מחרישה את הוופלים

אני צריכה לעזוב את רופא השיניים שלי מזה עשר שנים. בפגישת הביקורת האחרונה, אחרי שהוא אמר לי שאני נראית מצויין, הוא מצא לי שן שנשברה ואמר ש-"היום אני מלאה בהפתעות" ואז הוא ישר תכנן תוכנית של לעקור את שן הבינה שליד השן השבורה ואז לבנות על השן השבורה (האחורית מאוד, לא משהו שרואים), שחזור חרסינה מעבדתי ש-"יותר יקר מכתר". בהתחלה הסכמתי, כי היה שמונה בבוקר וההסברים שלו נשמעו משכנעים, אבל אחר כך, כשהגעתי הביתה, נזכרתי שאחרי עקירה צריך לקחת אנטיביוטיקה מסוג "זינת", שמחרבשת את כל מערכת העיכול, המחורבשת גם ככה שלי ומי בכלל מבצע פעולה כירורגית על שן בריאה (אומנם בינה), "בשביל שיהיה מקום לעבוד" ומי יעזור לי עם בוציק, בזמן שאני אשכב במיטה בגלל הזינת.

איכשהו, העולם פרש מלעזור לי ולגורי עם בוציק. אם לאמא שלי יוצא להגיע פעם בחודש, זה מבחינתם הרבה. אבא שלי הגיע במשך כמה שבועות פעם בשבוע, אבל אז הוא קנה לעצמו מחשב נייד במקום נייח והמחשב היה נמוך מדי ואבא שלי המשיך לעבוד עליו למרות שנוצרו לו כאבים בגב ובמקביל התחיל פיזיותרפיה לכאב, ומכיוון שמבחינתו לבוא לבקר את בוציק, משמעו לטייל עם בוציק שלוש שעות או יותר, כשהוא מחזיק את בוציק ביד אחת ומגלגל את העגלה ביד שניה (מה שנקרא, טיפול בתינוק כספורט אתגרי), אז עד שתעבור לו הדלקת, הוא לא יבוא יותר לראות את בוציק (כי אי אפשר סתם לשחק איתו על השטיח בקוביות. חייבים טיול ובטיול בוציק צריך להיות על הידיים).

כשבן הזוג של אחותי, יצא מטעם העבודה שלו לחו"ל, אחותי ישנה אצלם עם התינוק שלה ואז הם ראו שהיא לא ישנה בכלל בלילה, כי הבוציק שלה מתעורר כל שעה. אחותי מינפה את זה לבקש מהם שיבואו פעם בשבוע לעזור לה, כי הם לא היו אצלה כמה חודשים. כמובן שאבא שלי הודיע לה שאמא שלי לא יכולה לבוא אחרי העבודה "כי זה קשה" ואמא שלי הודיעה לה שאבא שלי לא יכול לבוא "בגלל הגב". מה שכן, יש חובת התייצבות אצלם כל יום שישי בשעות אחר הצהריים (לא אחרי חמש כי אבא שלי עייף ואין לו כוח לארח באופן סדרתי את אחותי ואחר כך אותי). אני מוצאת את עצמי מפנטזת על דודה שלי, שלא עובדת ומטפלת בילדים של בת דודה שלי יותר מחצי יום, למרות שבת הדודה לא עובדת. גם אבא שלי בפנסיה, אבל קודם הוא היה עסוק בגלל סבתא שלי, אחר כך בלטפל בכל הסידורים שנוצרו אחרי שהיא נפטרה, אחר כך הוא רץ מרתון ועכשיו הוא קנה לפ טופ נמוך וכואב לו הגב ואם הוא לא יכול להרים את בוציק ביד אחת וביד שניה לגרור את העגלה, אז הוא לא מעוניין.

ההורים של גורי, גם הם לא בעניין. אמא שלו הציעה שנביא את בוציק בערבים, אבל זה לא ריאלי, כי גורי חוזר הביתה אחרי שבוציק הולך לישון וביום שבת בערב (כל יום שבת בערב) גורי ובוציק גם ככה עם המשפחה של גורי (ואני עושה ספונג'ה בבית), כך שבעצם מדובר בזה שבוציק יבלה עם המשפחה של גורי ביום שישי בערב ואם אפשר שגם גורי יצטרף ושאני אמצא כבר משהו לעשות ביום שישי בערב (כלים? אקונימיקה באמבטיה? יעקובי בשירותים?), אז אני לא יודעת אם זה נקרא "עזרה": לטפל בבוציק חמישה ימים בשבוע ואז בשישי בערב ובשבת בערב לשבת לבד בבית.

אז נו "זינת" פור מי. כל היום "זרעים של מסטיק" ו-"עוץ לי גוץ לי" ו- "טיול בארץ התווים" ו- "מיץ פטל" ו- "חתול תעלול" במערכת ובוציק זוחל בכל הבית והשמחה רבה ולמרות שאין הבור מתמלא מחולייתו, אנחנו מן דיאדה שכזו ובסוף השבוע שלישיה וההורים שלי וההורים של גורי הם סוג של אמא של "מירי" מהסדרה "רמזור": "אמא, את יכולה לשמור על ירדנה?" לא היום. חבר שלי מדג'ה בחתול והכלב. אני זוכרת שלפני שבוציק נולד,בת דודה אחרת שלי אמרה לי שהדור הזה של הסבים והסבתות לא כל כך מתעניין בנכדים: אמא של גורי עובדת. אמא שלי, עובדת. אבא שלי קנה "לפ טופ נמוך" והיום ארוך, מרובה בביקורים בגן מאיר, שבכלל לא מאיר, סתם מלא בדשא קירח ובאימהות עם קול צרוד מסיגריות ששרות נד נד ולא יודעות את שאר המילים של השיר ("שנינו שקולים כמאזניים, בין הארץ לשמיים" למי שמתעניין. זה לא רק: "נד נד. נד נד. רד עלה עלה ורד". אם כי להגנתם אני חייבת להגיד שאני בהתחלה שרתי "שנינו תלויים במותניים" עד שהבנתי שזה לא ממש הגיוני. ביאליק לא היה תולה אנשים במותניים. זה לא "משחקי הכס") .