החיפושית שלא התהפכה או צירים מוקדמים עליך שמעון

ביום חמישי התחילו לי בצהריים צירים. הם אפילו היו סדירים אפילו שזה רק שבוע 34, אז התקשרתי לגורי לעבודה. גורי איכשהו ניסה להגיד שאולי השכנה תיקח את בוציק מהגן. חלה ביני ובין השכנה התקרבות מפתיעה, אחרי שהיא הזמינה אותי ואת בוציק לשחק עם הילדים שלה שאחד מהם הוא החבר הכי טוב של בוציק בגן. כמו שי"ר היה החבר הכי טוב שלי עד גיל 18 וגרנו מעליו, ככה בוציק גר מעל החבר הכי טוב שלו, אבל עוד חזון למועד כי הם רק בני שלוש. בפעם האחרונה שהשכנה הזמינה אותי, היא הזמינה אותי להשאיר את בוציק ואז לקחת אותו ושכבר באתי לקחת אותו, היא הזמינה אותי לשבת ודיברתי שטויות. הפעם, התפתחה לנו שיחה פתוחה כזו, למרות שקצת הרגשתי שניצלתי את זה שהיא סוג של מטפלת בשביל לקבל יותר מדי תמיכה רגשית מאדם שאני מכנה אותו עדיין בבלוג השכנה.

איניוייס, בגלל השיחה עם נ' השכנה (נפנק אותה באות), לא ישנתי טוב בלילה ומהון להון התחילו לי צירים וגורי הוזמן אחר כבוד הביתה. אמרתי לו שעדיף לומר לראש הצוות שלו על צירים מוקדמים שעלולים להיות צירי שווא מאשר לבקש עזרה מאנשים מעט זרים בגן של בוציק. זה לא שהם לא יעזרו. הם מאוד קהילתיים. אבל בגלל שאנחנו לא ממש משתלבים במבנה החברתי שם, לא נעים לבקש עזרה ועוד על צירים מוקדמים.

אז גורי חזר הביתה ואני פירפרתי לארגן תיק לידה ותוך כדי זה שכחתי לשתות ולאכול. גם זה שאמא שלי קראה לי "שמיינע" ביום שישי לא עזר לזה כי שוב התזונה שלי הפכה להיות מבוססת פירות וירקות. אני האדם הכי לא צמחוני שהכי נמנע מעוף ובשר בייקום. אני אגן במרץ על זכותי לאכול בשר, אבל בפועל מבלי שאף אחד יודע, לא ממש צורכת אותו, אלא אם כן זה במסעדה (אירוע של פעם בכמה חודשים בגלגול הנוכחי שלי) או ביס מהעוף שהזמנו מהבראסרי בשביל בוציק. גורי התקשר להורים שלו שהציעו שהוא יסיע את בוציק לגיסי וגיסתי, לא לפני שהם שאלו מדוע זה לא ההורים שלי שעוזרים, כי ידוע שלידה של הכלה היא בעיה של הכלה והוריה. כאילו הם לא יקבלו בסוף התהליך נכד, שהם יתראו אותו הרבה יותר מהורי וגם אבא שלי בתת תזונה בשל בעיה במערכת העיכול ואמא שלי בחו"ל ונוחתת רק באמצע הלילה, אבל את זה הם כמובן לא יודעים וגורי אמר להם רק על החו"ל, כי לא טוב לתת יותר מסיבה אחת בכל פעם לדברים, אחרת זה נשמע כמו תירוצים או שקרים.

גורי נסע לחולון עם בוציק ואני המשכתי להתרוצץ בשביל להותיר את הבית במצב סביר ואז גורי חזר וכמו ההורים המגניבים שאנחנו, שלחתי אותו לישון עד שהצירים יהיו במרווח של דקה, לא לפני שקראתי במרשתת שבבית החולים שבחרתי ללדת בו לא עוצרים לידה בשבוע שבו אני נמצאת. איכשהו הצירים הגיעו למרווח של דקה בערך בתשע בערב, למרות שמה שהיה מוזר הוא שהם לא היו כואבים בכלל. בכל זאת נכנסו למכונית ונסענו, כי שבוע 34 וזה. לא יועיל לא יזיק.

בבית החולים היו מקסימים וזה. ולא רק הצוות. כל העיר הזאת מלאה במקסימונים (ברור לכם שאני לא מדברת על תל אביב. כן, בכל זאת יש בה משהו. משהו שלא כולל אבל, אנשים נחמדים. אלא אם כן, אתם יודע לומר "מיאו, גם אני חתול" בדיוק בטון המתאים, ויצ' אי דונט, אנפורצ'ינטלי). זה התחיל מהשומר החייכן בכניסה, עבר במיליון אנשים שהסבירו לנו איפה מיון יולדות בלי שביקשנו (שאלוהים ישמור אותך אם תנסה להסביר למישהו בתל אביב משהו מבלי שהתבקשת. הוא יביט בך במבט כזה מקפיא שתחסוך לעצמך לקנות ארטיק דובדבנים במכולת אחר כך). אפילו פקיד הקבלה של בית החולים היה חייכן - מחזה נדיר כמו משהו שעולה שבעה שקלים בקופיקס.

טוב אז לקחו לי דם. חיברו אותי למוניטור. את המסך ראה רק גורי. שטען שאין לי צירים. בעיקרון הבייסליין היה 20 וגורי טען ששלושים וארבעים זה לא נחשב. הוא היה מוכן לאשר לי שרק שישים זה ציר (שתבינו, בשיא הלידה של בוציק, עם פיטוצין הגעתי ל- 90). אמרתי לו "תדבר במספרים, חבר. דבר בציונים" וזה נורא הצחיק אותנו כי זה מתוך שיר שכתב אבא של ילד מהגן של בוציק. בסוף הגיעה המיילדת ואמרה שזה דווקא כן צירים, אבל לא סדירים וקיבלתי עירוי ואחר כך עוד עירוי וישבנו בחדר ההמתנה הפושטי, עם המשפחות שהמתינו ללידות ועם עוד הריוניות עם אינפוזיות ושמיכות וצפינו במהדורת חצות של גיא פינס. אנשים סיפרו שם בדיחות ממש מצחיקות. איש אחד אמר לאישתו שהמכונה מילאה להם שוקו בכוס "מכל הלב" וממתין אחד אמר שהעבודה של המיילדות מאוד קשה, כי כמה מהן כבר משלשום שם וזה לא שווה את האלפיים שקל בחודש שהן מרוויחות.

מהון להון, שתי אינפוזיות והקטונים רק נהיים יותר גרועים, אז גיליתי למיילדת שאולי לא אכלתי, אז היא הציעה לי פרוסה עם גבינה (ממש נהייתי "גג לילד המפגר". חבל על הזמן) ואמרתי לה "לא, שתיתי שוקו" כמו האמ-אימא של האנורקטיות, אבל אף אחד לא חושד במישהי שעלתה חמישה עשר קילו בהיריון מתוך שישה עשר קילו מותרים והיא רק בחודש שמיני עם אגירת נוזלים מטורפת שגורמת לה להיראות אפילו יותר נפוחה מהשבעים וחמישה קילו שהיא שוקלת וטוב שכך. בכל מקרה, אמרתי לעצמי להפסיק עם השטויות ושחררו אותי הביתה כי לא הייתה פתיחה ורק חמישים אחוז מחיקה, מה שאומר שהלידה יכולה להתרחש בשבועיים הקרובים (כמו שהמיילדת אמרה) או במועד (כמו שהרופאה אמרה).

איכשהו, הצירים נפסקו בשתיים בלילה, אבל התחדשו אחרי שדיברתי עם אבא שלי שהיה דווקא סימפטי ומבין. אחר כך, אמא שלי ניסתה להשיג אותי, כל פעם בשתי שיחות ואחר כך לא ענתה שהתקשרתי אליה ואז שוב שתי שיחות שלא עניתי אליהם כי הלכתי לנוח, אז פשוט התקשרתי אליה ואמרתי שאני סוגרת את הטלפון, כי זה עושה לי צירים וזה ושפשוט תתעדכן דרך גורי ובאמת, סגרתי את הטלפון לכל סוף השבוע, מה שעבד מצויין והכל נרגע. 

ביום שישי, תוך כדי הצירים ניסיתי לעבוד כי יש לקוח שהבטחתי לו עבודה בסוף השבוע. בעיקרון זה לקוח שיודע שאני בהיריון, אבל התחיל להלחיץ. הוא מגדיר פרוייקט מסויים כדחוף ובהול ולעזוב הכל ואז שולח לי מיילים באחת עשר בלילה למה לא התקדמתי גם בפרוייקט אחר והשיא היה שהוא טעה בדד ליין. מבחינת מה שהסכמנו ביננו היה לי עד יום ראשון והוא ביקש את זה תוך עשרים וארבע שעות. עמדתי בדד-ליין החדש והלקוח שלו היה מרוצה, אבל הוא התקשר שלוש פעמים החל משתיים בצהריים, כאשר בארבע אני צריכה לצאת לגן של בוציק והוא יודע את זה ונתן לי שלושה סטים של הוראות סותרות בכל שיחת טלפון (האחרונה הייתה בשלוש שלושים וחמש), מה שגרם לי לעבוד עד ארבע ולרוץ לגן מבלי לאכול ובלי לשתות (ממש לייט מוטיפ) ואחר כך הודה, שהוא בכלל לא פתח את הקבצים האחרונים כי הדרישות היו "ליתר ביטחון" ולא היה צורך בעבודה הנוספת.

עכשיו ברור לכל מי שמכיר את "הגלויות של שלי" ש- "לקוחות תמיד לוקחים" ואם יש לך שכירה בהיריון, אתה אמור איכשהו לזייף אמפתיה, אבל פרילנס שלא עובד מערש הדווי הוא כמובן "לא מקצועי". כשילדתי את בוציק, נאלצתי לבטל פרוייקט כי הלידה הקדימה בשבועיים. מדובר היה בלקוח שידע שאני בהיריון מתקדם כי נפגשנו וכשהודעתי לו לאחר הלידה (ועוד ניסיתי לעבוד מבית החולים) שלא אוכל לעמוד בדד ליין הוא כמובן נזף בי שאני "לא מקצועית" ושהוא "מצטער, אבל מעביר את הפרוייקט למישהו אחר". כאילו, דה. אני בבית חולים עם תינוק בן יומו. מה חשבת? שנשלח אותו למשפחתון בגיל שלושה ימים? או שיש לנו משרתת, או-פר ונהג מהכמה שקלים שאתה משלם לי על העבודה (אם בוחרים לשלם, כמובן).

אז זה ברור ואין מה לכעוס. מצד שני, בהחלט לא הגיוני, להגיד לאמא "אני לא יכולה לדבר איתך כי השיחה איתך עושה לי צירים" ואז להמשיך, תוך כדי הצירים, לעבוד בשביל מישהו שכשיקבל תוצאות, פשוט יבקש את הפרוייקט הבא תוך מקסימום עשרים וארבע שעות. אז שלחתי לו מייל שאני בצירים ולוקחת חופשת לידה מעכשיו. מייל שהוא לא ענה עליו, כי בעיקרון צירים אצל פרילנסר זה "לא מקצועי". אז עכשיו, אני יושבת עם יותר מדי זמן בידיים והמון התחשבות מכולם ובעיקרון צריכה לנסות לנוח. שזה הכי קשה.

מתוק התפוח

מישהו עשה לי סדר בראש, בקשר להורים שלי. הוא אמר לי שיש הורים שצובעים ילד אחד שלהם בגוונים חיוביים וילד אחד שלהם בגוונים שליליים. לא ניתן לדעת למה. אתה נולד, והפרצוף שלך לא מוצא חן בעיני ההורים שלך, אנא עארף. משהו כזה. ואז לילד "החיובי" הם מתייחסים יפה עם הרבה נתינה הורית ולילד השני, הם נותנים פחות או יותר כלום. אבל הקטע של הפער יוצר להורים האלו דיסוננס קוגניטיבי, אז הם פותרים אותו בהתנהגות בשני רבדים: רובד אחד של התנהגות יפה והוגנת ומתחת לו רובד מגעיל של התנהגות קשה ולא נעימה. כמובן שהם מודעים רק לחזות היפה ומצפים מהילד "השלילי" להראות מסירות ואהבה והקרבה עצמית ובאופן עקרוני להחזיר כל הזמן את מה שהוא לא קיבל, לא מקבל ולא יקבל ואותו ילד, מאמין לרובד הנחמד ומנסה להיות מרצה וכשהוא מאיין את עצמו, הוא מקבל המון חיזוקים חיוביים, אבל אין לדעת מתי יצוץ הרובד השני כי "אתה כל כך הגון וכל כך ישר ואתה לא יכול לרמות. כשאתה לא אוהב, אתה לא יכול ואת זה אי אפשר לשנות". 

אז מה הבודהא אומר באחת הסוטרות? שאם אתה שט בנהר ועוברת מולך סירה ריקה, אתה תסיט אותה עם המשוט ותמשיך לשוט, אבל אם בסירה שבאה למולך ישנו אדם, אתה תייחס לו כוונה רעה ואולי תנזוף בו על זה שהוא חוסם את הדרך, במקום לפתור את הבעיה בערך באותה הדרך ולבקש ממנו בנימוס לזוז. כן, יש אנשים רעים ואפשר להיזהר, אבל בעיקרון צריך להבין מה הבעיה ולפתור אותה: אין שם אוכל? אפשר לאכול לפני. אין שתייה קרה? אפשר להביא בקבוק מים קרים. אין מזגן? בהרבה מקומות אין מזגן וגם הפתרון שלהם לאטום את הבית כמו לפני התקפה כימית ואז להפעיל את המזגן לחצי שעה ואז לכבות אותו, הוא הרבה יותר גרוע מחלונות פתוחים ורוח יולי נעימה שמנשבת.

אין עזרה ואת בסוף היריון, עם הרבה עבודה, העוזרת נסעה לרוסיה ואת בטירוף של ניקיון, יש לקוח שמתקשר עם הוראות סותרות כל חצי שעה, צריך להוציא חומר לרואה החשבון ואת מתכתבת תוך כדי במייל עם ועד הבית על השיפוץ הקרוב של הבניין ואז דופקת השכנה הצרפתיה בדלת לאסוף כסף על השכירות של החניה ותוך כדי זה את מסבירה לה על השיפוץ ובוציק מוציא את כל הספרים על הריצפה ומכניס לך קובית עץ לבנה לתוך הכוס עם המים הקרים ואומר שהוא "מכין לך תבשיל עם לאבה" ואז רופא המשפחה מתקשר ואומר שלמה לא הגעת לביקורת על בלוטת התריס אם הוא שינה את המינון ואת אומרת שאת כבר בשבוע שלושים וארבע והוא אומר "אז זה באמת פחות רלוונטי" ואת אומרת "בדיוק" ומרגישה גסת רוח, אז את מבקשת בדיקת TSH  ואומרת מליון פעמים תודה רבה ושבה לספר לבוציק את "הלורקס"? נו, כי "בלחישפון אלחש לך, כי הסודות הם רק בשבילך"

ואבא שלך שוב מניח שאת בעיקרון לא עושה כלום כל היום ומציע לך לפתור את הבצקות של ההיריון בלעלות לקומה השלישית של הסנטר ולטייל במסדרונות, ואת מנסה לומר לך שאם היה לך כוח (וזמן) לצאת החוצה בחום של יולי, היית ניגשת לדואר לשלוח את כל המכתבים הרשומים שאת צריכה או הולכת לסופר-פארם לקנות חיתולים או לחנות המגניבה שפתחו בסנטר לקנות דובדבנים טעימים או לבית הטבע לקנות שמפו או למכולת לקנות חלב, אבל אין לך זמן לשוטטות רק בגלל שלו יש את הדיסוננס הקוגניטיבי של "אני לא עוזר כי את לא צריכה עזרה" ואת אומרת "אני באמת לא צריכה עזרה" ויש לי היריון קל וזה ואחותך אומרת "את כל כך מגניבה עם הגישה הקלילה והלוואי עלי היריון קל" והיא לא רואה את החיוך האירוני שלך בטלפון?

כי אם יחשבו שאת צריכה עזרה, אז יקרה מה שקרה בתחילת השנה שבוציק היה חולה כי אמא שלי הייתה חולה וביקשת מאבא שלך לא לבוא בשביל לא להדביק אותו וזה היה השבוע האחרון של אוגוסט ואז אבא שלך הראה לבוציק אווירון בשיחת וידאו ואמר לבוציק שהוא יקבל את האווירון אם סבא יבוא אליו (ולא חלילה ביום שישי כשבוציק יבוא לסבא) ואז אבא שלך הגיע ובוציק נדבק ולא הלך לגן גם בשבוע הראשון של ספטמבר ואז אבא שלך החליט שהוא מבטל את הביקור שלו באותו שבוע כי הוא מוכן רק לטייל עם בוציק בחוץ ולא להיות איתו בבית ובוציק לא היה במצב בשביל לטייל בחוץ ואז ההורים, במקום לבוא ולעזור, התחילו להתקשר ולשלוח מיסרונים כל חמישים דקות ולבקש שיחות וידאו ואמרת בטעות שבוציק לא שתה מספיק והם המשיכו להתקשר ולהתקשר ובסוף בוציק התחיל לשתות וסיפרת להם בהקלה שהוא כבר שתה היום כמות מסויימת של נוזלים והם אמרו שזה לא טוב כי זה היה בבת אחת ואמרת שזה לא היה בבת אחת ודיברתם על זה שעה והם לא השתכנעו שכמות הנוזלים לא הייתה בבת אחת, כי עובדה, סיפרת על זה בשיחת טלפון אחת?

זה כמו אתמול שאבא שלך שאל מה עם הפצע ברגל של אבא של גורי ואמרתם לו שבסדר ואבא שלך אמר שככה זה אצל סוכרתיים ואמרתם לו שאבא של גורי לא סוכרתי ושהפצע הזה מחיידק ואבא שלך אמר שהרבה סוכרתיים לא מאוזנים ואמרתם לו שאבא של גורי לא סוכרתי. זה פצע מחיידק. בירך. לא נמק בכף הרגל. ואבא שלך אמר שלא תמיד אצל סוכרתיים הנמק הוא בכף הרגל וזה לא תמיד מגיע ישר לנמק. אבל אבא של גורי לא סוכרתי. בסדר, אבל אני דיברתי על כיבים אצל סוכרתיים. נניח אתה הבודהה ואתה שט בנהר ובא מולך אדם עם סירה ומדבר איתך על כיבים של סוכרתיים ועל המסדרונות בסנטר ואתה כן מזיז אותו עם המשוט. בודהא יסלח לך. אחרת הוא לא מהפרברים וגם הפרברים הרי בסוף הסתכסכו וזה עם הקרחת כבר לא חבר של זה עם הגיטרה הקטנה כי מה שטוב הוא טוב וטוב מהטוב הוא לא טוב ובא לציון גואל.

בבקשה אדוני, האם אוכל לקבל עוד מנה או ז'וסטין וייסורי המידה רעה

חודש שמיני עובר על כוחותינו בסואץ, לכן אני ערה בארבע בבוקר וכותבת לבלוג שהוא ללא קוראים. אני מאוד מחבבת את הבלוג מאז שהוא ללא קוראים. איכשהו בהיריון הזה קצת פיתחתי הפרעת אכילה. כן, גרוע מאוד, אני יודע. אבל הפרעת אכילה בקטנה, כמו שאחותי טוענת שיש לשמונים אחוז מהנשים והיא יודעת כי היא גם פסיכולוגית אירגונית וגם רזתה בטירוף מאז שהיא עברה לגור ליד ההורים שלי. כל משפחת המקור שלי (אבא, אמא, אחותי והכלב) שוקלים בסביבות חמישים קילו (כל אחד, לא כולם ביחד).

אז התחלתי את ההיריון במשקל שישים קילו (על מטר חמישים ושמונה). בחודשים הראשונים אכלתי די נורא: תפוצ'יפס ועניינים ופיצוחים, כלומר כל מה שלא הרשתי לעצמי בתקופה שירדתי ל- 57 קילו וכמובן שעליתי עשרה קילו, למשקל שבעים. או אז לקחתי את עצמי בידיים ושמרתי ממש חזק כך שבחלק הארי של ההריון עליתי רק עוד שלושה קילו, מה שהקנה לי המון מחמאות מאימי (בכל פעם שאני אומרת אימי זה מזכיר לי את שירו של ביאליק "אימי זכרונה לברכה שהייתה צדקת גמורה" וזה מצחיק אותי, למרות שזה נורא לא יפה) ומאחותי כי "לא עלית בהיריון בכלל במשקל" ואת נורא יפה.

או אז הגיע חודש שמיני ועם החודש השמיני באה אגירת הנוזלים הידועה לשימצה שניפחה אותי שני קילו של נוזלים. כן, עם רגליים נפוחות, השעועית טובה מאוד. לא רק הרגליים התנפחו, גם הפנים, ונעשיתי "מכוערת כמו הלילה" (כך אבא שלי נהג לומר לפעמים על כל מיני נשים "מסכן, התחתן עם אישה מכוערת כמו הלילה" כי הוא לא ידע, כמו תרצה אתר, שלפעמים, רק לפעמים, הלילה החוא שירים רבים).

עכשיו, לא ראיתי את ההורים שלי בערך חודש כי שניהם היו חולים מאוד. בינתיים כאמור התנפחתי. לא רק זה, גם היום הלכתי לגיזום השיער השנתי שלי, כי הלכנו לספר את בוציק. כמובן שבוציק יצא עוד יותר יפה ואני יצאתי כמו כבשה עם קרחות בשיער כי הספר פינק אותי בפן החלקה לאחר התספורת ופן החלקה לא ממש יפה על נשים בלי הרבה שיער (ועד שנוצרה לי רעמה בגלל ההיריון!), אבל מה לעשות, צריך להסתפר פעם בשנה. חייבים. להסתפר פעם בשנה ולסדר גבות פעם בשלושה שבועות, אחרת אנשים חושבים שאת קווזימודו ואיזמרלדה מגישה לך מים צוננים.

מהון להון נראיתי נורא וניגשתי למשפחתי וחיות אחרות בהרכב מלא עם משפחתי שלי וחיות אחרות: בוציק, גורי ואני והעובר הזה שבבטני. כמובן שההורים שלי מאוד התלהבו מהתספורת היפה של בוציק ולי הם לא אמרו כלום וניסיתי, באמת שניסיתי להיות בודהיסטית ולומר שאין לבוא לאחרים בטענות על היחס שלהם אליך, רק לפתור בעיות בדרך פרקטית אם היחס יוצר בעיות פרקטיות ולהתעלם מתספורת מכוערת זו לא בעיה פרקטית ואז אמא שלי (הצדקת הגמורה) במקום לומר שלום החליטה לומר לי "שמיינע" בחיבה. כן, היא פשוט ניגשה אלי ואמרה לי שמיינע, מה שהקשה עלי מאוד להיות בודהיסטית באותו רגע, למרות שאיך נאמר גם בודהא (אבל לא בודהא מהפרברים) היה כנראה די שמיינע וזה מבלי להיות בהיריון חודש שמיני ואז איכשהו היא הציעה לכולם אוכל, אבל לא לי וכשלקחתי משולש של פיצה כי זה מה שהגישו לארוחת הערב (ממש "אנא העירוני לארוחה"), אמא שלי אמרה לי לקחת במקום זה משולש פיצה רותח כי "גורי לא אוהב אוכל חם" וגורי, בעלי שיחיה, בכלל עוד ישב על הספה וקרא את הכתבה על בועז כהן (אין לכם מושג כמה זה מבאס שגילגצו את שמונים ושמונה. ממש "למה לא אמרו לי שיש פה עוד בור". עכשיו, איך אני אשמע אביב גדג' וזה ידוע שאלו "רק כאבי גדילה. אלו רק דמעות שמחה") ובכלל לא היה איכפת לו שהפיצה חמה (ואישתו קרה). אז חיכיתי עוד חמש דקות ולא אכלתי, למרות שהיריון וזה וחודש שמיני וזה ורעבה וזה, מה לעשות. ואז אכלתי בזהירות את הפיצה ובכלל לא אמרתי "פליז סר, מי אי הב סם מור", כי זה בכל זאת מוזר לקרוא לאמא שלך סר.

וגורי בכלל אומר "מה את רוצה, לא היית רעבה בכלל" וזה נכון. הפיצה השביעה אותי לחלוטין, בגלל המינון של הכדור לבלוטת התריס שעלה לאחרונה ובגלל כדורי הברזל לסוסים ול- "נשים אנמיות בהיריון" שהגינקולוג רשם לי, יברך אותו האל. "מה בכלל נעלבת מזה שלא הציעו לך אוכל שלא רצית", את וההפרעת אכילה הסודית שלך. תאכלי כמה שאת רוצה. "זאת את שמדרדרת את הגוף שלך" אמרה לי חמותי בהיריון הקודם, "העובר יקח ממך מה שהוא צריך". בחיי, השם השני שלי הוא המוגלובין 9. אז אמא שלי הגישה לי אוכל אחרונה ואז הציעה לי עוגה ואמרתי לה איך אוכל עוגה ואת אומרת לי שאני שמיינע ואז אימי אמרה לי "אם את לא רוצה שאני אקרא לך שמיינע, אני אקרא לאבא שמיינע" ואבא שלי, סובל עכשיו מבעיות חמורות במערכת העיכול והוא "עולם הולך ונעלם" כמו ים המלח בשיר של החצר האחורית והוא מאוד מאוד רזה ומאוד מאוד חלש, הרים שתי עיניים עייפות מאיזה פלש בק מהילדות שהוא היה נתון בו באותו רגע והסתכל באמא שלי במבט קצת שואל וקצת עויין, כי קצת לא התחשק לו שיקראו לו שמיינע. לא יודעת למה.

קורה שאדם נולד לארץ זרה שאלביס עזב בה את הבניין

בערב החג השני התרחש קטע משעשע עם המשפחה של אמא שלי. בבוקר הלכתי לעבוד במשרד בשביל להימנע מהעוזרת וכשחזרתי הביתה ממש רצוצה ויגיעה מעבודה לצד כל הזרים האלו, מצאתי הודעה מבת הדודה שלי, שדוד שלי שהגיע לביקור מצפון אמריקה מאושפז ושהיא מבקשת ממני לנסות לאתר את מספר הסלולארי של הרופא שלו שכל מה שיודעים עליו זה את שם המשפחה שלו, תחום ההתמחות שלו וזה שהוא מקבל חולים בעיר מסויימת בצפון אמריקה.

איכשהו, הצלחתי לאתר שני רופאים שעונים לדרישות האלו ולאחד מהם גם השגתי את המייל. או אז הפצירה בי בת הדודה שלי להתקשר להורים שלי שנמצאים ליד מיטת חוליו של הדוד (שבעיקרון רצה לאתר את הרופא שלו בשביל שישכנע את בית החולים לשחרר אותו לטיסה חזרה) והדוד שלי אמר שהוא לא יודע את השם הפרטי של הרופא (שביקשנו בשביל להבחין בין הרופא שמצאנו את המייל שלו לרופא שלא) ויתרה מזאת, הוא לא מעוניין להטריד את הרופא ביום ראשון והוא כבר יתקשר ביום שני למרפאה. את המספר של המרפאה היה כמובן לדוד שלי. 

כשסיפרתי את זה לבת הדודה שלי היא אמרה שהדוד לא זוכר שהוא לא יכול לאתר את הרופא, מה שמאפיין מאוד את המשפחה שלי שכולם מניחים שהשני מטומטם ו/או סנילי ומנסים לעזור לו מאחורי הגב ומעל הראש. למרות שבאמת יש לדוד בעיות זיכרון, אני לא בטוחה שלא לרצות לאתר בדרכים עקלקלות את מספר הסלולארי של הרופא שלך בשביל להפריע לו ביום המנוחה שלו זה נחשב "בעיות זיכרון". קוראים לזה רצון חופשי. 

כשבאנו לבקר את ההורים שלי, אמא שלי שאלה אותי אם יש לי קשר בפייסבוק עם הדוד, כי הם דואגים לו שלא שמעו ממנו מאז שנחת בצפון אמריקה, אלא שאז היא המשיכה לספר שהם דווקא כן שמעו ממנו כי הוא כתב בקיר הפייסבוק של הבן שלו שהוא ייקח מונית משדה התעופה, אלא שאת ההודעה ראה בן הדוד של אמא שלי ואמא שלי רצתה לראות את ההודעה בעצמה. אחר כך אחותי הגיעה ואמא שלי שוב התחילה את הסיפור מחדש בזה שלא מצליחים לאתר את הדוד. אחר כך, הדוד בעצמו התקשר ואמר שהוא בבית והוא מנקה את המקרר, אז אמא שלי אמרה שלפחות הדוד במצב לנקות את המקרר. שעתיים אחרי זה היא אומרת שמסכן הדוד, התקלקל לו המקרר ואיזה נורא זה לנקות את המקרר והשאלה הנשאלת היא: האם כבר איתרו אותו בפייסבוק? או כמו שאחותי שאלה בתמימות "הוא מנקה את המקרר בארץ או בצפון אמריקה?" אם מישהו מהקוראים רוצה שדוד שלי יבוא לנקות לו את המקרר, שיכתוב לי בתגובות.

עוד משהו מצחיק הוא ששאלתי את אבא שלי אם הוא ראה את הסדרה על חנוך לוין. בתגובה אבא שלי אמר שזה שחנוך לוין חי במקביל עם שתי נשים זה אשמת השמאל. בתגובה לא יכולתי שלא לחשוב ש-"אלביס עזב את הבניין" או בצורה יותר מכילה: יש אנשים שהדיעות שלהן כל כך שונות משלך שאין טעם להתווכח איתן. אבא שלי למשל ראה את הראיון של שמעון ריקלין עם שרה נתניהו והתמוגג מזה ש- "סוף סוף יש משהו חיובי בטלוויזיה". הוא גם אומר שהשמאל שולט בתקשורת, למרות שמדובר באדם שרוב חייו הצביע למפלגת העבודה והעביר גם את התואר הראשון וגם את התואר השני שלו בבניין גילמן, מה שאומר ש-"ישראל היום" הוא עיתון אפקטיבי מאוד. אני לעומת זאת, שואבת את רוב הידע שלי בחדשות מהאתרים "העוקץ" ו-"שיחה מקומית", עד ש-"הארץ" נראה לי ימני מדי, אז על מה יש לנו לדבר בדיוק. אולי אני היא אלביס שעזב את הבניין ואני חיה בגיהנום הזה שדיבר עליו קארבר בשיר "גיהנום": כן, קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה ולקרוא "שיחה מקומית" לא עוזר בזה.

אני וופל "מוגזם" ואני מקובל עלי

ישנו קטע משעשע עם ההורים שלי שהם חושבים שעזרה עם הנכדים היא משהו שצריך לשמור לאדם עובד או במקרה של פרלינסר, לפרילנסר עם עומס של עבודה ולא חלילה לסתם מישהו שעובד. במקרה של בת הדודה שלי שלא עובדת ויש לה שני ילדים והיא מקבלת המון עזרה מדודה שלי שגם לא עובדת, ההורים שלי ממש חושבים שזה לא מוסרי. לאחותי הם עוזרים ברמה של בין שלוש פעמים לחמש פעמים בשבוע, כי היא עובדת. איתי הם מנסים לברר מה רמת העומס שלי ואם מגיעה לי עזרה. 

הבעיה שביני לבינם ישנה "שריטה" מסויימת, שהם קצת מתייחסים לעבודה שלי כמו שהם היו מתייחסים ללימודים שלי בבית הספר היסודי והתיכון. כשלמדתי בבית הספר, הם הניחו שאני צריכה את כל הזמן הפנוי שלי בשביל להכין שיעורים. הייתי "מכינה" שיעורים עד שבע או שמונה בערב כל יום, כאשר הם היו נכנסים מדי פעם לחדר לבדוק שאני באמת מכינה שיעורים. 

כמובן שהייתי תלמידה גרועה מאוד יחסית לאדם ש-"מכין" שיעורים חמש או שש שעות כל יום, מבלי קשר לזה שהייתה לי מנת משכל שהתקרבה לגאונות. מן שילוב של "המרד השפוף" שבזכותו הייתי מחביאה ספרי קריאה מתחת למחברות ומאזינה לצעדים של אבא שלי במסדרון לזה שלא הייתי כותבת כלום בשיעורים, "שוכחת" תאריכים של מבחנים ומוסרת בהשאלה ספרי לימוד לילדים אחרים בכיתה יום לפני המבחן. 

אז היום, ההורים שלי מנסים לברר בשיטות מאוד "מתוחכמות" אם באמת יש לי עומס בעבודה, או שאני סתם אישה עצלה בחודש השישי להריונה המטופלת בילד בן שנתיים שחס וחלילה לא מבקשת עזרה אבל אם במקרה מציעים לה היא אומרת כן. אז שיטה אחת שלהם היא לשאול אותי אם הייתי בסוף השבוע במשרד, אלא שהפסקתי ללכת בסוף השבוע למשרד בגלל שזה גרם לי להרגיש עבד ובגלל שבסוף השבוע לא מכינים שם את הקפה השחור המצויין שיש שם. 

האמת, הפסקתי בכלל ללכת למשרד "כי השכנים אינם טובים בעיני". יש את האנשים שמגלגלים עיניים כשאני אומרת להם שלום ויש אנשים שנחמדים אלי בסתר (אני קוראת להם "ציפורים מתות בסתר") ואדישים אלי ליד אחרים בשביל לא לדלדל את ההון החברתי שלהם בקבוצה ואין לי בעיה עם זה באופן עקרוני, אבל שכשכל הזמן דוחים אותך חברתית, ואתה מנסה לא לכעוס ולא להעלב זו השקעה אנרגטית שבעיקרון הייתה יכולה ללכת לעבודה עצמה, כי באמת יש לי עומס רק שזה לא עניינו של אף אחד אם יש לי עומס או לא אז בפרינציפ אני לא הכי משתפת פעולה עם הדרכים של ההורים שלי לברר אם יש לי עומס. 

אני נניח לא אשב לעבוד דווקא בשעה שהם מחזירים את בוציק, אם לא בא לי לעבוד בשעות שהם מחזירים את בוציק ואני לא אספר אם הייתי או לא הייתי במשרד. הפסיכולוג הקודם שלי היה קורא לדברים האלו במקום שריטות, "ריקוד". אני יודעת שבכל מקרה יש לי תגובה להתנהגות שלהם, כי גם לא לשבת לעבוד כשהם באים זו צורה של שיתוף פעולה עם הגישה של "העבודה שלך זה שיעורי הבית שלך" ובעצם כל דבר שאני אעשה זה תשובה לזה, אפילו לבקש מהם לא לבוא או לטעון שאף פעם אין לי עומס או לומר תמיד "כן" כשמציעים לי עזרה או להגיד "אין לי עבודה אבל תעזרו לי בכל זאת". כל הגישות נוסו וכל הדרכים מובילות לרומא. אז פשוט אני עושה מה שבא לי באותו רגע ועונה מה שבא לי באותו רגע ומקבלת כל עזרה שרוצים לתת לי, אם רוצים לתת לי. זה בערך מגיע לפעם בשבועיים ש-"החקירה" שלהם מגיעה למסקנה "שמגיעה" לי עזרה. לפני ההיריון זה היה בערך שלוש פעמים בשנה.

היום למשל, אני מקבלת עזרה כי בין השאר לא הצטרפתי לאמא שלי ולאחותי בחופשת הפסח לבילוי בעיר. הסיבות האמיתיות שלי היו שלא התחשק לי להיגרר אחרי אחותי כשהיא מטפלת באחיין שלי בזמן שבוציק אצל חמי וחמתי. איזה אדם נורמלי שולח את הילד שלו לסבא וסבתא ומבלה ב-"גשר הפיל" עם ילד אחר? והסיבה שניה היא השטויות שאחותי אמרה אצל דודה שלי כשאכלתי עוגה ונהניתי מזה שבני הדודים שלי יוצרים איתי קשר עין תקין בזמן שאנחנו מדברים (כן, אני אדם כל כך מנודה שאנשים נמנעים מליצור איתי קשר עין, אפילו בקרב אמא שלי, אבא שלי ואחותי) והסיבה השלישית היא שאחותי ואמא שלי הם לא החברה הכי נעימה. אמא שלי מעריצה את האדמה שאחותי דורכת עליה ואחותי גם מעריצה את עצמה ואני מרגישה איתן כמו בבילוי עם האיש הרע והג'ינג'י הרע בהיה היה (אני יודעת שאני לגמרי מגזימה, אבל לפעמים כיף לי להגזים. אני כמו "וופלת מוגזם" עם המתבגר המצוייר עם השיער על הפנים שהיה אומר בפרסומת "מקובל עלי", רק שזה לא מקובל עלי)והפלא וופלה, "ישנה גם סיבה רביעית": באמת הייתה לי עבודה, אם התירוצים הנפלאים של כל הזמנים ותבוא על כל האנשים שלא קוראים בבלוג זה ברכה.