צמרירית ונבוכה

הלק הסגול מתקלף. רק לפני יומיים עבדה עליו בחורה צעירה, שקדנית ורצינית. רוכנת מעל הציפורניים שלי בריכוז חודר כאילו היו הדבר הכי חשוב בעולם באותו הרגע ואני מפליגה במחשבות, על החוזה ההוא שבוטל והושב והבחור ההוא של י' שמגמגם מרוב חרדה לאבד אותה. מיום שאני יודעת על החרדות שלו התחלתי מחבבת אותו. כמו אז שסיפרת לי קיטי (ושם התחלתי מחבבת אותך, שלא בטובתי), שלעסת לעצמך את הלשון עד זוב דם כשהיית חדשה. עד אז חשבתי אותך לזאב בעור כבשה והנה מסתבר שיש בך כמה שכבות גיאולוגיות של זאבים וכבשים מסודרים כמו בלזניה או קרמשניט ובפנים, בָּלוּז, מי יודע, כבשה זאבית או זאב כבשתי או שמא חיה אחרת, צמרירית ונבוכה. חיה שעוד לא יצאה לשוק, המילה האחרונה בחיות, כמו שאומר שייקה אופיר בתקליט ההוא של עדנה גורן, זמרת הג'אז המופלאה.

הלק הסגול כבר מתקלף. זוהי מלחמה אבודה כנגד האנתרופיה, כמו השמנה וגיל. לא באמת השמנתי, קיטי. אני לא יודעת למה אני כותבת כל כך הרבה על השמנה. נעה בין 62 ל-64. כשעבדתי אצל ת', ההוא מהסנטר, נעתי בין 51 ל- 54, אבל אף אחד לא שוקל כמו ששקל בגיל 18. אפילו לא אמא שלי שבכלל לא רצו לגייס אותה לצבא בגלל תת משקל וכשהיא הייתה בהיריון הרופא צעק עליה, שהייתה רזה מדי. כל עשור של החיים שלנו, אנחנו משמינים, שלא כמו השכנה ל', זמרת הבלוז שש' השכירה לה את הדירה הישנה שלה שמתאימה מאוד לזמרות בלוז מחוסרות גיל, שהיא בת 60 ונראית מאחור כמו נערה צנומה ושוב דיברתי על שומן. שומן וג'אז ובלוז וכבשים וזאבים ומשפחתי וחיות אחרות וקיטי, שתמיד יש לה המון זמן לשטויות ואני שמקשיב לשטויות הללו ותמֵה. מילה אחרונה בחיות. מילים אחרונות להיום.