרת, באמת יש לך רק שישה חברים בפייסבוק. טוב, אז אני אהיה החברה השביעית שלך"). אבל על הצלמת והמפיקה והמלבישה ועל הכלב סנופי והכלבה שלווה, לא הצלחתי לעבוד. הן לא התרשמו מכפות הרגליים המלוכלכות, הרגליים הלא מגולחות, הפסכסף והאטיטיוד הכללי, כי הרי אי אפשר עבוד על כולם כל הזמן. המלבישה בחרה לי שמלה בחמש דקות. הצלם צילם אותי בחמש דקות ורק הייתי שם איזה ארבע שעות וחצי, אני ופוגל באמצע כל המהומה, מגדלים ריח רע מהפה בגלל חוסר אכילה.

כל אחר הצהריים היה מן פרץ אקראי ולא ברור של כריזמה מעוכה. אחר כך הזמינו לי מונית ונסעתי הביתה.

יום רביעי, 25 באפריל 2012

אני משלם את חובי התמידי לקַטְנוּת

אמרתי לפ' שהכאריזמה שלי קצת גדלה בזמן האחרון וזה מפחיד אותי והוא אמר שזה כי למדתי להרפות ואז מתוך תחושת האפסות מתגנב הביטחון העצמי, כמו קרני שמש מבעד לחורים בבד אטום. שילוב מוזר של חרדה, עייפות וביטחון עצמי. לשון אחר, העייפות עוזרת לי לשחרר, להרפות ואז באופן אבסורדי מופיע סוג של בטחון. בלילה, הבנתי שאני לא נרדמת, גם, כי קשה לי להרפות והפרדיגמה ישימה גם לכאן. אני עוצמת עיניים וחושבת על הטפסים לדוח השנתי ועל הגרביונים שצריך לקנות לצילומים ועל זה שצריך להזמין את הדוד מקנדה לביקור וכמה כיף שהבית נקי. כמה כיף שהבית נקי.

בשלוש הדקות האחרונות של הטיפול, זכרתי ששכחתי לדבר עליך ושמחתי מאוד, כי אין ואקום בטבע והחיים מתמלאים בדברים אחרים, טובים יותר מקַטְנוּת. יש דברים טובים יותר מקטנות (בראש שלי עולים המילים "יש דברים טובים מאוד/ כלב, פלא, סוס, ואות" אבל אלו לא באמת המילים שכתבה לאה גולדברג בספר השירים לילדים רק מה שנותר בזכרוני הילְדִי, שהיו לי הרבה ספרים כי אבא שרצה שאהיה אדם כותב ולא ידע אבי הטוב, שכשאגדל אשתמש בכתיבה כבאוננות. סקס עם מישהו שאתה אוהב, כמו שהגדיר את זה אלן. אני כותבת בשביל להתפעל מעצמי ואת, קיטי, רק "מבט וחלון וראי" - שוב גולדברג - ובעצם רק ראי. לא מבט, לא חלון ולא גוף) . דברים טובים יותר, כמו שינה טובה על סדינים נקיים ללגום כוס אספרסו בתחתונים שנקנו במארקס & ספנסר בבוקר שהוא בעצם צהריים ושיחות שלא נענו.

אני משלם את חובי התמידי לקטנות
נכנס לבית האסורים ונועל אחרי את הדלת
אין סוהרת יפה, בתנועה רחבה
בטל הדבר כאשר בטלה האהבה
בטלים אבי ואימי ואני ריק ממעש

יום רביעי, 18 באפריל 2012

מן היבשת האפלה ליבשת המוארת

קיטי היקרה, היום זה ממש חוסר טקט לקרוא לךְ בשם חברת העט של אנה פרנק, אפילו שיום השואה הוא החג של האשכנזים ובחג מותר לעשות כל מה שרוצים, אפילו להתחצף. הדבר מזכיר לי סצינה מ-'דודה קלרה' של הפנר, שחנה מרון אומרת למישהו, להתנהג יפה לדוד יעקב "כי זה חג שלו" ואחר כך היא אומרת לדוד יעקב להתנהג יפה, כי זה החג של מישהו אחר. את תמצית הפולניות זיקק הפנר בסרט אחד, קטן ומדויק. נראה לי שהחתונה של אחותי תהיה דומה לחתונה בסרט 'דודה קלרה' שבסופו יש חופה בה החתן והכלה בוכים ודודה קלרה בוכה. את החתן שיחק פוגי מכוורת וזה היה רגע קומי אדיר לראות אותו דומע מתחת לחופה כי הכריחו אותו להתחתן עם זיוול'ה. אבל רק אחותי תבכה בחתונה שלה, לא פוגי ולא דודה קלרה וככלל, אין לנו קלרות במשפחה, רק סילביות ולולות.

הלכתי להסתפר היום. כל הרעמה של השיער המת. לא הלכתי להסתפר שנים מרוב בושה. גיא הספר עשה לי טראומה, עם כל הדוגמניות שהיו יוצאות ונכנסות מהמספרה שלו בזמן שהוא היה מושך ומותח ושורף תחת חימום את רעמת זנבות העכברים האומללה שלי. אפרופו קירחוּת, פעם שירי אמרה לי, אל תכתבי שאת 'חזירונת' במקום שקיטי קוראת. כנראה שנכשלתי באמנות הפיתוי ואני כבר לא אהיה מלכת סאדו (מיל') ששוקלת 90 קילו ומגדלת בעסק רב ילדה קטנה, כלבה קטנה ויואב קטן והמון שיער, המון, המון שיער. לי ולקיטי אין שיער. מה תעשו לנו?

אז הלכתי להסתפר היום ופחדתי שכל הולכי הבטל של העיר יבואו לספרית א', לדבר על המצב ועל חולדאי ואז מה יהיה איתי ועם העכברים, אבל אף קבלן לא בא היום לדבר על חולדאי. רק נהג המונית של הספרית א' הגיע ונראה לי שהיא כתבה לו בס.מ.ס שיילך, כי הוא רק בא למספרה ומייד אמר שהוא עולה הביתה. איזו רגישות מופתית. לא ציפיתי ממנה, בחיי. פתאום אתה מוצא קרן של שמש שנשתכחה משתקפת בשלולית ואתה מרים אותה ושם בכיס, שיהיה.

ופתאום, בחסות השיער המסודר, המסודר והנהדר, הרעיון של החתונה נדד מן היבשת האפלה ליבשת המוארת. כתבתי ל-ההם - נא לא עוד ליום ראשון. חתונה במשפחה הקרובה (כי "אחותי מתחתנת" זה אינטימי מדי ו-"יש לי אירוע משפחתי" נשמע כמו תירוץ עלוב שבעלובים) ואז הוא התקשר לשאול, מה לגבי יום ראשון ומה לגבי יום שני. מתקשר הרבה בזמן האחרון. בזמן האחרון כשאני מתבוננת בצג הטלפון אני לא רוצה לראות 'שיחות שלא נענו'. שוב, העולם הוא יותר מדי וכל הסילביות והלולות שתגשנה לי ביום ראשון לחי דוקרת לנשיקה, לא עוזרות לזה יותר מדי. אני אכתוב ואת תקראי, טוב? נִשאר פה. פה ושם.

יום שני, 16 באפריל 2012

הילד חולם

אני מדמיין שאני פוגש אותךְ, לגמרי במקרה - למרות שקצת קשה לפגוש אותי לאחרונה שכן אני כמעט לא יוצא מהבית בימים אלו. מאז שקניתי מכונת אספרסו, אין לי סיבה ממשית לצאת וזאת עבודה להמציא סיבות מדומיינות ורוב הזמן אני עובד בדיי ג'וב שלי, אז אין לי זמן להמציא סיבות מדוע אני צריך לצאת את הבית, לרחוב החם, המהביל והלח. אני תמיד מדמיין שתלבשי את המעיל השחור הזה שלבשת כשראיתי אותך בכניסה לסנטר ביום שגורי היה חולה והייתי כל כך עייף ורציתי קפה. או אז אומר לך כך:

קיטי, מה זה המופע האור-קולי הזה (את יודעת על מה אני מדבר. אל תעמידי פנים. אין איש בחדר רק אנחנו)? מה זה מפגן חיל האוויר הזה של תשומת הלב? מה עשו לך בחופשת הפסח? מה עוללו לך, קיטי? אני מדמיין דברים איומים ונוראיים כמו השמעה בקולי קולות של תקליט שירי פסח של נירה רבינוביץ ושלמה ניצן או סיכות מתחת לציפורניים או שחתול אכל לך את התוכי ואז כלב טרף אותו בזמן שישבת ב-'תוצרת הארץ' וניסית לא לשעמם את בן הזוג שלך או שהאחיינים שלך היו אצלך וראו ב- V.O.D את כל העונות של כוכב נולד בזמן שהם מנשנשים חטיף גריז-לי ומנגבים את הידיים השמנמנות והשומניות שלהם על הספה היקרה שלך (וודאי יש לך בבית ספה יקרה ומנורות דקורטיביות והמון ספרים שאת אף פעם אינך קוראת, כי את רק מרפרשת כל הזמן) . מה קרה ומֵה היה ומתי תמצאי תירוץ להתקשר - הנה דחיתי את הקץ. קיטי תמצא עיסוק אחר שכן היא פתע נזכרה שהנני נקלה ובזוי וחדל אישים.

תמיד שאני יושב במשרד שלך ואת נראית כל כך מכובדת בכיסא מנהלים שלך עם התמונות המכוערות שעל הקיר והתעודות והאנשים שנכנסים בדחילו ורחימו, אני אומר לעצמי שדמיינתי הכל, הכל ואני שוכח שקוראים לך קיטי ורק מנסה לא ליפול מהכיסא (למה יש לך במשרד כיסאות שנופלים מהם?)

בברכה,

יום שלישי, 10 באפריל 2012

מישהו שומע אותי

קיטי, שוב את לא קיימת. אמרתי לג', כל מה שאני צריכה בשביל לזכות בבוז נצחי ותיעוב עולמים לאיזה חודש הוא להרים לקיטי טלפון ולשאול מה נשמע. קשה להיות אובייקט. מה עושה החשפנית בפיפ שואו כשאף אחד לא מעביר כרטיס אשראי. זה כמו בסרט 'בושה' של סטיב מקווין, כשהגיבור, המכור למין חסר משמעות, משאיר את הלפ-טופ פתוח והחשפנית שואלת את אחותו "את חברה שלו, מותק?". היא אשכרה *רואה* את הבית שלו דרך מצלמת הרשת. דבק דו-צידי.

אבל אל תדאגי, כשתפסיקי לשמר את עצמך דרך כפתור ה- F5, אני אשכח אותך ביעילות שנבנתה במשך שנים (סוג של פסיביות כפויה. תפסיקי. לא, אתה תפסיק. לא, את. אתה. את. אתה). כמו שאני רואה את י"ל ברחוב אני אומרת שלום ומחייכת, אבל שוכחת ליצור קשר עין וכמו שאני שואלת את ג', כשאבא של י"ר ימות (הוא חולה בסרטן), אני צריכה להתקשר אליו? איך אני צריכה להתנהג בהלוויה, כמו רחוקת משפחה או כמו BFF לשעבר? והוא פאקינג לא מת עדיין ואפילו לא גוסס. אנא השאילי לי את הספר של חנה בבלי. אנא העירוני לארוחה. למה לא אמרו לי שיש פה עוד בור.