"והייתי הולך ומסתבך מסתבך והולך" (נתן זך)

כל העניין הוא שאני במצב כל כך מבודד חברתית שאני לא יכולה להרשות לעצמי שיהיה לי כבוד עצמי. זה כמו שהייתי רעבה אתמול, כשהגעתי להורים ומשום מה הם הגישו לארוחת הערב, סמבוסק ואגרולים משקית של קפואים מחוממים בטוסטר והתנפלתי על זה, כמו בן אדם שלא ראה אוכל שנתיים. אין לי קבוצת התייחסות, כלומר אנשים שמכירים אותי ואני מכירה אותם, כבר יותר מחמש שנים, חוץ מהמשפחה של גורי שתמיד מוכנים לירוק לי בתוך הפה, אם אני צמאה. נניח לומר לי בפנים "זה בסדר שרפתל לא בגן, תהני ממנו בבית. בין כך בחורף הילדים תמיד חולים ויותר בבית מבגן" ואז כשאני הולכת לשירותים לומר שרפתל מתדרדר מאז שהוא בבית עם האמא שלו הזאת, רק כי הוא לא רוצה לשחק איתם שעתיים אחרי שעת השינה שלו כשהוא מת מעייפות (יש שיטת חינוך שבה ילדים מוכנים לרצות קרובי משפחה שלהם גם שהם מתים מעייפות? אם כן, אני לא רוצה לדעת מה היא) או שחמותי אומרת לי "את צריכה להבין שלא איכפת לי ממך בכלל".

ואחותי אומרת שאני מצפה מהם ליותר מדי כי אני מורעבת והיא לחלוטין צודקת. זה כאילו שאני באה ומבקשת כאפות מאנשים שמחפשים מתחת לאדמה סיבות להרגיש יותר טוב מאנשים אחרים. אחותי אומרת "אף אחד לא נהנה במשפחה של בן הזוג שלו" ואני מסתכלת מהצד וכולם כל כך נהנים וברור לי שהמגרעת שלי היא שאני נחמדה מדי ומרצה מדי ובלי חוט שדרה מדי, כך שאני מעדיפה להיות אנורקסית של קשרים חברתיים. להתנהל ביום יום שלי כאילו מה שהכי חשוב לי זאת השגרה הזו עם הניקיונות והבישולים והסיבוב היומי שלי "ניצת הדובדבן – טארטמן ורובין – המכולת שחושבת שהיא מועדון". תכל'ס, אני בכלל לא יוצרת קשר עין עם אנשים ברחוב יותר. אני מרגישה כמו האדם הזה מהפנימיה למפגרים בתחנה מרכזית שחוצה את בוגרשוב תוך שהוא ממלמל לעצמו וגם צועק "קראבנגה, קראבנגה" וכמו האיש ההוא שמוכר גראס מתוך מדף כזה שתלוי לו על הצוואר ויש לו מכנסיים מגניבות. גורי אומר שהוא תמיד ניגש אלי ומציע לי כי אני נראית כמו מישהי עם רישיון לגראס רפואי.

וכשיש לי קבוצת התייחסות, אני פורחת כמו הפרח המלבלב אי שם בלב בשיר של קורין אלאל: ביום שישי הייתה אזכרה לסבתא שלי. באתי במונית כמו איזה ניו-יורקרית קשוחה, כי גורי ורפתל ישנו בסלון אחרי שהעבירו ביחד לילה ללא שינה. באתי בג'ינס שלי מנקסט עם המעיל שמצאתי עטוף בניילון של ניקוי יבש ולא זכרתי מתי קניתי ובנעלי "טבע נאות" (המדים החדשים שלי: טריקו, ג'ינס וטבע נאות). באתי בשביל לגלות שבקרב בני הדודים שלי אני לא החוליה הכי נמוכה ב- pecking order  ושאנשים מדברים איתי כמו עם כולם ואפילו יוצרים קשר עין רגיל (במשפחה של גורי לא יוצרים איתי קשר עין, אפילו אם פונים אלי) כמו עם בן אדם, כמו עם peer. פה, הנורם-קוריות (normcore) שלי לגמרי עוברת (פשר הג'ינס והטריקו והטבע נאות).

ואז חזרתי לתל אביב (מקריית שאול, שזה גם סוג של תל אביב) וירדתי מהאוטו של אבא שלי בשדרות בן ציון והלכתי לטאבון לקנות ארוחת בוקר כי אולי רפתל עדיין ישן בסלון ואחרי בתור הייתה אישה עם עגלה שקראה לאמא שלה להזדרז ואז אמא שלה באה ונתנה לי דחיפה חזקה והעיפה אותי מהדלפק ושאלה "מה פה הכי טעים?" ואמרתי לעצמי הו, תל אביב, עיר גסת רוח שכמותך. מה שאני אעשה עכשיו:

ללכת למכולת ערבים שהממתקית מהסורבון תזעף עלי? ללכת למאפיה הנחמדה עם המוכר הנחמד שאמר לי שבוע אחד "איפה את? לא רואים אותך?" ושבוע אחרי זה גיליתי שהוא נפטר? ללכת לטארטמן ורובין שם טארט מן מחלק לכולם חינמים חוץ ממני כי קשה לי לומר לו שלום? ללכת לסופרמרקט, שם הקצב הוסיף לי את הבקר שביקשתי לתוך העוף בלי לגבות עליו תשלום? ללכת לארומה ולהזמין קפוצ'ינו ולטעון שקוראים לי מיכל (לכל אחד עיר ושמה ירושלים ולכל אחד גם "שם ארומה") ללכת להסתכל על זה שבמקום הארקפה של הסנטר פותחים "ברגר קינג"? 

ואולי זו "קבוצת ההתייחסות" שלי, להיות זרה בעיר זרה ובינתיים רפתל ישן בסלון.

הוא היה ממשיך לאהוב אותך אם היית נהג של אוטו זבל

אני לא יכולה לכתוב שום דבר ציני על הגן, כי הגננת היא ממעט האנשים שעוד נחמדים אלי ביקום ופתאום היא מתקשרת באחת עשרה וחצי ואומרת שרפתל משלשל ובוכה ולא אוכל ומאוד מאוד עייף וכדאי שהוא ילך לנוח בבית ואני אומרת לעצמי, איזה חסד יש בפנאי הזה, שאני פשוט יכולה ללבוש את הדובון וללכת בואכה הגן ובדרך חזרה לאסוף את הז'קט מהניקוי היבש ובשביל מה בכלל מסרתי ז'קט לניקוי יבש, אם אין לי לאן ללכת, אבל יש לי המון בגדים, כי אני שוב שוקלת שישים קילו, מה שאומר שכל הארון מתאים לי ואני רק צריכה לעמוד בפיתוי (הענק) ללבוש בגדים גדולים מדי ולהיראות מוזנחת.

אז רפתל בבית וישן ואין לי בעיה שהוא בבית כל עוד כאשר הוא ער, הוא מניח לי לשמוע שמונים ושמונה ברקע ולא צועק "תעלול! תעלול!" כי הוא רוצה לשמוע את התקליט של חתול תעלול ב- "כיסא! כיסא!"  - קרי רוצה לשבת לי על הכיסא ולהסתכל על האיייקון של ה- VLC בשעה שהוא מנגן חתול תעלול. איכשהו גמלנו אותו מהיו-טיוב שהתמכר אליו במחלה האחרונה שלו, אז הוא כבר לא צועק עלינו "מכוניות!" (בוב הבנאי), "אני! אני!" (עוזי חיטמן שר בפרפר נחמד את "אבל אני תמיד נשאר אני"), "לו לו לו! לו לו לו!" (קליפ מצויר של הופ עם השיר "כך נולד הצבע") והשיא "זבל, זבל" – רוצה לראות תוצרים של מישהו שהעלה קליפים שמתעדים עבודה של משאיות זבל.

אתמול פגשנו ברחוב את הגננת הקודמת של רפתל עם אמא שלה. הגננת הקודמת של רפתל רכנה אל העגלה ונישקה את רפתל וזאת לפני שהיא סיפרה שהיא "חזרה עכשיו חולה מהודו". רפתל מאוד נבהל לראות אותן. לדעתי, הוא פחד שהוא חוזר לגן שלהן, שם הוא היה הילד היחיד. לבסוף רפתל חייך בזהירות וצעק עליהן "זבל! זבל!". "רפתל פיתח התעניינות במשאיות זבל" הסברתי במה שנראה כמו הצדקה קלושה לילד שמלמדים אותו קללות כי זה מצחיק (האמת שרפתל חשב ביום חמישי שהמילה הכי מצחיקה היא "פיתות" עד שהם יצאו ביום שישי לטיול מהגן והכינו באמת פיתות ואז רפתל הבין ש- "פיתות" הן לא בדיחה. פיתות זה עוד משהו לבכות שרוצים). "זה בסדר" אמרה הגננת, שהיא כבר לא גננת של אף אחד, אלא מתורגמנית בבית המשפט, "זה בסדר". ילדים מפסיקים לאהוב אותך ממש מהר.

איך לקנות ירקות לא רקובים בלי שיצעקו עליך

יש שורה של עמיר לב: "המקומות שאנחנו אוהבים נסגרים. עוד מעט לא נוכל לראות אף סרט" ואני מתביישת לומר אותה בהקשר של תאגידים, אבל הארקפה של הסנטר נסגר ועכשיו גם ראיתי שגם הסופרמרקט שבתוך הסנטר נסגר ובדיוק בזמן שרבתי עם אחראית המשמרת ב- "מכולת ערבים" (מכולת שקיבלה את כינויה מפני שפעם היא הייתה שייכת לרשת "סופר באבא" ועבדו שם ערבים, כמובן שאין שום בעיה עם זה, סתם הומור בין זוגי כזה).

מנהלת המשמרת בסופר ערבים, יש לה תואר שני בצילום מהסורבון, אבל מתי שהוא היא נפגעה בתאונת דרכים ומאז היא עובדת בתחום הקימעונאות בתפקיד "מוציאה את העצבים על לקוחות". תמיד אני רואה אותה קורעת לגזרים בצעקות איזה הומלס עניו בגלל שהוא ביקש לקנות חפיסת מסטיק בשטר של מאתיים שקל או מצווחת ככרוכיה על משפחה של ערסים חביבים שהחנו את הג'יפ על הכביש מול המכולת ביום שבת כאשר הרחוב שומם.

הפשע שלי היה שהנחתי קרטון חלב וקרטון מיץ על הדלפק ובחרתי וופל מהסטנד של הממתקים מתחת לדלפק. הממתקית מהסורבון צעקה עלי שאני אקח סלסילה בשביל השלושים שניות שאני מנסה לפענח את תאריך התפוגה של הבפלה (שכתוב בערבית! העיגול זה אומר "חמש" קו עקום זה "אחד" ויש גם "תשע ישר" ו- "תשע הפוך" שהם בכלל לא תשע!), אני מעט התנגדתי והחידוש הוא שכשהיא התחילה לצרוח שעוד מעט יהיה פה המון אנשים (המכולת הייתה ריקה) והם יעבירו את החלב שלי על חשבון של מישהו אחר ואז אני אבקש זיכוי, הרמתי עליה את הקול בחזרה והתעניינתי בנימוס, אם יש סיבה לזה שהיא גסת רוח וזאת הייתה הפעם הראשונה שעניתי למישהו שצועק עלי בחמש עשרה השנה האחרונות כולל האישה שדרסה אותי עם קורקינט חשמלי והתחילה לצעוק עלי שאני הולכת עם "עיניים ברצפה" (שאלת צד: למה תמיד האנשים שדורסים אותך באמצעות מוצרי רכיבה חשמליים גם צועקים עליך אחר כך? לא מספיק לדרוס?)

בקיצור: אין מגה, אין "מכולת ערבים", יש רק את "המכולת שחושבת שהיא מועדון" (המצאתי להם את השם הזה כי הם פעם נתנו לאמא שלי שוקולד קינדר בחינם כחגיגה על שנה למכולת והם גם עשו "פתיחה" למכולת עם מפורסמים ובלונים) שם משלמים על הנחמדות שלהם (והם באמת נורא נחמדים) בזה שהמחירים שלהם קצת מומצאים, משל הנחמדים היו סופרי פנטזיה שבאים לידי ביטוי במדבקות הקטנות עם המחיר שהם מדביקים על הקוטג' (למה קרטוניות ספרינג שבכל מקום הן "שלוש בחמש עשרה" אצלכם זה "שתיים בשתים עשרה"?). לפחות הירקות שלהם לא רקובים.

בבקשה תסבירי לי את הויטמינים

כמעט שכחתי את יום ההולדת של אבא שלי ואז ראיתי את תאריך התפוגה על הקוטג' ונזכרתי.

היום פתחתי את הבוקר בסופר-פארם, שם בישרה לי רוקחת חביבה ומנומסת להפליא שרשימת התרופות שלי בוטלה מה שהביא אותי לאוץ ולרוץ לקופת החולים ולעלות לפקידה הנחמדה תמרה (שם בדוי) שכתוב לה בכתב יד על לוח השנה של קופת החולים "בכל בעיה שנוצרת  - תמרה עוזרת" והיא באמת עזרה והתקשרה לרופאה שהיא קצת קלולסית עם המחשב וביטלה לי בטעות את התרופות והרופאה הזינה מרשם חדש, רק בשביל שהרוקחת הנחמדה תיתן לי מאה יחידות מכל דבר ("חדש בבית המרקחת! תרופות לשלושה חודשים! מי שלא רוצה תרופות לשלושה חודשים שירים אצבע ויאמר אני!") לנגד מבטה הנדהם של השכנה שהביאה תאומים בגיל ארבעים ושמונה ועכשיו עובדת בתור "מסבירת ויטמינים של דרך חיים" בבית המרקחת ובגלל זה יודעת את כל הסודות האפלים שלי, בניגוד לאנשים אחרים, שאם אני פוגשת אותם בבית המרקחת אני אומרת לרוקחת "ויטמין D בבקשה" ובגלל זה יש לי שלוש קופסאות לא פתוחות של ויטמין D בבית. שיהיה. זה מביא מזל.