חודש
שמיני עובר על כוחותינו בסואץ, לכן אני ערה בארבע בבוקר וכותבת לבלוג שהוא ללא
קוראים. אני מאוד מחבבת את הבלוג מאז שהוא ללא קוראים. איכשהו בהיריון הזה קצת
פיתחתי הפרעת אכילה. כן, גרוע מאוד, אני יודע. אבל הפרעת אכילה בקטנה, כמו שאחותי
טוענת שיש לשמונים אחוז מהנשים והיא יודעת כי היא גם פסיכולוגית אירגונית וגם רזתה
בטירוף מאז שהיא עברה לגור ליד ההורים שלי. כל משפחת המקור שלי (אבא, אמא, אחותי
והכלב) שוקלים בסביבות חמישים קילו (כל אחד, לא כולם ביחד).
אז
התחלתי את ההיריון במשקל שישים קילו (על מטר חמישים ושמונה). בחודשים הראשונים
אכלתי די נורא: תפוצ'יפס ועניינים ופיצוחים, כלומר כל מה שלא הרשתי לעצמי בתקופה
שירדתי ל- 57 קילו וכמובן שעליתי עשרה קילו, למשקל שבעים. או אז לקחתי את עצמי
בידיים ושמרתי ממש חזק כך שבחלק הארי של ההריון עליתי רק עוד שלושה קילו, מה שהקנה
לי המון מחמאות מאימי (בכל פעם שאני אומרת אימי זה מזכיר לי את שירו של ביאליק
"אימי זכרונה לברכה שהייתה צדקת גמורה" וזה מצחיק אותי, למרות שזה נורא
לא יפה) ומאחותי כי "לא עלית בהיריון בכלל במשקל" ואת נורא יפה.
או
אז הגיע חודש שמיני ועם החודש השמיני באה אגירת הנוזלים הידועה לשימצה שניפחה אותי
שני קילו של נוזלים. כן, עם רגליים נפוחות, השעועית טובה מאוד. לא רק הרגליים
התנפחו, גם הפנים, ונעשיתי "מכוערת כמו הלילה" (כך אבא שלי נהג לומר
לפעמים על כל מיני נשים "מסכן, התחתן עם אישה מכוערת כמו הלילה" כי הוא
לא ידע, כמו תרצה אתר, שלפעמים, רק לפעמים, הלילה החוא שירים רבים).
עכשיו,
לא ראיתי את ההורים שלי בערך חודש כי שניהם היו חולים מאוד. בינתיים כאמור
התנפחתי. לא רק זה, גם היום הלכתי לגיזום השיער השנתי שלי, כי הלכנו לספר את
בוציק. כמובן שבוציק יצא עוד יותר יפה ואני יצאתי כמו כבשה עם קרחות בשיער כי הספר
פינק אותי בפן החלקה לאחר התספורת ופן החלקה לא ממש יפה על נשים בלי הרבה שיער
(ועד שנוצרה לי רעמה בגלל ההיריון!), אבל מה לעשות, צריך להסתפר פעם בשנה. חייבים.
להסתפר פעם בשנה ולסדר גבות פעם בשלושה שבועות, אחרת אנשים חושבים שאת קווזימודו
ואיזמרלדה מגישה לך מים צוננים.
מהון
להון נראיתי נורא וניגשתי למשפחתי וחיות אחרות בהרכב מלא עם משפחתי שלי וחיות
אחרות: בוציק, גורי ואני והעובר הזה שבבטני. כמובן שההורים שלי מאוד התלהבו
מהתספורת היפה של בוציק ולי הם לא אמרו כלום וניסיתי, באמת שניסיתי להיות
בודהיסטית ולומר שאין לבוא לאחרים בטענות על היחס שלהם אליך, רק לפתור בעיות בדרך
פרקטית אם היחס יוצר בעיות פרקטיות ולהתעלם מתספורת מכוערת זו לא בעיה פרקטית ואז
אמא שלי (הצדקת הגמורה) במקום לומר שלום החליטה לומר לי "שמיינע" בחיבה.
כן, היא פשוט ניגשה אלי ואמרה לי שמיינע, מה שהקשה עלי מאוד להיות בודהיסטית באותו
רגע, למרות שאיך נאמר גם בודהא (אבל לא בודהא מהפרברים) היה כנראה די שמיינע וזה
מבלי להיות בהיריון חודש שמיני ואז איכשהו היא הציעה לכולם אוכל, אבל לא לי
וכשלקחתי משולש של פיצה כי זה מה שהגישו לארוחת הערב (ממש "אנא העירוני
לארוחה"), אמא שלי אמרה לי לקחת במקום זה משולש פיצה רותח כי "גורי לא
אוהב אוכל חם" וגורי, בעלי שיחיה, בכלל עוד ישב על הספה וקרא את הכתבה על
בועז כהן (אין לכם מושג כמה זה מבאס שגילגצו את שמונים ושמונה. ממש "למה לא
אמרו לי שיש פה עוד בור". עכשיו, איך אני אשמע אביב גדג' וזה ידוע שאלו
"רק כאבי גדילה. אלו רק דמעות שמחה") ובכלל לא היה איכפת לו שהפיצה חמה
(ואישתו קרה). אז חיכיתי עוד חמש דקות ולא אכלתי, למרות שהיריון וזה וחודש שמיני
וזה ורעבה וזה, מה לעשות. ואז אכלתי בזהירות את הפיצה ובכלל לא אמרתי "פליז
סר, מי אי הב סם מור", כי זה בכל זאת מוזר לקרוא לאמא שלך סר.
וגורי
בכלל אומר "מה את רוצה, לא היית רעבה בכלל" וזה נכון. הפיצה השביעה אותי
לחלוטין, בגלל המינון של הכדור לבלוטת התריס שעלה לאחרונה ובגלל כדורי הברזל
לסוסים ול- "נשים אנמיות בהיריון" שהגינקולוג רשם לי, יברך אותו האל.
"מה בכלל נעלבת מזה שלא הציעו לך אוכל שלא רצית", את וההפרעת אכילה
הסודית שלך. תאכלי כמה שאת רוצה. "זאת את שמדרדרת את הגוף שלך" אמרה לי
חמותי בהיריון הקודם, "העובר יקח ממך מה שהוא צריך". בחיי, השם השני שלי
הוא המוגלובין 9. אז אמא שלי הגישה לי אוכל אחרונה ואז הציעה לי עוגה ואמרתי לה
איך אוכל עוגה ואת אומרת לי שאני שמיינע ואז אימי אמרה לי "אם את לא רוצה
שאני אקרא לך שמיינע, אני אקרא לאבא שמיינע" ואבא שלי, סובל עכשיו מבעיות
חמורות במערכת העיכול והוא "עולם הולך ונעלם" כמו ים המלח בשיר של החצר
האחורית והוא מאוד מאוד רזה ומאוד מאוד חלש, הרים שתי עיניים עייפות מאיזה פלש בק
מהילדות שהוא היה נתון בו באותו רגע והסתכל באמא שלי במבט קצת שואל וקצת עויין, כי
קצת לא התחשק לו שיקראו לו שמיינע. לא יודעת למה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה