על חמידות והקטנה וחזרות שמחות ומרובות

ישנו ילד אחד מבין הילדים שרצים מסביב הבית של פיסטוק, בפתיח של "הבית של פיסטוק", תוכנית השידורים החוזרים הידועה, שבשעה שהכריחו אותו לרוץ בעליזות מסביב לבית של פיסטוק לבש חולצה ירוקה על רקע המסך הירוק עליו הוקרן "הבית של פיסטוק" ולכן חלק מהגב שלו חסר כלומר שקוף ואנשים יכולים לראות רחוק, לראות שקוף מבעדו, ממש כמו האמא הזו בגן, שהיא השכנה שלי מלמטה שקוראת "שא-לום מ-ה נש-מע" לבחורה שנמצאת מאחורי בעוד אני ממש מולה, מנסה לא ליצור קשר עין, שחס וחלילה לא ישתמע כי אני מצפה שיאמרו לי שלום. אכן. לא אשן בלילה לא אשן ביום ולכוכב למעלה, לא אומר שלום וזה כי לא הוא יענה. אני "אנשים שלא מושיטים יד לכיפ כי הם מפחדים שייבשו להם את הכיפ". מכירים את זה שמישהו בלי אף, בלי רגליים, בלי ידיים, בלי שפתיים, בלי מותניים, מחלק עלונים למספרת "תלתל" בקינג ג'ורג' ואתה אומר "לא נעים לי ממנו. אני אדמיין שאין לי ידיים" מכירים? אז כזה.

לפעמים בא לי לצעוק לשכנה הזאת, מהגן, ששומעת את כל מה שאנחנו אומרים באמבטיה ובשירותים כמו שאנחנו שומעים אותה, בא לי לצעוק לה מהחלון של השירותים, כשאני עושה פיפי בשירותים שאני שומעת אותה מייבשת בפן את התוספות שיער (יש לה המון תוספות שיער צבועות בצבע צהוב ומכנסי נמר קצרות לקיץ ושרוואל נמר מתנפנף לחורף ויש לה רגליים ארוכות ושמנות והיא גבוהה ממני בראש, בראש עם תוספים לשיער, בגלל זה היא יכולה לצעוק מעל לראש שלי "שא-לום" ואם אחת הגננות כותבת בואצ-אפ של הגן "נא להביא מגבונים ביום ראשון" היא כותבת לה "נ-ה-ד-ר-ת!" משל הייתה הילד שלה שעשה קקה בסיר ולהורים החדשים בגן היא כתבה בואצ-אפ: "ברוכים הבאים חמודים!"), אז כשאני שומעת אותה מייבשת בפן את התוספות שיער בא לי לצעוק לה מהפיר שתיזהר גם למייקל ג'קסון נשרפו בסוף השיערות (לא בפן, בפרסומת של פפסי קולה) וכן, ילדה בת שמונה כותבת עיתון ואל תשכחי את המכנסי נמר לגן, העיקר שלא תשכחי את המכנסי נמר לגן ושהם לא יהיו קטנים עליך בטעות, כמו שהבגדים שלי גדולים עלי בטעות.

היום בילינו עם אחותי ועם הילד שלה ועם בוציק בכיכר התזמורת ואחותי אמרה לי שעכשיו שרזיתי, אני נראית כמו התמונה שלי בגיל 21 שאני בחדר שלי על הכיסא האדום שלי ומחייכת לבושה בג'ינס שלי ובסווטשירט הסגול של אבא, כי אני לא יודעת שעוד שנתיים החיים שלי עומדים לההרס ואני הולכת להתחיל ללבוש חולצה ירוקה על מסך ירוק ולרוץ במעגלים מסביב הבית של פיסטוק, ואיזה בית יש לפיסטוק עם סיר וספלים שמחייכים ושרים. את הג'ינס הזה אמא שלי כבר מסרה לחדר הזבל, אבל כל המכנסיים המחוייטים שלי מדפנה לווינסון שקניתי בשנות התשעים כבר נסגרים עלי ואני יכולה גם ללבוש חולצה של דפנה לווינסון שקניתי כשהייתי אצל רופא השיניים ופשוט לא ליצור קשר עין כל כך הרבה בגן ולא לבקש כאפות ואז כשהגננת אומרת לבוציק "הנה, אמא חזרה מהעבודה" לא לתקן אותה, כי באמת חזרתי מהעבודה והחל מהראשון בדצמבר יהיה לי חלל עבודה באיבן גבירול ויהיה לי אפילו לאיפה ללבוש את הדפנה לווינסון, עם או בלי מכנסי נמר שקנית בחנות נמר אשר בשדרות נמר שחלות בעיר נמר, בארץ נמר, ביבשת נמר, בכדור הארץ נמר, שסובב סביב שמש נמר ואת לא נמר, את לא נמר בכלל. ברוכה הבאה חמודה נהדרת.

איך לא נזהרנו מזרים נושאי מתנות

אני ובוציק בבית עם סטרידור. סטרידור זה לא כלב הלברדור החמוד של השכנים אלא "מחלת שיעול נבחני". בוציק נדבק ב- "שיעול נבחני" מבן הדוד שלו ביום שישי וגם קיבל מתנה ליום ההולדת מאחותי, משאית ענק עם עשרות מכוניות מאצ'-בוקס בפנים. אחותי כמובן הציעה לנו לא לפתוח את המתנה כדי שנוכל להחזיר, אבל היא הציעה את ההצעה ההו כה נדיבה רק אחרי שהיא הגישה את החבילה הענקית לבוציק וכך קיבלנו ליום ההולדת גם עשרות מכוניות שאפשר ליפול עליהן ולשבור את הראש בבית, גם משאית בגודל אמיתי שיותר גדולה מהסלון שלנו כמעט וגם צרור חיידקי סטרידור שמתכבדים להדליק משואה זו לכבוד החופשה הגדולה והקייטנה שעולה 240 ש"ח ליום.

גורי הסתלק לו לעבודה. ככה עושים אנשים עם עבודה. אבא שלי שהיה אמור לבוא היום, לא יבוא כי הוא יבוא רק אם הוא מטייל עם נפתול בחוץ ואנחנו בבית עם צי ענק של מכוניות, כי בנוסף למשאית הענק יש לנו גם ארבע כבאיות, מערבל בטון, מכונית מנוף מלגו סברס, שתי מכוניות זבל, משאית זבל "מיחזור", באגי, גרר למכוניות הצלה, מכוניות הצלה, מכונית צפרדע, מכונית משטרה, שתי מכוניות מאיקאה, מכונית "טלפון" וכלב על גלגלים, שהוא בנוסף לבובת הכלב שבוציק קורא לה "הכלב שאוהב עוגה" (שימוש במשפט: "אמא תתני עוגה לכלב שאוהב עוגה"). זה כבר מתחיל להזכיר את שורת הפתיחה של טיקיליטון "מה לא היה לו לאיתי". הבעיה ש-"איתי" מטיקיליטון, לא גר בדירת שני חדרים ויש לנו עוד מתנות שלא פתחנו וסט של אמבולנס ומסוק שאבא שלי קנה לבוציק ולא נתן לו כי המתנה של אחותי הייתה מהממת מדי.

הייתי מעדיפה שלמישהו יהיה איכפת מזה שבוציק חולה, אבל בינתיים אנחנו משחקים במשחק מיוחד שפיתחנו שנקרא "חנות המכוניות". לאמא יש (מסתבר) חנות מכוניות. בוציק הוא הלקוח. הוא בוחר מכונית. אמא אומרת "בחירה מצויינת, אדוני" ומושיטה את המכונית לבוציק. זה משחק שמעביר את כל היום וחלק מהלילה, עד שהמלאי ב- "חנות המכוניות של אמא" נגמר. 

בשבוע שעבר הלכתי אני לקנות לבוציק מתנה. הייתה לו "הנחת יום הולדת" באימג'ינריום, החנות שממוקמת באופן הו כה נוח בפתח של הג'ימבורי. גמרתי אומר לרכוש שם את המתנה, אבל אבוי, כל המתנות הנורמליות לגיל הזה (אם לא מחשיבים סט של מטאטא, יעה, מופ ושני דליים להכנת הילד לקריירה של עוזר בית) היו, איך לא, מכוניות. בצר לי, קניתי "עוקב מים". מן חבית כזו על גלגלים שהיא נגרר שנותן "מים לחיות". הבעיה שבשביל "לתת לחיות לחיות" באמצעות "עוקב המים", צריך לקנות גם חיות וטרקטור שהעוקב יוכל לעקוב אחריו (למי שמעוניין ביותר פרטים על הצעצוע ראה הסיפור "והיה העקוב למישור" של עגנון). מרדתי וקניתי רק את העוקב. ורק את המתנה: "גרר מכוניות הצלה" שבא עם "מכוניות הצלה" ורק את הספר "בארץ סין" של לאה גולדברג (בארץ סין גר צאן סו לין בבית עם גינה/ ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה"). בנוסף, בוציק קיבל מהגן בסוף השנה משחק זיכרון עם כל התמונות של הילדים בגן והשמות שלהם (מתנה שצריך לחלק בתחילת השנה, אמר בשום שכל, גורי. עכשיו רק גילינו שה- "הילדה הרוסיה שנראית כמו הילדה רוחמה" היא בעצם ילד העונה לשם "מתנאל" ושנחום ואקום הם לא אותו ילד! הם לא אותו ילד!) ועפיפון. מזל שיש עפיפון.

שלושה ימים ללא אף

בזמן שלא כתבתי הייתי בסיבוב של 360 מעלות עם האימהות של הגן: האמא המנהיגה, התחילה להזמין אותי איתן לגן מאיר, אבל איכשהו זה היה לי קשה מדי. גם פיזית, כי קשה לי להרים את בוציק ביד אחת ולקחת את העגלה בשניה והוא לפעמים דורש את זה, בגן מלא ילדים גדולים שלא ממש משתמשים בעגלת ילדים. וגם נפשית, כי אני תמיד מרקדת על הגבול בין נחמדה לנחמדה מדי ואסירת תודה, מה שנחווה אצלי כהתרפסות. מה גם, שבוציק בדרך כלל מתפצל מהחברים בגן, בשביל לשחק עם אבנים ובוץ וחתולים, כי הוא קטן מדי לשחק עם ילדים אחרים בצורה שהיא לא "משחק מקבילי" (למדתי משהו מיום ההורים בגן! וזה כזה מצחיק שהחוג השני שלי בתואר ראשון היה "היבטים התפתחותיים בחינוך" ואני כביכול יותר משכילה בחינוך מהגננת ושאר הגננות ובכל זאת אני תולה בהן עיני עגל רך) ואז כשבוציק מתפצל מהן, אני משכנעת אותו להצטרף אליהן ועוד פעם מרגישה "בריצפה".

הקיצור, הן הפסיקו להזמין אותי, כולל סצינות מעניינות שכולן ממתינות בחוץ לכולן והן לא יוצרות איתי קשר עין, שחס וחלילה אני לא ארצה לבוא :). הילדים הם בגן והאימהות בבית ספר יסודי ואני לא "מהמקובלים" :). נראה לי שאני פשוט הולכת להגיע לגן ראשונה ולחסוך את כל סצינות "הלא מוזמנת" האלו.

שלשום היה יום ההולדת של בוציק בגן. יש משהו בלהיות הורים לילדים שמכריח אותך להשתתף ולא לעמוד מהצד: אז אפיתי (!) עוגה, הכנתי תמונות סטילס (אחת לכל שנה בחיי בוציק), קניתי זר, נרות, מפיות וצלחות עם דוגמא של כוכבי לכת ו-"מתנה צנועה לגן" (במקום שקיות). כמובן שלמסיבה הגעתי מותשת ואז כשאמא של גורי החליטה להתנהג אלי לא יפה, כי לא היה לנו זמן שגורי יסיע אותה מחולון לגן, כמעט הותשתי מדי. מה גם שהחל משעה מסויימת אחרי צהריים, ההורים שלי התחילו להתקשר ולהתקשר, פעם מהטלפון של אמא שלי ופעם מהטלפון של אבא שלי, איזה שמונה שיחות בשעה, שלא יכולתי לענות להן כי רצתי ל-"יום הורים" בגן. בנוסף, היועצת מס ביקשה את כל החומרים של הדוח השנתי מהיום למחר, כי היא אפילו לא יודעת מה צריך להביא וזה הרבה יותר ממש שהיא מבקשת. בקיצור, כמעט בכיתי שהגננת אמרה שבוציק הוא ילד מלא באהבה שכולם אוהבים, ילדים וצוות כאחד וחשבתי, למה אני לא "ילד שמלא באהבה".

כל כך הרבה בזיונות ביומיים: הפקידה של היועצת מס שכותבת אי-מיילים לא נחמדים, להיות "האימא הלא מוזמנת", אמא של גורי שמסבירה לי שבוציק "מזמין אותי לחצר" כאילו אני לא יודעת להתנהג איתו, ההורים שלי שמתקשרים ומתקשרים ומתקשרים, העוגה שיצאה טעימה אבל עקומה וזה שכבר שלושה ימים אני מתעוררת בחמש בבוקר.

אבל אז נזכרתי ש:

הפקידה של יועצת המס, היא, ובכן, פקידה של יועץ מס. תפקידה לנג'ס במייל ותפקידי לעשות מה שבא לי. עם האימהות בגן, אני באותה נקודה שהייתי כל השנה ובין כך רובן לא יהיו בשנה הבאה. אולי שנה הבאה אני אתחיל להזמין לגן מאיר ולי יהיה את הילד שבא לגן בלי עגלה. אמא של גורי היא אמא של גורי: תמיד כשהיא בלחץ, היא נכנסת בי. לא נעים, לא נורא ולהורים שלי יש "קומפולסיית ברכות". הם חייבים חייבים לברך ויתקשרו מאה פעם. זה עובר אחרי האירוע. אז בדרך מיום ההורים עצרתי לקפה ומיץ תפוזים וקראתי קצת את בספר של גוגול שנשאר לי בטעות בתיק. נו, לפחות לא קמתי בלי אף הבוקר, גם זה משהו.

איש, מה אתה עושה שאתה רוצה לא לפרוץ בצחוק או תרגילים בשואה שימושית

בגלל שהשכנה מפעילה בבית הישן שלה אייר בי אנ בי, עומדים עכשיו בפתח הלובי של הבניין משפחה של רועי צאן אמיתיים: לאב יש מקל של רועי צאן, כיסוי ראש מתחילת המאה שעברה, מכנסיים תפוחים וחולצת כותנה מתנפנפת, רק שברור שהם לא רועי צאן אמיתיים כי רועה צאן לא היה טורח להתלבש כך בשביל הצאן. בטח הם מקהילת החינוך הבייתי. בטח עוד שניה האישה תשלוף שד ותניק את הילדות בנות החמש, כמו שהילדה של השכנה בפעם הראשונה בגיל חמש וחצי במקום ללכת לגן חובה או כיתה א' הלכה ל- "משפחתון רב גילאי" משל הייתה תינוק בן עשרה חודשים ובא לי להגיד להם "מיאו, גם אני חתול", גם לי יש "ילד שלם" (ילד שלא עבר ברית מילה) בבית והסיבה היחידה שהוא לא בחינוך הבייתי היא כי הוא באמת לא רצה:

בגן יש חוג חיות, בגן יש חוג ריתמיקה, בגן הגננת שמה במערכת את השיר "חול, תיפול. חול, תיפול תיפול" וכולם רוקדים ויש קציצות לארוחת צהריים ואפשר להרשים הורים אחרים, כך בוציק למד להרשים הורים אחרים, שאם הוא בוכה כי הוא רוצה ללכת ברגל הביתה מהגן ואמא הכניסה אותו לעגלה ועוד הוסיפה חטא על פשע וחגרה אותו, אז בוציק אומר לאמא של מולי שהוא בוכה כי "הוא רוצה לראות את המכתשים על הירח" ואמא של מולי אומרת "ואוו, מה אתם מלמדים אותו בבית?" ולפני שבוע הוא אמר למנהל המשמרת האנטיפטי בטארט מן ורובין: "איש, כדור הארץ מסתובב סביב השמש. איש, תדליק את המחשב שלך, איש. תדליק את השמש במחשב" ואז כשהוא סיים את לחמניית השוקולד שלו והורדתי אותו מהכיסא, בוציק ניגש למנהל המשמרת האנטיפט ואמר "תודה רבה, איש. תודה רבה". אין, הוא ילד שלם. באוגוסט יהיה בן שנתיים.

והיום היה הטיפול האחרון אצל רופא השיניים. אכלתי בבוקר טוסט עם ריקוטה ואז שתיתי קפה בארקפה והקפה עירבל לי כל כך את מיצי הקיבה שכמעט הקאתי במונית ואצל הרופא כרגיל, ההרדמה לא עבדה במכה הראשונה וחשבתי לעצמי, למה אני, שמאז הלידה סף הכאב שלי עלה מאוד, לא מסוגלת לסבול כאבים אצל רופא השיניים וחמותי עוברת טיפולי שיניים בלי הרדמה ובלי בעיות ואז אמרתי לעצמי "איש המרתון" והבנתי. הבעיה הייתה שבגלל שאמרתי לעצמי "איש המרתון" התכווצתי בכל פעם שהרופא הכניס את המקדח לתוך הפה שלי ואז כשהוא סיים שאלתי אותו על מברשות השיניים המיוחדות שהוא המליץ לי עליהן ואז בשביל להדגים לי את הפעולה שלהן הוא חיכך את האצבע שלו ביד שלי וזה היה נראה לי כל כך מגוחך שכמעט פרצתי בצחוק, אבל זה לא היה קול לפרוץ לו מול העיניים בצחוק, אז אמרתי לעצמי בלב "איש המרתון" וזה עבד. שואה. שואה וגבורה. אנה פרנק. אנה פרנק מתה מדלקת ריאות במחנה. אנשים בתנורים. טייכר וזרחוביץ אמרו בתוכנית שעם מפזרי חום זה לא היה עובד. עכשיו הרסתם לי את הרשימה, מנוולים.

למה אנשים הפסיקו להגיד "זכרונו לברכה" כאשר זכרונו באמת היה לברכה שכן היה זוכר הרבה ולברכה

יש את הרגע הזה, שחייבת להיות בו שלמות: אני שותה קפה ומשקיפה על הכיכר של "הבימה" כל בוקר. לא בבטלנות: זה לוקח לי פחות מעשר דקות, שלאחריהן אני עולה לשירותים ותוך כדי הישיבה בשירותים מוחקת תמונות מהסלולארי שנשמרו אוטומטית מהואטס אפ ובהם ילדים מהגן שהם לא בוציק. לפעמים יש גם תמונות יפות מהגן, שאותן אני שומרת, כמו התמונה של האמא של מיטל ומיטל מחייכות בחג השבועות. אמא של מיטל, היא אחת האימהות שלא בהכרח עונות כשאומרים להן שלום במדרגות של הגן, ואז כשהן פתאום פוגשות אותך בסנטר וכן אומרות לך שלום, אתה מרגיש חגיגי.

נו, לא בבטלנות: טיגנתי שניצלים, ניקיתי את השירותים ואת הרצפה של השירותים, כי יש את הרגע הזה שאני קמה בבוקר ועושה קקי בדלת פתוחה ואז בוציק רץ אלי ומניח ידיים על הברכיים שלי ולפעמים מסיע עלי משאית ואז אומר לי "לסגור דלת שעושים קקי אמא, לסגור את הדלת" ואז אני אומרת "צודק" וסוגרת את הדלת ואז כמה תלתלי אבק מסתכלים עלי מהפינות. חייבים ללמוד לנקות בפינות. פעם שמעתי סטנד אפ שנפתח במילים "יום אחד כשניקיתי פאנלים עם מגבונים אנטי-בקטריאליים" ואז התחלתי לדאוג שאני אף פעם לא ניקיתי את הפאנלים עם מגבונים אנטיבקטריאליים. אני עוברת עליהם פעם אחת עם המטאטא ופעם אחת עם המופ והם עדיין נשארים לא נקיים ואז אני שואלת את עצמי מה זה "עוזרת שלא עושה פאנלים" ואם נניח היא הייתה "עושה פאנלים", אז איך "עושים את הפאנלים". בטח יש סרטון על זה ביו-טיוב רק פאדיחה לחפש.

היום עלה ג'וק קטן מהארון של הזבל בזמן שהכנתי שניצלים וריססתי אותי עם מה שבא לי ליד באותו רגע: "מנקה פירות וירקות אקופרינד" ובאמת הג'וק נראה יותר נקי. אז ריססתי עליו "מנקה משטחים אקובר" והג'וק עצר לרגע, כך שהספקתי לקרוא לגורי. בוציק למד בגן מילד אחד להגיד "איכס ג'וק". ניסיתי להיות חינוכית ולשאול אותו למה בעצם ג'וק הוא איכס, אבל אז הבנתי שאני לא בדיוק האדם שיכול ללמד את השיעור הזה. אולי אני אקליט לו משידורי הלילה של ערוץ אחד את הפרק של "שישאר ביננו" שהם שרים את "ג'וקים קטנים לא כל כך מפחידים", שכן "ג'וקים קטנים" הם לא מפחידים, אבל הגדולים כן וצריך לרסס אותם במנקה ירקות ופירות אקופריינד ואז הפרווה שלהם מבהיקה ונעימה למגע.