השיר הפשוט של הלחם

אז עכשיו אני לוקחת כדור לבלוטת התריס, כי איכשהו הרופאה שיכנעה אותי בזה שהיא אמרה שתוך שנתיים אני עלולה להיות בסכנת חיים + שהשיער שלי ימשיך להדרדר + שבשום פנים ואופן אי אפשר להיכנס להיריון ככה + דרושים, כלומר שאני עתידה למות בעתיד הקרוב, ערירית וקירחת, אז אמרתי "נו, טוב". יש דברים שאין בהם ברירה.

הכדור לבלוטת התריס זה כדור שלוקחים בבוקר ואז מחכים שעה לפני שאוכלים או שותים קפה, כך שאני לא יכולה להתחיל לעבוד בבוקר עם היקיצה, בתחתונים  ולפני שצחצחתי שיניים כמו שאני רגילה (מי אמר coffee eyes &  coffee breath ולא קיבל. מצד שני, אני עובדת מהבית ומנשקת את גורי בפה סגור בבוקר אז אין הרבה נזק לציבור מההרגלים הרעים שלי).

אז במקום לעבוד, אני "מכבסת, תולה" (או מכניסה למייבש), מדיחה כלים והולכת לטארט מן לקנות לחם, שתהיה פת שחרית לשבור בה את "הצום". אלא מה, טארט מן לא מוציאים לחם בשעה תשע בבוקר. איפה הימים שאני בתור ילדה בגן חובה הייתי הולכת לקצת הרחוב ברבע לשבע בבוקר לקנות חצי כיכר לחם שחור מהמכולת של אדון לוי. כשהייתי ילדה הסכמתי לאכול רק לחם מהיום, אז הייתי הולכת כל יום לקנות לחם. 

אני לא יודעת איך ההורים שלי הסכימו לפינוק הזה כי היינו די עניים באותה תקופה. אבא שלי היה מורה בבית ספר יסודי, סטודנט לתואר ראשון ושוטף חדרי מדרגות לעת מצוא. אני לא מאמינה שבזבזתי את כל הכסף שלו על (חצי) לחם שחור כל יום (אני עוד זוכרת את הרגע שאדון לוי הסביר לי איך מבדילים בין לחם שחור ללחם לבן בשביל שאני אבחר לבד מהארגז ולא אבלבל לו את המוח לעבור מאחורי הדלפק ולהוציא לי לחם). 

מישהו מהקוראים מספיק זקן בשביל לזכור את המכולות האלו שכל המוצרים בהן היו מסודרים מאחורי הדלפק כמו במכולת של דודלי מ-"רגע ודודלי" והחנווני היה מתרוצץ למלא לך את הרשימה? אני מדברת בערך על 1981. אבא שלי סיפר לנו על המכולת של ההורים של אמא ואיך שסבא היה מתרוצץ במכולת ומרים ארגזים באמצע שהיה לו סרטן ואף אחד לא היה עוזר לו, אז אבא שלי היה נוסע לחנות לעזור ודוד פ', היה אומר כשאבא שלי היה מגיע "הנה בא הפועל", אבל אבא שלי לא החשיב אותם כל כך, כי הם נראו לו בורגנים מדי. זה היה בערך באמצע שנות השבעים.

אלא מה, "טארט מן" ולהקתו הם לא אדון לוי שהיה לו לחם טרי כל יום כבר משש בבוקר, אז קפצתי בבוגדנות לברד סטורי ורכשתי כיכר במיטב כספי (עשרים ושלושה שקלים לכיכר לחם, תודה רבה) ועד שטיילתי לדיזנגוף, כבר הגיעה השעה שמותר לאכול ולשתות והתחלתי ביום העבודה האמיתי, כי אני לא באמת עובדת בלשוטט ברחוב מחנות לחם לחנות לחם.

-       כותרת מתוך השיר "למדני את השיר הפשוט" מאת רחל שפירא.

חזק יותר מסופרמן, עקום מדי בשביל בודהה

עברתי חוויה מעניינת בחוג ליוגה כשמורה אחת לא התייחסה אלי כל השיעור, שיעור שבו הייתי עקומה במיוחד ואף נוטה לנפול כמו הילדה הדלה והרעועה סילביה במפר מהמערכון של כוורת והמורה תיקנה את כולם בשיעור חוץ ממני ובסוף השיעור ניגשה אלי ושאלה אותי לשמי ואז אמרה לי "את לא צריכה להגיע לשיעורים האלו. זה לא מתאים" משל היינו באימונים לאולימפיאדת (הנכים?) ולא בחוג קטנטן במכון כושר מקומי. 

זה היה השיעור הלפני אחרון של המורה הזו כי מישהי (לא אני כמובן) דאגה שיפטרו אותה עוד קודם לכן ויחליפו אותה בבחורה מקסימה שניגשה אלי בסוף השיעור ואמרה לי "כמה אנרגיות יש לך! איזה מרץ! את מתאמנת הרבה זמן ביוגה? נכון שזה עושה לך טוב? תמשיכי לבוא!". זו ממש דוגמא מהספר שאני קוראת עכשיו שמסביר לך שזה לא טוב לבקר אנשים וזה כן טוב לשבח אותם. 

החבר שלי ושל גורי בחדר הכושר, הידוע בכינויו בבלוג – "האיש הקצת נחמד וקצת מוזר" ניסה להחתים אותי ואת גורי על עצומה שתמנע מהמורה העצבנית להיות מפוטרת, אז סיפרתי לו מה המורה הקצת עצבנית אמרה לי, אז הוא אמר שזה רק מראה כמה שהיא מקצועית! שהיא אומרת לי לא לבוא! וכל הכבוד לה! כי האינטרס שלה הוא שיהיו כמה שיותר אנשים באולם. זה האינטרס שלה גם אם פיטרו אותה וזה השיעור הלפני אחרון שלה? מעניין ועוד יותר מעניין שעד שלא פיטרו אותה היא לא אמרה לי לא לבוא וגם תיקנה אותי בתנוחות כמו שהיא מתקנת את כולם וגם אמרה לי שהישיבה שלי מצויינת. מוציאה אגרסיות much? בעצם רצית להגיד למנהל המכון "מי אתה שתפטר אותי בכלל?" ויצא לך להגיד לבחורה הנכה שמתאמנת אצלך "אל תבואי ליוגה יותר". התקה much?

אל תבואי! את מוציאה שם רע ליוגה! את עושה את ברכות השמש בדרך עקומה ובגללך השמש לא תזרח מחר! כשניסית לעשות תנוחת "יונה", נפלת וזה מעליב את אוכלוסיית היונים בארצינו כי יונים אמיתיות אף פעם לא נופלות על הצד כמו שק תפוחי אדמה. "גמל" את לא יודעת לעשות בכלל. זה מעליב את "טחינת הגמל". כשאת עושה תנוחת "גיבור" זה נראה כמו פרסומת ליום ההתרמה לגג ליוגי המפגר. באמצע כשדיברתי עם "רועי", המורה יצאה מהחדר והתחנחנה, "רועי, תענוד לי בבקשה את השרשרת הזו" אז אמרנו לו "ביי, רועי" והלכנו משם ואז המורה עברה לידי כשגורי לגם מהברזייה ולא שם לב והפטירה בסוג של עלבון מהול בלעג "סבבה", כי זה מה שעניתי לה כשהיא אמרה לי שאני לא צריכה לתרגל יותר יוגה. עניתי לה "סבבה" (כי קודם עניתי לה שאני מאוד זהירה ולא עושה דברים שאני לא יכולה והיא אמרה "אמרתי את מה שהיה לי להגיד" והסתובבה ללכת) כי נזכרתי שזה מה שאחותי אומרת שהיא לא מרוצה. סבבה ואותך לבודהה. את בעצמך מוציאה שם רע לשמש למרות שאת מברכת אותה ישר והכול. 

וזה מזכיר לי את הסרט שהיו משדרים בכל יום התרמה לאילן "חזק יותר מסופרמן" שזה היה סרט על ילד בכיסא גלגלים, כי פעם אחת אמרתי לגורי כשהוא טיפס באופן מסוכן על כיסא בכדי להגיע למדף הכי גבוה בארון (כמו שבן דוד שלי צוחק על סבתא שלי ש-"מרימה את המקרר על השולחן ומניחה כיסא על המקרר ועל המקרר היא שמה שולחן ועל כל זה היא מטפסת בשביל להוריד את הוילונות לכביסה") "אתה מתנהג כמו סופרמן, אבל אם לא תיזהר תהפוך ל- 'חזק יותר מסופרמן'". את גורי זה הצחיק.

אווירת סוף הקורס הביאה את נחום לחלק דובונים להמונים. אז מי אמר אני ולא קיבל?

הצורך שלי לכתוב גדול יותר מן הצורך באי-קשר והצורך שלי לפרסם את מה שאני כותבת כנראה קשור לזה שהחצי השני של המשפט הראשון שכתבתי הוא שקר (לבן כשלג שהשתינו עליו אנשים ששותים הרבה ולכן יש להם פיפי שקוף שביום בהיר ניתן לראות דרכו את דמשק, מה שמשאיר את השלג לבן, כי שקוף + לבן זה לבן, למי שלא למד עירבובי צבעים בגן חובה. שלא תגידו שהבלוג הזה הוא לא השלמת השכלה. האמת? לא. הבלוג הוא לא השלמת השכלה. עדיף שתכתבי את הבלוג על נייר ותניחי אותו בפח האשפה שברחוב הלני המלכה בירושלים. אל תיגע בזה, חתולים עשו על זה פיפי).

השכן לדעתי צריך לקבל את פרס השמעת הטראנסים הכעורים בתבל. בזמן שאני מאזינה לבילי ג'ואל ודין מרטין ולד זפלין בפנדורה, יש צווחות טרנסיות ברוסית. תנו לחיות לחיות, באמת. בחיי התורה. בחיי אלוקים ואישתו, הלוקיטי. היום החליף את המדריכה ד' איזה הומו חמוד ורך מבט, אז אמרתי לו שאני לא יכולה להרים את הראש בתרגילי הבטן כי תפוס לי הצוואר, כזאת אווירת סוף קורס לא נראתה מעולם בחצי כדור הארץ התיכוני. אם ד' הייתה באה בטח הייתי מרימה את הצוואר כמו ברבור על אקסטה ואחר כך מתאשפזת בבית אבות לתשושי נפש שיש בו עיסויים לצוואר

(או נשכבת כל היום בתנוחת המתיחה שאני קוראת לה "אמא, תראי, אני ישו הצלוב וכיף לי" כי צריך להזיז בה את הברכיים לצד אחד ואת הראש לצד שני וישו הצלוב עשה כל הזמן את התנוחה הזאת כי נתפס לו הצוואר על הצלב ולא קיבלו אותו לבית אבות לתשושי נפש שעושים בו עיסויים לצוואר כי הוא ניסה לייסד דת שבזמנה לא הייתה קיימת, דבר שהיה לצנינים בעיני הנהלת משען חולון. כל היודע מהם צנינים יקבל במתנה צנימים שהם גם דבר הגיוני וגם מתנה אכילה). תודה, סליחה ובבקשה.

לכי לשבת על מגבת

רמות פרולקטין גבוהות. בחיית זומזום, או איך שאורן ציבלין היה אומר במילון הסלנג שהוא כתב בעצמו והמציא בו את כל המילים ואז פירסם אותו שבוע אחרי שבוע במעריב לנוער ("מעריב לנוער". היה כזה עיתון פעם, שהיינו מקבלים בדואר עד שאבא ביטל את המנוי כי הוא גילה שאני כבר לא בתולה והוא חשב שזה בגלל השאלות והתשובות ב- "על בנים ועל בנות". שאלה לדוגמא: ד"ר נכבד, ישבתי עירומה על המגבת של חבר שלי, האם אני בהיריון? לא מאוד חכם היה אבא באותם הימים). לפני כמה ימים היינו בקולנוע והייתה פרסומת לירחוני ילדים בהוצאת ציבלין. כולנו מזדקנים. אנחנו, אורן ציבלין והזומזום.

עכשיו, אני שנים אומרת לצ' שיש לי פרולקטין גבוה הוא מבטל אותי ואומר, שאם היה לי אז לא היה לי מחזור (ומה עם לקצר את הווסת? על זה שמעת? צ' בתגובה: אז מה אם פעם היה לך ווסת של חמישה ימים, היית יותר צעירה. טוב שהוא לא אמר לי "גם לי הייתה פעם ווסת של חמישה ימים" כמו שהוא אמר לי "גם אני ישן עשר שעות בלילה ביום שבת" או "גם אני עליתי במשקל מגיל 18" או "הלוואי עלי טריגליצרידים כאלו" רוצה כיפלי? לא באמת, רוצה? ביסלי? במבה? תפוצ'יפס? דובונים? צ'יטוס? צ'יטוס כאפה?).

שאר הפרופיל, תקין כמו בובה ממוכנת. אני סתם מיילל. ברגע שבלוטת התריס תתייצב, הכל יהיה בסדר ואני ארזה ויצמח לי שיער בלונדיני או שיער בכלל לצורך העניין. כוס אמו, יש לי גם ברזל נמוך. הרי שמוצאים בעיה, זה רק אומר שאפשר לפתור אותה.

לתת משהו שלא קיים ואז לבקש אותו בחזרה

היום קמתי לבדיקת דם בשבע וחצי, שעה לפני שאני קמה בדרך כלל בזמן האחרון. בדרך חזרה, גיליתי עולם בוקר שלם שלא הכרתי. הקפה היה מלא באנשים, המאפים היו טריים ושתי אמריקאיות ביקשו "קפוצ'ינו בכוס של אספרסו". אם כבר, אספרסו בכוס של קפוצ'ינו, מלאה עד הסוף ואפילו זה לא יעזור לי להעביר את היום המנומנם הזה.

אני יודעת שאני נראית מטורללת, מפרסמת פוסטים מהטיוטות של "גורים" ואז מוחקת. פשוט, הגעתי ל-"גורים" באקראי (רציתי להגיב למישהי תגובת מאומתת עם שם משתמש וסיסמא) ונסחפתי בקריאה והוקסמתי מעצמי, הו כה הוקסמתי מעצמי. אין לי שמץ מהרגשות האלו עכשיו. גם לא היה לי אתמול. כתבתי סייפא שנראתה לי כמסבירה את זה ואז כשגרבתי גרביים לשיעור יוגה, הבנתי שהיא לא מסבירה כלום, אז מחקתי. המדהים הוא שעשיתי את זה באדישות מוחלטת, את הפעולה (החבאת פוסטים בטיוטות) שפעם הייתה מלווה בהרגשה לא נעימה של חרדה וכישלון.

בסוף שיעור היוגה, בהרפיה, כשהמדריכה כיבתה את האור ואמרה "הרפו מהגוף הפיזי, הרפו מהגוף המנטלי", אמרתי לעצמי, אני לא אחשוב על זה עכשיו, כשהרוח נושבת כל כך יפה דרך חלונות חדר החוגים והחשיכה מלטפת והמזרון כל כך נעים לגב שלי ועוד מעט כולנו נגיד ביחד את "האום" ותהיה מן ויברציה נמוכה ומסתורית בחדר. איזה אושר קטן זה. אחר כך ירדנו דרך החניון לאכול פלאפל. 

מה זה נפט

הי, אני גונב מעצמי:

"חשוב לדעת להרפות. לשלֵח אנשים ולראות אם הם חוזרים ולפעמים הם לא חוזרים, כי ככה זה. "ככה זה בעברית"  - ענתה נירה רבינוביץ לקישקשתא בתקליט, כשהוא שאל "למה אומרים הרבה חנויות, אבל לא חנויה אחת" – וככה זה גם בשפות אחרות, כולל כאלו שנכחדו מזמן וכל האנשים שדוברים אותן כבר מתו או עברו לארץ אחרת שיש בה סוסי פוני. לפעמים שני אנשים דוברים את אותה שפה והם אף פעם לא מפסיקים לדבור אותה, ליתר ביטחון. יש מקום ובו דלת שאיננה פתוחה לרווחה ואיננה סגורה. אני אף פעם לא בודק מה יש בעבר השני, אבל אני יודע בביטחון שהיא קיימת"

פעם ידעתי לכתוב. עכשיו אני יושב על המזרון הצהוב שמונח על הרצפה, רגליים משולבות וידיים בנמסטה, שהיא תנוחת ההודיה, אבל הרוח נושבת דרכי באקראיות ואני מודה לה על כך.

להקת חטיף בהופעה בקולוסיאום

היום הייתי אצל רופאת המשפחה לבקש בדיקות דם. רופאת המשפחה שלי נורא יפה ונורא אמריקאית ונורא בהיריון כל הזמן. אמרתי לה בביישנות, את יכולה לשים שם גם איזו בדיקת בטא על הדרך, כי אני חמישה ימים לפני מחזור ולא רוצה לבוא פעמיים, אבל תשימי גם "פרופיל הורמונלי", כי כולנו יודעים שגם החודש אמשיך לפרנס את החברה הזאת של הטמפונים שיש לטמפונים שלה אריזות כל כך יפות, שפעם מישהו מהבוסים שלי שמר אחד מהם על השולחן שלו, אחרי שהוא נפל לי מהכיס, כי הוא לא ידע מה זה (לא, לא אתה. אתה היית יודע מה זה) ותשימי "כימיה" ו-"כולסטרול" ו- "b12" וברזל וההמוגלובין הזה שאומר אם מאגרי הברזל מדולדלים ("הלו, גיברת. מאגרי הברזל שלך מדולדלים". "חן חן המוגלובין. תבוא גם בשנה הבאה. בינתיים, אני לא אשתה קפה ישר אחרי קציצות") – "סליחה, דוקטור, שאני מבקשת. פשוט מאז שאתם לא מדפיסים את הבדיקות, אני לא רואה מה את נותנת לי. אני לא אומרת לך איך לעשות את העבודה שלך או משהו"

וגם, ביננו, קשה לי לקום בבוקר לבדיקות האלו ועוד שלפרופיל הורמונלי צריך לקום שעתיים לפני הבדיקה. למרות שהיום קמתי בשמונה וחצי ואתמול, בשש, מפחד מפני סוכן הביטוח שלי, ששלחתי לו כל נייר לפחות שלוש פעמים (בפקס, במייל, ובחתימה אלקטרונית, פונקציה חדשה ומגניבה של ה PDF) והוא עדיין מתקשר אלי להגיד שהטופס הזה והזה לא ברור. אני מרגישה שאני עובדת אצלו ברבע משרה שכוללת סריקת מסמכים, הדפסה ופיקסוס. אז היום קמתי בשמונה וחצי ובתשע ועשרים כבר הייתי במים של הבריכה, שוחה, מה שאומר שלא היה לי מה לעשות בשאריות היום, אז עשיתי כל היום "יונה" (וגורי מצטט: "יונה, לחדרך!" מאיזה סרט בורקס עלום. אני לא מתמצאת), "תנוחת הגיבור הראשונה", "תנוחת הגיבור השניה" ו- "ברכת השמש הראשונה" בעודי צופה בסדרה של ה- BBC  על הבלט הלאומי באנגליה. רק "כלב מסתכל למטה" עדיין נורא קשה לי, אז אני עושה במקום: "כלב מסתכל טלוויזיה".

ספטמבר ל-"המונים"

18/09/13

14:28

בחצות אתמול ראיתי מסרון מאחותי ששואל אם אנחנו רוצים לבוא להורים, אז סידרתי לי ולגורי סדר יום שכולל צהריים בחדר הכושר (שנסגר בחמש לרגל החג) ואחר צהריים אצל הורי, אלא שאז הטלפון של גורי צלצל ואח שלו שאל, אם אנחנו רוצים לחגוג את יום ההולדת שלו עם כל המשפחה. גורי היה סקפטי, אבל אני משום מה (כך גורי) הנהנתי בהתלהבות. דקה אחר זה, כבר תכננתי טיול לבאג בשביל מתנת יום הולדת ושתי דקות אחרי זה, נזכרתי שיום הולדת זה אומר מפגש עם אחות של גורי, בעלה ושני התאומים שלהם, שאפילו לא עונים לי כאשר אני מברכת אותם לשלום. ארוע משפחתי זה אומר שכולם יושבים בסלון ומדברים ואני יושבת בחדר כאשר מגוון ילדים בועט בי ודורך לי על הרגליים. מיד הכרזתי שאני לא באה ושאלתי את גורי למה הוא משאיר אותי לבד בערב החג וגורי ענה, למה סימנתי לו בכזו התלהבות שנבוא, כאשר הוא דיבר בטלפון.

דברים תמיד נראים לי טובים ומתאימים ממרחק של זמן (נניח שתיים שלוש דקות) ואז אני נזכרת במה באמת כרוך האירוע ופתאום יש לי חשק להישאר בבית ולהסתכל על צבע מתייבש (או פרקים של arrested development בהולו). ואז יצאנו לחדר הכושר, כולי בבאסה עמוקה ("מה, גם להורים שלי אחר צהריים, גם לבד בערב חג וגם סבתא שלך בשבת?" אמרתי לגורי שלא הבין מה אני רוצה ממנו, הרי 66% מהתוכניות האלו היו שלי).

גורי התאמן שעה ואני כל הזמן הייתי צריכה לרדת מהמכשיר בשביל משהו (פיפי ולשאול את גורי למה הוא לא רואה "תעופה בחקירה"), לכן התאמנתי רק 42 דקות שלא הספיקו לי. אחר כך הלכנו לבאג וקנינו מתנה בארבע מאות וחמישים ש"ח, מתנה שאח של גורי לא היה מקבל, אם לא הייתי מזכירה לגורי שאולי כדאי שנקנה לו מתנה, אבל אני תמיד הגיסה המעאפנה שלא צריך לענות לה כאשר היא אומרת שלום. תהנה מהאוזניות סטריאו בלוטות'. אני חייבת להיפטר מהקורבניות הזו, בהזדמנות הקרובה למקום מגורי (אבל לא הערב. תרמנו במשרד).

19/09/2013

14:24

שוב יצאתי חומוס. היה כיף עם המשפחה של גורי. מאוד כיף. אח שלו, בעל השמחה, רצה לשבת בוולפנייטס ואין לי בעיה לשבת שם, זה כמו "מגרש הבית" שלי (עכשיו אפשר להבין איך עליתי ל-67 קילו, אם מסעדת המבורגרים היא "מגרש ביתי" עבורי, אבל אני מניחה שזו לא המסעדה כמו העיר העוטפת אותה). כל הזמן שאלו אותי שאלות כמו "גורי, הם יתנו לי קרח בכוס?" או האם הלחמניה מגיעה עם רטבים וזה עשה לי נחמד. גם גיסתי ובעלה היו נחמדים מאוד וניהלנו שיחה מאוד נעימה. בהתחלה לא היה לי מושג שבכלל אפשר לשבת בוולפנייטס, משפחה שלמה, כל כך הרבה זמן, כי ביננו, זה כמו בורגראנצ' משודרג, אבל עובדה. גם לא היה להם כל כך איכפת כי היה שם ריק. מי אוכל המבורגר בערב החג. אחרי שישבנו שם איזה שעתיים זרמנו לסיצילאנית וההורים של גורי הזמינו אותנו גם לגלידה. אלוהים, מי אוכל גלידה אחרי המבורגר וביקשתי כדור אחד ונתנו לי גלידה ענקית. הסתדרתי שם מעולה. זו הייתה הרגשה מאוד טובה.

גם הייתי לי שיחה מעניינת עם אבא שלי ואחותי על יוגה ומדיטציה. לא היה לי מושג שאבא שלי מתרגל יוגה. הוא מדבר רק על ריצה ורכיבה על אופניים. וגם לא היה לי מושג שאחותי הייתה מתרגלת מדיטציה. אני צריכה להוציא את הראש מתוך עצמי מדי פעם. אבא שלי דיבר על זרם התודעה שלו ונראה שזרמי התודעה שלנו דומים. אני מרגישה פחות לבד בעולם. יכול להיות שאני חווה את העולם יותר עויין ממה שהוא באמת?

גם היום צחצחתי שיניים

הקדמה: 

את הפוסטים הנוכחיים כתבתי בספטמבר האחרון. כמו שקורה תמיד כשאני כותבת למעבד תמלילים, הכתיבה הופכת להיות קטנונית ומשעשעת רק לפרקים, בסגנון המושמץ של "היום צחצחתי שיניים והתרחצתי". מי שיכול, שיהנה:

שבעה עשר בספטמבר אלפיים ושלוש עשרה

13:05

אתמול לא הלכתי עם גורי לחוג יוגה, למרות שזה היה חוג עם מורה שדווקא מתייחסת אלי יפה. במקום זה, נשארתי בחדר הכושר על האליפטי וביקשתי מגורי לבוא לקרוא לי כשהחוג הסתיים, אלא שכבר הספקתי לדווש על האליפטי שעה עגולה וגורי לא בא, אז עליתי לחדר החוגים ומצאתי אותו מדבר עם מישהו, שאנחנו לא יכולים להחליט אם הוא נחמד ו/או מוזר. בכל מקרה, זה נחמד לדבר עם אנשים בחוג, כי זה קשה לגרום לאנשים בחדר הכושר להתחיל לדבר איתך. עם האיש הזה, שברתי את הקרח על ידי זה ששאלתי אותו אם אנחנו מפריעים לו להוציא את הנעליים שלו ממגירות הנעליים שמתחת לספסלים באיזור ההמתנה, כי אסור להיכנס לחדר החוגים עם נעליים.

13:15

היום הלכתי לבנק לבצע העברה בנקאית שקשורה לעבודה. ההעברות הבנקאיות האלו תמיד מלחיצות אותי, כי נראה כאילו בבנק הם לא תמיד יודעים מה הם עושים (היום הם דווקא ידעו) וכי הגוף שאליו אני מבצעת את ההעברה הבנקאית, תמיד שוכח לשלוח לי חשבוניות והנציגה שלו בארץ ממש לא נחמדה ובנוסף לכל היא מתחרה שלי. אבל דווקא היום, הפקיד ידע מה הוא עושה ואני לא ביצעתי טעויות בטופס ולא שכחתי לכלול בהערות את מספר החשבונית וכבר אנחנו יודעים שהבנק שולח אישור אוטומטי למייל הפנימי שלא כמו פעם שעברה, שהתקשרנו ל-"מרכז המומחים" ואיזה מישהי אנטיפתית אמרה לנו שבשביל לקבל אישור להעברה צריך לצרף מכתב בקשה רשמי (טוב שלא בחתימת נוטריון :-P) ונלחצנו מזה, כי זה דבר מוזר לבצע העברה באמצעות טופס ששולחים בפקס כאשר אתה חותם לבנק שאין לו שום אחריות שהכסף יגיע ליעד הנכון והגוף שלו אתה משלם, בקושי עונה למיילים והנציגה שלו בארץ בכלל לא עונה למיילים (היא רק מתקשרת אלי לומר לי שאם אני צריכה "עזרה", אז שאני לא אהסס לפנות אליה, כי היא ממש "מומחית" בממשק שלהם – כי הרי לא איכפת לה שאפנה אליה ממילא היא לא עונה).

20:47

שוב לא הלכתי עם גורי לחוג. במקום זה, הלכתי "לקחת" אותו מהחוג, כי רציתי לצאת קצת מהבית וגם אנחנו ממהרים לחצי חינם ולא רצינו שהאיש הנחמד/מוזר יתפוס אותו לשיחה שוב. בדרך לחדר הכושר, מישהו קרא אחרי והמשכתי ללכת. יש את השורה הזאת של יהודה עמיחי שאצטט באופן חופשי כ- ומוות זה שקוראים אחריך וקוראים אחריך ואתה לא מסתובב – אבל בתחום הזה יישרתי קו עם גורי שטוען שאין מה להסתובב כשקוראים לך כי אולי זו טעות או דמיון. גורי אף פעם לא מסתובב כשקוראים בשמו ברחוב. אחר כך, כשישבתי בגלריה של הבריכה, קצת הצטערתי שלא הסתובבתי כי אולי זה היה (לפי הקול) בן הדוד של גורי, ת', או בן הדוד שלי, א', שגר בגבעתיים. אחר כך, פגשתי בגורי וירדנו דרך החניון הביתה.

יש לי רתיעה מלשחות בשעות הערב. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שזה "מסוכן", כי מישהו יכול להיכנס למלתחות, אבל אחר כך ראיתי שהרבה בנות שוחות בשעות הערב. אחר כך סיפרתי לעצמי שבערב יש יותר מדי חתיכים וחתיכות, אבל עכשיו כשישבתי בגלריה לחכות לגורי שיצא מן החוג, ראיתי הרבה שמנות שוחות, אז הלכו לי כל התירוצים ואולי אתחיל לשחות גם בשעות הערב המוקדמות. ויוה ל'רבולסיון.