זהו. הצלחתי להשתלט על העבודה. אחרי שבועיים. כולל האילוץ לעבוד ימים מלאים עם חום וגב כואב ושקיות מלאות בטישו משומש ליד השולחן גם בשישי וגם בשבת. כמו בשיר של עמיר לב, גם אני כבר שבועיים לא ראיתי סרט וביום שישי יש יום הולדת לסבתא ואין שם אף אחד שאני רוצה לראות ושום דבר שאני רוצה לאכול ואין לי מה ללבוש. הכל במכבסה. מזל שהורדתי שלושה קילו אם צריך לפגוש רחוקי משפחה. רק השיער שלי נראה נורא יותר משנה לשנה. אני מזדקן בשיערות. אני שוב מאמין שאת אינך קיימת. היום ניקיתי במשך חמש שעות את הבית והוא עדיין במצב ניקיון לא סביר. אני כל כך רחוקה מלרדת לנקות את "בלוני הגז" כמו בבית המצוחצח של סבתא. יש משהו נעים בלנקות. מן תחושה צודקת. אבל הרצפה פה היא ורודה ושחורה ולא ניתן להשיב אותה כבר לצבע המקורי. קצת כמו את הקשר שלנו. אולי גם אני לא קיימת. ליתר ביטחון אנקה גם את הכתמים מהמעיל הסגול ואסגל לעצמי הבעה רק חצי אטומה אם אני כבר יוצאת את הבית. הבית המלוכלך עם בלוני הגז המלוכלכים. לפחות חדר הכושר לא מלוכלך. לפחות יש שמפו סירפדים לשיער כך שפעמיים בשבוע, אחרי החפיפה, הוא נראה בסדר ואפשר לצאת לפגוש רחוקי משפחה, או קיפודים אקראיים ברחוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה