העיר מכלה אותי במהלך הגיחות המתוזמנות שלי אל החוץ. אוטובוסים חונים על מעבר החציה בקינג ג'ורג' בעת רמזור ירוק. כולם משתחלים בין המכוניות ולוקחים את זכות המעבר שלהם בכוח. אני יודעת שברגע שאשתחל בין שני אוטובוסים ידרוס אותי רוכב אופניים, אז אני מחכה לרמזור הבא בו שוב האוטובוס חונה על מעבר החציה. הפעם אני עוברת, מחפשת בעיניים את רוכב האופניים שיבוא, דוהר מן הצד של המכוניות כאשר למכוניות יש אור אדום וכמעט נדרסת על ידי רוכבת אופניים שבאה למולי במעבר החציה בשיא המהירות, תוך ביטחון בקפיצה שלי הצידה. "הברית עם היונים" קרא לזה ג'ורג' קונסטנזה בסיינפלד, אנחנו ממשיכים לנסוע במלוא המהירות והיונים בורחות, בתמורה אנחנו נותנים להם לחרבן על הפסלים.
אני לא טובה בתפקיד היונה הבורחת. במיוחד שההליכה הזו היא ההפסקה שלי מהעבודה ויש לי מוח טרוד. אני מבקשת להגיע אל האוזן השלישית בקו ישר, כמו זה ששרטט דודלי לרגע במפה שמסבירה איך להחזיר את המפתח לחביתוש: להגיע אל האוזן; לעקוף את האיש המגודל שלבוש מכנסיים קצרים וגופיה ירוקה ועונד על פרקי ידיו ארבעה שעוני פלסטיק צבעוניים, עשרה צמידים וארבע גומיות לשיער ומחטט תדיר בערימת הדיסקים המוזלים; לעמוד מול מדף סרטי התעודה; לקחת סרט תעודה על ניל יאנג; לזהות בשביעות רצון עצמית לא מופרזת את הסרט שהעובדים מקרינים מאחורי הדלפק; לרדת במדרגות אל הגיהנום של קינג ג'ורג' – זה האלגוריתם שלי. אחר כך, כמו במשחק מחשב, צריך לנסות לא להידרס: ארבעה צעדים רקורסיביים של לנסות לא להידרס ואז מגיעים הביתה לרתום את סוסי האדרנלין לעבודה, סוסי האדרנלין של "שוב כמעט נדרסתי".
בשבת, כשהייתי צריכה ללקט את הקפה מסניף הבימה של ארקפה, עמדתי בשקט בשקט בתור ואנשים פשוט עברו אותי מעדנות כי אם אני בשקט אזי אני בלתי קיימת. מ.ש.ל. פתאום התחילה אצלי איזו תגובת Fight or Flight ופשוט התחלתי ויכוח עם איזה מפגר במעיל דובון וכובע אנתולי שרנסקי שעקף אותי בתור. מה-את-אומרת, מהשאתהשומע. כאלו. פעם ראשונה באיזה אלף שנה במקום לשתוק. וזה במקום לשתוק. וארקפה פתחו מיד עוד קופה ואישה אחרת שעקפה אותי כשעמדתי בשקט ,פינתה לי פתאום מקום. מי שצועק קיים. מ.ש.ל. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לצעוק כשמישהו נדחף לידי עם סקוטר, נותן לי מכה חזקה בשכמה וממשיך לנסוע או עושה לי סריטה מדממת בשוק עם הכישור של גלגל האופניים שלו כי היה צפוף מדי במעבר החציה.
רוכב האופניים שעומד לצידי באי התנועה (איזה "אפשרות של אי" הוא אי תנועה?) מוכרח לנסוע בשיא המהירות במעבר החציה כי עכשיו ירוק ורוכב האופניים שמגיע מנתיב המכוניות, להן אדום, מוכרח להמשיך לנסוע במלוא הקיטור כי הוא לא מכונית ולכן אסור לו בתכלית האיסור לציית לחוקי התנועה ולתת זכות קדימה להולך רגל במעבר החציה ורוכב האפניים על המדרכה מוכרח להסיט את הולכי הרגל ממסלולם (בכוח, כמובן שבכוח) כי רוכב אופניים הוא לא הולך רגל והולכי הרגל מפריעים לנסוע על המדרכה והם חוצפנים. היונים לא מקיימות את ההסכם. הן לא קופצות-רצות-זזות מספיק מהר בכדי שלא נדרוס אותם. אותכן לחולדאי.
העיר האלימה והסואנת עוטפת את הפרט העירום, השקוע במחשבות, ה-למה-לא-אמרו-לי-שיש-פה-עוד-בור, שאם לא ידרס בדרך, יכינו לו קפה בסנטר. יתקתקו את ההזמנה שלו מהר מהר מהר לפני שהאיש במעיל הדובון וכובע האנתולי שרנסקי ישאל מה-זה-אבוקדו-מה-כוללת-ארוחת-הבוקר-למה-אין-נס-קפה-מי-יפרוס-לי-לחם ולא נצטרך לומר לו מה-שאתה-שומע ואולי נמצא גם מישהו לברך אותו לשלום ולומר לו ובלילה תתכסה כי תהיה צינה כמו בימי בנימינה של אהוד מנור למרות שאנחנו לא פאקינג בבנימינה ואנחנו לא בקנזס אנימור טוטו, אפרנטלי וגם קנזס היא לא קנזס וטוטו הוא לא טוטו ואנימור הוא לא אנימור, אפרנטלי. לך הביתה איש ציבור. מהר, לפני אני דורס אותך בסקוטר.
אני לא טובה בתפקיד היונה הבורחת. במיוחד שההליכה הזו היא ההפסקה שלי מהעבודה ויש לי מוח טרוד. אני מבקשת להגיע אל האוזן השלישית בקו ישר, כמו זה ששרטט דודלי לרגע במפה שמסבירה איך להחזיר את המפתח לחביתוש: להגיע אל האוזן; לעקוף את האיש המגודל שלבוש מכנסיים קצרים וגופיה ירוקה ועונד על פרקי ידיו ארבעה שעוני פלסטיק צבעוניים, עשרה צמידים וארבע גומיות לשיער ומחטט תדיר בערימת הדיסקים המוזלים; לעמוד מול מדף סרטי התעודה; לקחת סרט תעודה על ניל יאנג; לזהות בשביעות רצון עצמית לא מופרזת את הסרט שהעובדים מקרינים מאחורי הדלפק; לרדת במדרגות אל הגיהנום של קינג ג'ורג' – זה האלגוריתם שלי. אחר כך, כמו במשחק מחשב, צריך לנסות לא להידרס: ארבעה צעדים רקורסיביים של לנסות לא להידרס ואז מגיעים הביתה לרתום את סוסי האדרנלין לעבודה, סוסי האדרנלין של "שוב כמעט נדרסתי".
בשבת, כשהייתי צריכה ללקט את הקפה מסניף הבימה של ארקפה, עמדתי בשקט בשקט בתור ואנשים פשוט עברו אותי מעדנות כי אם אני בשקט אזי אני בלתי קיימת. מ.ש.ל. פתאום התחילה אצלי איזו תגובת Fight or Flight ופשוט התחלתי ויכוח עם איזה מפגר במעיל דובון וכובע אנתולי שרנסקי שעקף אותי בתור. מה-את-אומרת, מהשאתהשומע. כאלו. פעם ראשונה באיזה אלף שנה במקום לשתוק. וזה במקום לשתוק. וארקפה פתחו מיד עוד קופה ואישה אחרת שעקפה אותי כשעמדתי בשקט ,פינתה לי פתאום מקום. מי שצועק קיים. מ.ש.ל. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לצעוק כשמישהו נדחף לידי עם סקוטר, נותן לי מכה חזקה בשכמה וממשיך לנסוע או עושה לי סריטה מדממת בשוק עם הכישור של גלגל האופניים שלו כי היה צפוף מדי במעבר החציה.
רוכב האופניים שעומד לצידי באי התנועה (איזה "אפשרות של אי" הוא אי תנועה?) מוכרח לנסוע בשיא המהירות במעבר החציה כי עכשיו ירוק ורוכב האופניים שמגיע מנתיב המכוניות, להן אדום, מוכרח להמשיך לנסוע במלוא הקיטור כי הוא לא מכונית ולכן אסור לו בתכלית האיסור לציית לחוקי התנועה ולתת זכות קדימה להולך רגל במעבר החציה ורוכב האפניים על המדרכה מוכרח להסיט את הולכי הרגל ממסלולם (בכוח, כמובן שבכוח) כי רוכב אופניים הוא לא הולך רגל והולכי הרגל מפריעים לנסוע על המדרכה והם חוצפנים. היונים לא מקיימות את ההסכם. הן לא קופצות-רצות-זזות מספיק מהר בכדי שלא נדרוס אותם. אותכן לחולדאי.
העיר האלימה והסואנת עוטפת את הפרט העירום, השקוע במחשבות, ה-למה-לא-אמרו-לי-שיש-פה-עוד-בור, שאם לא ידרס בדרך, יכינו לו קפה בסנטר. יתקתקו את ההזמנה שלו מהר מהר מהר לפני שהאיש במעיל הדובון וכובע האנתולי שרנסקי ישאל מה-זה-אבוקדו-מה-כוללת-ארוחת-הבוקר-למה-אין-נס-קפה-מי-יפרוס-לי-לחם ולא נצטרך לומר לו מה-שאתה-שומע ואולי נמצא גם מישהו לברך אותו לשלום ולומר לו ובלילה תתכסה כי תהיה צינה כמו בימי בנימינה של אהוד מנור למרות שאנחנו לא פאקינג בבנימינה ואנחנו לא בקנזס אנימור טוטו, אפרנטלי וגם קנזס היא לא קנזס וטוטו הוא לא טוטו ואנימור הוא לא אנימור, אפרנטלי. לך הביתה איש ציבור. מהר, לפני אני דורס אותך בסקוטר.
