ואור בבית פנימה

הוא דיבר איתו בטלפון (מתחשק לי לכתוב בלי כינויים ובלי להסביר ושכל אחד יבין מה שהוא יבין, כאילו עברת ליד שלולית וראית בבואה והיה נדמה לך שהמעיל שלך מונח עליך עקום) והקול שלו נשמע לי דרך הטלפון, מהצד, כאילו בא מארץ אחרת: ארץ להד"ם. בארץ להד"ם הייתה לי משפחה אחרת, עם הרבה אור בסלון וטלוויזיה שדולקת על "היהודים באים" ואחי עשה אמבטיה עם חברה שלו בזמן שסבתא שלו ישבה בסלון ליד דודה שלו וכל זה בדירה פצפונת ואחר כך אחי וחברה שלו נסעו לתחנת דלק והביאו שקית ענקית מפוצצת בממתקים ואכלו אותם לבד בחדר (ואחותי אמרה לי "זה מן גיל כזה. שאתה מבין שאתה כבר לא ילד ומותר לך לאכול כמה עוגיות שאתה רוצה ואתה מקיים יחסים עם חברה שלך על המיטה של ההורים כשהם לא בבית" ואז אני אומר לה: "פעם, כשהייתי בן 15, התקלחתי עם ג' במקלחת של ההורים כשהם היו אצל סבתא" והיא אומרת "בדיוק" ואני אומר "אבל הם באמבטיה כשכולם בבית" ואני חושב שההורים האלו הם פולשניים והבית חסר גבולות והנכד הנבון וההיפר אקטיבי לא מסיר את העיניים ממסך האי-פד. "במה אתה משחק?" אני מנסה למצוא מתחת לאיזה כוס הקקי המחייך מסתתר! אלו לא משחקים לגיל שלו, אני אומרת לגורי בבית. למה זה מכין אותך? לתת כסף לאדם בטיילת שאומר "מי שמוצא את המלכה מקבל מאתיים ש"ח"? והקקי המחייך הבן זונה מסתתר. אולי הוא מתחת לשמיכת הטלוויזיה של חמותי וסבתא שלי גוססת. בבית. אתמול היא אמרה לבוציק: "עד מאה ועשרים חמוד של סבתא" והשתנקה באמצע, אז אמרתי לה "סבתא, לבשת חולצה יפה ומכנסיים יפים" בואי נעשה כמה תמונות (לא ראיתי אותה בחולצה ומכנסיים כבר המון זמן וצילמתי המון תמונות). 

התחלתי לבוא אליה בכל יום שישי, אחרי שיום שישי אחד היא חזרה מבית החולים וראיתי על פניה את מסכת המוות (ההבעה שנשארת לך על הפנים כאשר אתה מת. הייתי בחדר גופות בלימודים לתואר שני. ראיתי אנשים שתרמו את גופם למדע. אל תתרום את הגוף שלך למדע. נראה לי שזה מפריע להמציא מנוחה נכונה, אבל מה אני יודע. צריך לשוב אל העפר, לא אל אלונקה של אלומיניום כאשר חבורה של רפואנים מספרת בדיחות מרוב פחד. "שמעתי שהקאת" אמרה לי ראש החוג. זו לא אני שהקאתי ד"ר. זאת הייתה ילדה אחרת. אני לא הפסקתי לצחוק. אפילו לא הייתי ילדה אז. לא היה לי מספיק שכל בשביל להקיא) ואבא שלי אומר שהיא מפחדת לישון והיא ישנה בישיבה. אני קורא בשירותים ראיון עם ברגמן במגזין של הסינמטק והוא אומר "אני לא מפחד מהמוות. אני מפחד להיות סנילי". סנילי זה שאתה מורח את הקקי המחייך על הקיר.

כשהסבתא השניה שלי שברה את האגן ואושפזה בבית החולים, נסעתי לתל השומר ובדרך קניתי שוקולד מסוג "לשונות חתול" (למכירה בחנות הרוסים הקרובה למקום מגוריכם) ונתתי לסבתא שלי את השוקולד ואמרתי לה "זה מה שהיית קונה לנו כשהיינו קטנות" והיא צחקה, למרות שהיא בדרך כלל לא הבינה עברית טוב כל כך. אולי את זה היא הבינה ואחר כך העבירו אותה לבית אבות סיעודי והיא הפסיקה לאכול ומתה תוך שבועיים ומישהו אמר שרק צדיקים מתים ככה, מתי שהם מחליטים וסבא של גורי, אבא של חפציבה, היה מחובר למורפיום בבית אבות סיעודי בבת ים והוא אמר לגורי מתוך המורפיום "נתתי לך שתי דירות" וחפציבה אמרה לגורי "תגיד לסבא תודה" וגורי אמר "לא רוצה" וסבא של גורי אמר "לכו. אני לא צריך אתכם" ואמרתי אז לחפציבה "הוא אומר 'לכו' כי הוא מפחד פחד מוות שתלכו" והיא הבינה אותי, אבל אז שכחה. שכחה גם את היום שצלצלו אלינו באמצע הלילה שנבוא לוולפסון, כי חפציבה הייתה בחו"ל ונסענו במכונית וגיסי הצעיר השתין שתן בצבע חום ואישפזו אותו במחלקה לילדים ואני נסעתי הביתה במונית וגורי אמר לי "בבוקר תבואי להחליף אותי" ואני אמרתי "בבוקר יש לי פגישה עם י"ר והוא לא מוכן לפגוש אותי בתאריך אחר" וגורי אמר שזה כרגע לא מעניין ונסעתי הביתה במונית ובשתיים בלילה התעוררתי ותפסתי מונית לוולפסון ושחררתי את גורי הביתה וישנתי ליד המיטה של גיסי וכל שניה המוניטור שלו התנתק וצפצף ואז בתשע בבוקר, גורי בא להחליף אותי ונסעתי הביתה לפגוש את י"ר, וישבנו בבית קפה בדיזנגוף סנטר ובערב לקחנו את גיסי למקס ברנר ובערב שלאחר מכן לסרט של אלן רנה ואני אמרתי "אלן רנה הזדקן. יש המון חורים בעלילה שאפשר לפתור באמצעות שימוש באינטרנט ובטלפון סלולארי" וגיסי הצעיר אמר "אני דווקא אהבתי את הסרט" ואז שבועיים אחרי זה אצל סבתא שלו, דודה שלו אמרה "תפתח ספר טלפונים ותבחר פסיכולוג. כל פסיכולוג הוא טוב. רק צריך להסכים לדבר" וידעתי שאם אני אתחיל להסביר למה היא טועה, אף אחד ממילא לא יקשיב ברעש שיש אצל סבתא שלו. 

אז מה שאני מנסה להגיד, זה מה שאבא שלי אמר לי אתמול: שמה שיש בחיים זו המשפחה. אז אני אומרת לו בזהירות וברמז דק (כי נמאס לי לטנף את הפה על אנשים. בבלוג זה חצי בסדר. גורי אומר שאני יכולה לכתוב פה מה שאני רוצה כי אף אחד לא קורא פה ואז אני אומר "חוץ ממנו" וגורי אומר אני לא מאמין לזה ואני אומר בוא נסכים לא להסכים. זה ויכוח מאלפיים ושמונה ויש בקבוקים לסטרל וגורי אומר "אני הראשון שיסכים לא לבזבז על הויכוח הזה את הזמן") "נראה לך שבמשפחה של אמא איכפת להם משלומך?". אז הוא אומר "המשפחה הגרעינית. התכוונתי למשפחה הגרעינית" והבטחתי לעצמי לא לשפוט אותם בחומרה יותר, את אבא שלי ואמא שלי ואחותי והיום הסלולארי שלי צלצל כשבוציק היה בעגלה והסלולארי שלי בסל של העגלה ואני מקלל בלי קול "בני זונות מסריחים" כי חשבתי שאלו חמי ו/או חמותי שמתקשרים אלי בשביל לדבר עם גורי (הם תמיד עושים את זה. אני סוג של משרת) וראיתי שזו אחותי על הקו ואחותי אומרת "את לא תאמיני מה חמותי עשתה. את תמותי במקום. פשוט תמותי במקום" ואני אומר "אני אשתדל לא למות במקום, כי בוציק ישאר יתום, אבל אני מקשיבה" ושתינו צוחקות ואני אומר לגורי, תקשיב, אני לא באה היום לסבתא שלך. זה לא עונש להורים שלך. אני פשוט פצוע וצריך להחלים לפני שאני חוזר לשדה הקרב שאני לא אדבר מתוך הפצע, אלא אם כן אתה לא מסתדר לבד ואז אני אסע איתך לחולון ואלך ברגל לסבתא שלי וגורי אומר "לא. זה בסדר".