statcounter

יום ראשון, 30 בדצמבר 2012

מחשבות על ההסכם עם היונים

העיר מכלה אותי במהלך הגיחות המתוזמנות שלי אל החוץ. אוטובוסים חונים על מעבר החציה בקינג ג'ורג' בעת רמזור ירוק. כולם משתחלים בין המכוניות ולוקחים את זכות המעבר שלהם בכוח. אני יודעת שברגע שאשתחל בין שני אוטובוסים ידרוס אותי רוכב אופניים, אז אני מחכה לרמזור הבא בו שוב האוטובוס חונה על מעבר החציה. הפעם אני עוברת, מחפשת בעיניים את רוכב האופניים שיבוא, דוהר מן הצד של המכוניות כאשר למכוניות יש אור אדום וכמעט נדרסת על ידי רוכבת אופניים שבאה למולי במעבר החציה בשיא המהירות, תוך ביטחון בקפיצה שלי הצידה. "הברית עם היונים" קרא לזה ג'ורג' קונסטנזה בסיינפלד, אנחנו ממשיכים לנסוע במלוא המהירות והיונים בורחות, בתמורה אנחנו נותנים להם לחרבן על הפסלים.

אני לא טובה בתפקיד היונה הבורחת. במיוחד שההליכה הזו היא ההפסקה שלי מהעבודה ויש לי מוח טרוד. אני מבקשת להגיע אל האוזן השלישית בקו ישר, כמו זה ששרטט דודלי לרגע במפה שמסבירה איך להחזיר את המפתח לחביתוש: להגיע אל האוזן; לעקוף את האיש המגודל שלבוש מכנסיים קצרים וגופיה ירוקה ועונד על פרקי ידיו ארבעה שעוני פלסטיק צבעוניים, עשרה צמידים וארבע גומיות לשיער ומחטט תדיר בערימת הדיסקים המוזלים; לעמוד מול מדף סרטי התעודה; לקחת סרט תעודה על ניל יאנג; לזהות בשביעות רצון עצמית לא מופרזת את הסרט שהעובדים מקרינים מאחורי הדלפק; לרדת במדרגות אל הגיהנום של קינג ג'ורג' – זה האלגוריתם שלי. אחר כך, כמו במשחק מחשב, צריך לנסות לא להידרס: ארבעה צעדים רקורסיביים של לנסות לא להידרס ואז מגיעים הביתה לרתום את סוסי האדרנלין לעבודה, סוסי האדרנלין של "שוב כמעט נדרסתי".

בשבת, כשהייתי צריכה ללקט את הקפה מסניף הבימה של ארקפה, עמדתי בשקט בשקט בתור ואנשים פשוט עברו אותי מעדנות כי אם אני בשקט אזי אני בלתי קיימת. מ.ש.ל. פתאום התחילה אצלי איזו תגובת Fight or Flight ופשוט התחלתי ויכוח עם איזה מפגר במעיל דובון וכובע אנתולי שרנסקי שעקף אותי בתור. מה-את-אומרת, מהשאתהשומע. כאלו. פעם ראשונה באיזה אלף שנה במקום לשתוק. וזה במקום לשתוק. וארקפה פתחו מיד עוד קופה ואישה אחרת שעקפה אותי כשעמדתי בשקט ,פינתה לי פתאום מקום. מי שצועק קיים. מ.ש.ל. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לצעוק כשמישהו נדחף לידי עם סקוטר, נותן לי מכה חזקה בשכמה וממשיך לנסוע או עושה לי סריטה מדממת בשוק עם הכישור של גלגל האופניים שלו כי היה צפוף מדי במעבר החציה.

רוכב האופניים שעומד לצידי באי התנועה (איזה "אפשרות של אי" הוא אי תנועה?) מוכרח לנסוע בשיא המהירות במעבר החציה כי עכשיו ירוק ורוכב האופניים שמגיע מנתיב המכוניות, להן אדום, מוכרח להמשיך לנסוע במלוא הקיטור כי הוא לא מכונית ולכן אסור לו בתכלית האיסור לציית לחוקי התנועה ולתת זכות קדימה להולך רגל במעבר החציה ורוכב האפניים על המדרכה מוכרח להסיט את הולכי הרגל ממסלולם (בכוח, כמובן שבכוח) כי רוכב אופניים הוא לא הולך רגל והולכי הרגל מפריעים לנסוע על המדרכה והם חוצפנים. היונים לא מקיימות את ההסכם. הן לא קופצות-רצות-זזות מספיק מהר בכדי שלא נדרוס אותם. אותכן לחולדאי.

העיר האלימה והסואנת עוטפת את הפרט העירום, השקוע במחשבות, ה-למה-לא-אמרו-לי-שיש-פה-עוד-בור, שאם לא ידרס בדרך, יכינו לו קפה בסנטר. יתקתקו את ההזמנה שלו מהר מהר מהר לפני שהאיש במעיל הדובון וכובע האנתולי שרנסקי ישאל מה-זה-אבוקדו-מה-כוללת-ארוחת-הבוקר-למה-אין-נס-קפה-מי-יפרוס-לי-לחם ולא נצטרך לומר לו מה-שאתה-שומע ואולי נמצא גם מישהו לברך אותו לשלום ולומר לו ובלילה תתכסה כי תהיה צינה כמו בימי בנימינה של אהוד מנור למרות שאנחנו לא פאקינג בבנימינה ואנחנו לא בקנזס אנימור טוטו, אפרנטלי וגם קנזס היא לא קנזס וטוטו הוא לא טוטו ואנימור הוא לא אנימור, אפרנטלי. לך הביתה איש ציבור. מהר, לפני אני דורס אותך בסקוטר.

יום שישי, 28 בדצמבר 2012

אם אדם תופס אדם בשדה שיפון

סבתא של גורי מאושפזת בבית חולים בחולון ביום ההולדת שלה. גורי ואני נוסעים לחולון, לבית החולים חמושים במתנה ובמצב רוח טוב אך סקפטי. עוד באירופה היינו. חרא של בן אדם. חולון מתקיפה אותנו בפריפריאליות מסויימת. בלובי של בית החולים שרויים בעירבוביה סניף של רשת פיצה מקומית, סניף של רשת קפה מן הירודות, דוכן שווארמה ועוד אוכַלים ומשקאות עצובים. אנשים עם פיזמות ואינפוזיות מדדים להם בלובי שיש בו משום מה ריח של סיגריות. המעלית אומרת "מחלקת יולדות, לידה, פגים, היסטריקה ולחם". ילד נחמד עם כיפה שחורה חוזר על דברי קריינית המעליות וכולם במעלית מחייכים אך לא מוחאים כפיים. אנחנו לא


יוצאים מן המעלית במחלקת ההיסטריקה והלחם אלא בפנימית ב' שבה אין ריח של לחם אלא של קקה. קקה ומוות שזה עתה יצא מן התנור עם עגבניות מיובשות ופסטו, תרצה בריוש עם זה לדרך, בבקשה? בבקשה תודה סליחה כולנו אומרים. האחות מוציאה אותנו מן החדר כדי להחליף לסבתא טיטול. סבתא מחזירה את השיניים לפה. העיניים שלה כחולות מאוד וצלולות מאוד. אף אחד לא מתרגש מהטיטול והריח של הקקה. סבתא שואלת אותי כמה אני מרוויחה. אני עונה לה. אחר כך יהיו לי מזה סיוטים בלילה שקודם מורידים לי מהכל מס ואחר כך מסדרים אותי בשורה ויורים בי. האחות נכנסת ומעניקה

בונדרומין. סבתא גולשת אל מחוזות השינה למרות שהיא לא רוצה להירדם כשיש אורחים. מאחוריה יש בלום הליום שצוהל את הכתובת ילדת יום ההולדת וילדת יום ההולדת גולשת לתוך השינה הכימית באמצע האורחים. חמותי אומרת לסבתא אני אשים לך את הבלון מקדימה שתראי אותו וסבתא אומרת שהיא ראתה אותו כבר מספיק. אני מביטה מן החלון אל הנוף של חולון מן הקומה הגבוהה. תמיד כשרואים חלון פתוח מדמיינים איך זה לקפוץ אבל בצורה אופטימית. הנה הולכים הביתה. משאירים את
כל הקקה והחיתולים והכדורים והחולי כאילו מאחורינו, אבל לא באמת, בעצם הם מלפנינו. זכינו בחנינה לשעה קלה שאולי תמשך שנים ואולי לא. נוסעים לקפה נואר. אישה מסודרת בשמלה, טייץ ומגפיים ומעיל מאוקספורד סטריט וגבר בבגדים שהוא הזמין באינטרנט מיפן. יפן זה הכי רחוק מוולפסון שיש, אבל גם זה עוד יגיע ואני

מזמינה קרפצ'יו וסלט קפרזה וגורי מזמין שניצל וקיבלנו שולחן טוב ליד החלון והאור, האור בבית הקפה כל כך יפה ואני מסירה את המשקפיים בכדי לשמוע טוב יותר את המוזיקה הצרפתית שברקע. מחוץ לחלון, אין חולון, רק שולחן סועדים אחר שסיים לאכול ועכשיו הוא לוגם בירה ושותה קפה ומעשן סיגריה. הגבר קצת דומה לבן זוגו של יניב, מזוקן ורציני וחמוץ למראה. אני מסתכלת בו מעשן. בכל בית הקפה יש ערפל נעים ואיך זה יכול להיות

שמישהו ישן עכשיו בבית חולים תחת אורות ניאון והצבע של הפיז'מה שלו הוא כצבע הסדינים כאילו שהוא חלק מהמיטה. סבתא אומרת אני רוצה למות בלי כאבים וחמותי אומרת לה בשביל זה את צריכה לשתות ולאכול ולהיות בריאה. אם לא תאכלי לא תגדלי. אם לא תגדלי לא תגיעי לוולפסון ותשארי כאן בקפה הזה ."כאן בקרון הזה. אני חווה והבל בני אם תראו"- דן, דן פגיס, אנחנו לא נראה כי הסרנו את המשקפיים אל תוך האור הנעים הזה והמוזיקה הצרפתית והאוכל והמוות לא בא אל סוס העץ מיכאל כי הוא לא היה בבית וזה לא קרה וזה לא יקרה וזה לא קורה ויש זמן. אנחנו קובעים שיש זמן. מלצר, תביא פעמיים מוס שוקולד ותעשן במקומנו סיגריה.

יום שני, 24 בדצמבר 2012

בך עברו בצעדים זהירים חלומות הרקומים חוט זהב

וכמובן שיש את הסיפור הידוע על סבתא שלי שעבדה במזנון של הליברלים ובגין נישק לה את היד כי היא הכינה לו סנדביץ מבלי שהתבקשה בזמן שהם עבדו עד מאוחר. אני מחבבת את בגין. הייתי מכינה לו סנדביץ בעצמי אם לא היה נגמר הלחם הלבן. כשהיינו בהמסטד עלינו לקבר של מארקס. טוב, לא "עלינו", הסתכלנו מבחוץ ואמרנו הנה הקבר של מארקס ושרנו שלוש פעמים את האינטרנאציונל ופעם אחת את 'שחקי שחקי' בלב, כי מארקס הוא הבבא סאלי של מי שלא עישנו אופיום להמונים ולכן הם כמו דג ללא אופניים ואסתריקה לא נתנה להם מתכון לעוף, מתוך פרנציפ. הכל היא עושה מתוך פרנציפ. כשהייתי קטנה חשבתי שאריאל זילבר אומר בשיר 'אני שוכב לי על הגב' – "היו לי פעם עפרונות. מכרתי את כולם" ונורא ריחמתי עליו שאין לו עפרונות. לי היו שפע של עפרונות. פעם אבא שלי לקח אותי איתו לספרייה הפדגוגית ונתנו לי עפרונות וציירתי ציור ואז הציור נקרע ופדגוגית אחת, דווקא נחמדה, הדביקה לי אותו בסלוטייפ אבל לא נישקתי לה את היד כי היא לא הכינה לי סנדביץ.

יום שבת, 22 בדצמבר 2012

אלישבע


יש לי במוח מרווחים סינפטיים מיותרים. שמש ניצחית בראש צלול היה סרט מצויין. שלום, אני מעוניין למסור כמה מרווחים סינפטיים. יש לי מרווחים סינפטיים למסירה. למסירה מרווחים סינפטיים. לא בשבת. לא בראשון. לא בשני. לא בשלישי. לא ברביעי. לא בחמישי. לא בשישי - תטאטא לי בבקשה את המרווחים מכל הניורוטרנסמיטורים המיותרים. מהי שיכחה? איך עובדות מכות חשמל? מה עושים העצים? אסתריקה רוצה מתכון לעוף? אתם מקלקלים לי גם את הגינה וגם את המצב רוח. "נפשי כולה עורגת לארץ תקוות שווא/ שם נפתחים לרגע שערי המהר"ל/ ודרך פז נמשכת רחוק על פני הים/ וגז ניגון השקט בשחק הנרדם/ הארץ היא נחמדת יומה כולו שבת/  לכל לבב מולדת לכל צרה מפלט". אם יש לך מרווח סינפטי מיותר/ תלך עכשיו הביתה, תרצה -  נבוא מחר. את זה אלישבע לא כתבה. אם היו מטאטאים ליונה וולך את המרווחים, היא לא הייתה פוגשת את אלוהים ונדמה לנו שכשהיא אמרה "לעולם לא יבוא עוד אלוהים המתוק בחלוני" הבנו את שהיא מתכוונת. אחר כך חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים. כל המבואות חסומים. קרא לזה אבידן. גם הוא מת שמן ועני ומתגולל על הרצפה בבית מלוכלך ואלוהים המתוק לא בא עוד בחלונו, אז הוא התכתב עם עצמו בשורות קצרות, סטקטיות. הוא שלח שלושה מכתמים ועצמו השיב לו במכתב אחד שאבד בדואר אז הוא התקשר אליו והיה תפוס כי לא היה לו טלפון. כאשר גולדה מאיר הייתה ראש הממשלה שמעון פרס היה שר הדואר. על הטלפון שלנו היה ציור של צבי. הצבי היה מקבל סחרחורת כשסובבנו את החוגה. הוא ביקש מאיתנו בכל לשון של בקשה לא להתקשר לאנשים שיש להם הרבה אפס ותשע במספר ואנחנו סירבנו והלכנו לקנות ארטיק בטעם לימון.