פוקיפסי

אתמול היינו אצל ההורים שלי. בבוקר נסענו לחצי חינם. הפעם האחרונה שהיינו בחצי חינם הייתה יום לפני הלידה. בסוף יולי באיזה חמישי בערב אחד קנינו את המוצצים הראשונים שלנו ואת משטח ההחתלה וביום שישי בשבע בבוקר התחילו לרדת לי המים. פתאום אנחנו חוזרים לשם עם בוציק במושב הבטיחות ועוד ביום שישי, שהתנועה שם כל כך ערה שאתה הולך כמו בסרט נע, בלי יכולת לשוב לאחור, נגרר על ידי אינהרציית ההמון ומלקט פריטים מהמדפים. עגלה מלאה יצאה לנו. נזכרתי בפעם שנסענו לשם עם שחר, ושחר אמר שהקופאית נדהמה מהעגלה שלנו, למרות שקנינו בערך שלושים אחוז ממה שקונים ממוצעים קונים שם. משפחה עם ארבעה ילדים בחולון, נניח. לפעמים הייתי שואלת את גורי, אם הוא חושב שהאיש שראינו, עם העגלה המפוצצת, עובד בתור אב בית של פנימיה ופתאום גם העגלה שלנו מפוצצת, רק עם קצת דברים גם מוזרים כמו חמישה קרטונים של "קופי שוט". כי זה קפה שאפשר לשתות מהר בלי לעשות רעש שבוציק ישן, זה למה. נו מור טיולים חסרי משמעות לסנטר פור מי. זה קצת קשה להיות "דובי דב הולך חוזר" (זה מזכיר לי שאתמול גורי תפר לבוציק חור בכדור הבד שלו ואמרתי לו שהוא "מפעלי תשלובת כדורי תפיר פר") עם עגלת ילדים שלא לדבר על זה שקפוצ'ינו מכוס פלסטיק לנשיאת קפוצ'ינו בתוך עגלות זה מגעיל ולא שווה את הכסף וש-"אספרסו כפול" בסנטר, עם העגלה, פירושו גם ביקור בשירותי הנכים עם העגלה או ב- "חדר המשפחה" של טו-דה-לו ואני מתביישת תמיד מהקופאי, כי הוא בטח יודע שבאתי לעשות קקי ולא להחליף חיתול.

אז אתמול היינו אצל ההורים שלי ואני ניסיתי להסתיר את זה שאין לי כוח. אמא שלי קנתה מן רשת כזו שהיא כמו מוצץ ששמים בתוכה פרי לתינוק. אני אמרתי שזה נראה בלתי אפשרי לניקוי ואמא שלי אמרה שמרתיחים את זה, אבל אז התברר שהיא חושבת ש-"מרתיחים", זה לשפוך על משהו מים רותחים וזה לא. לעקר בהרתחה זה להרתיח מים בסיר. לתת להם לרתוח בסיר עשר דקות כדי לעקר את הסיר ואז להכניס לשם את מה שרוצים לסטרל לעשר דקות. כשאמא שלי אומרת "בוודאי שהרתחתי את זה" היא מתכוונת שהיא שפכה על זה מים חמים מהקומקום ואין לי כוח להתווכח איתה. 

הבוציק של אחותי אוכל פירות כמו ילד גדול. הוא פשוט מחזיק פרי ביד ואוכל, למרות שהוא קטן בחודש מבוציק. לכן הוא סירב בכל תוקף לאכול פרי מתוך רשת. בוציק, לעומת זאת, לא מכניס דברים לפה (גם לא מוצץ. רק בקבוק עם מטרנה. אפילו לא בקבוק עם מיץ תפוזים שסחטתי לו עכשיו או מים) בכלל ולא מוכן לאכול מכפית. אצל ההורים שלי גורי הצליח לתת לו קצת גלידה בכפית ואז אמא שלי נדחפה עם שקית הבד המוזרה הזאת עם הפרי בתוכה ולא ידעתי איך להסביר לה שבוציק מאוד בררן ואני ממש לא רוצה לתת לו את הרעיון שלאוכל שמכניסים לפה יש טעם של שקית בד בצבע כחול וגורי אמר בשקט: "אם את תהרסי לי את זה שהוא מסכים לאכול גלידה בכפית, אני מאוד אכעס" ואמא שלי נסוגה ואהבתי אותו באותו רגע. אי אפשר להחזיק במקל בשני הקצוות שלו. גם לא לטפל אף פעם בנכד שלך וגם לדעת איך לגשת אליו ומה הוא אוהב. כשאנחנו אומרים להורים שלי שבוציק עייף הם מרימים אותו וממשיכים להקפיץ אותו. אחותי אומרת להם במקרה כזה עם הבוציק שלה: "תפחיתו גירויים. הוא עייף" אז הם אומרים "בוא נלך לראות את העץ" או "בוא נלך לראות מה יש בחדר השני" ולא מעלים על הדעת שלא נוח לו להיות עכשיו בידיים של מישהו ועוד מישהו לא ממש מוכר.

והיום, ויתרתי קצת על פנטזיית הנטישה שלי ונתתי לאמא של גורי לשמור על בוציק בבית של ההורים של גורי בזמן שאני וגורי הלכנו לראות את הסרט החדש של נוח באומבך "כשנהיה צעירים". הסרט הראשון שראינו בקולנוע מאז שבוציק נולד. זה על זוג שהתייאש מטיפולי פוריות והחליט שהוא לא רוצה ילדים והם פוגשים בזוג היפסטרים בני 25 ונחשפים אחריהם לבילויי זמן שהן לא "תואמי גיל" בזמן שכל החברים שלהם עם תינוקות והרגשתי כל כך הרבה הזדהות עם הדמויות הראשיות. עם הזוג הזה בלי הילדים שלוקח שיעורי היפ הופ ועובד בעבודות חופשיות ואף פעם לא מבלה, למרות שתיאורטית אפשר, שכמעט שכחתי שיש לי את בוציק ואז כשדמות אחת אומרת לבן סטילר: "אתה כמו אבא מגניב. רק בלי ילדים", נזכרתי שאני עם ילד. נזכרתי שבוציק אצל ההורים של גורי ואני עוד מעט הולכת לצאת מהקולנוע ולהתמכר לשטיפה של הריצפה ושהשטיפה של הרצפה תתמכר אלי, יחפה במטבח ולא בהיריון (עדיין). יש פה משהו מוגשם. יש כיוון.

אתמול אצל ההורים שלי היה רגע אחד שאבא שלי קרא לי ולאחותי לחדר על הגג. עליתי לשם במעלית, לקומה השלישית, שהיא גג פרטי של ההורים שלי ונכנסתי לסט חדרים שיש להם שם, שהוא בעיקרון מן מחסן מסודר ונקי, כמו הרבה חדרים בדירה הזאת. דירה ענקית, של יותר ממאה מטר מרובע, שבעצם מיועדת לזוג. כי יש שם רק סלון ענק עם מרפסת, סוויטת הורים, חדר עבודה זערורי ו-"ממ"ד" עם מערכת לסינון אוויר תוצרת ההתנחלות בית אל. המון דברים מאוחסנים בבית הזה, בסדר מופתי. אז עליתי לקומה השניה הזאת ואבא שלי הכניס אותי ואת אחותי ואת הבוציק שלה לאיזה חדר וסגר את כל הדלתות והיה שם מחניק. זה המקום הכי חם ומחניק שהייתי בו בשנתיים האחרונות (פעם ראשונה "חצי חינם". פעם ראשונה סרט. פעם ראשונה, מאז בוציק נולד, חדר לא מאוורר וחנוק. ממש זו ילדותי השניה. והשלישית. והחמישית). והוא פתח את הארון והתחיל להוציא ארגזים ומתחת לכל הארגזים, היה עוד ארגז, ארגז עם ספרים ואבא שלי אמר: "פה מאוחסנים כל ספרי הילדות שלכם, ספרי המדע והתנ"ך בתמונות" וזה הצחיק אותי, הדרך והחשיבות העצמית בהן הוא אמר "ספרי מדע". אני לא יודעת למה וגם הרגשתי שאני הולכת להתעלף מחום ומחוסר אוויר ולמזלי הבוציק של אחותי, כמו קנרית במכרה פחם, התחיל לבכות ואחותי אמרה "מאוד חם פה. אפשר לרדת?" ואבא שלי סידר לאט לאט את כל הארגזים בתוך הארון (הרגשתי שאני רוצה להזיז אותו וכבר לרדת) ואז לקחתי את המעלית למטה.