עם קצת אוויר לנשימה פיצוחי שושנים בכל פינה

בסוף החלטתי שגם לאימהות הכי טובות יש בייביסיטר (אם אין להם אמא שבאה יותר מפעם בחודש). בכלל אמא שלי עכשיו בדרום ספרד. מטעם איזו קרן לעובדי מדינה. גורי אמר: תגידי לה שתיזהר שלא ירד עליה ברד, בערב ואני אמרתי שחשבתי לומר לה את זה, אבל אז גם חשבתי שאין טעם להתבדח. אפילו לא קלילות.

אז החלטתי שגם לאימהות כי טובות יש בייביסיטר וביקשתי מגורי להתקשר לחברה של אח שלו שעובדת בתל אביב ולומר לה שתבוא מתי שהיא תרצה, לכמה זמן שהיא תרצה ושנשלם לה מה שהיא חושבת שמקובל, אז היא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה. אחר כך, שאלתי את השכנה, בינבה. בינבה קצת יותר מבוגרת ממני, עם זוג תאומים שאותם היא גידלה בבית עד גיל שלוש והיום הם הולכים לגן של העירייה עד שתיים בצהריים ובינבה במקום לעבוד במקצוע שלה, עובדת בשיווק כמה שעות ביום. מספיק שעות בשביל להוציא את הילדים מהגן בדיוק בשתיים. אז שאלתי את בינבה ובינבה אמרה שאין לה בייביסיטר ואף פעם לא היה לה, אבל ש- "עדיף בייביסיטר ממעון", למרות שמי דיבר על מעון. אני הייתי כמה חודשים במעון, בתור ילדה קטנה. אני זוכרת אולם מלא מיטות לשנת צהריים ואותי שוכבת במיטה באולם הזה ושומעת את השיר "אחותי הקטנה, היא כמעט בת שנה" מתקליט. אז אף אחד לא דיבר על מעון ובכל זאת, בינבה אמרה שהיא "תשאל בגן" ואמרתי לה איזה אלף פעמים תודה.

אז מה קורה? יש לי רק מודלים קיצוניים של אימהות: מצד אחד, בינבה עם הילדים בבית עד גיל שלוש ובלי בייביסיטר וגם ויתור על המקצוע שלה  ומצד שני, אחותי עם מטפלת (מצויינת) מגיל חודשיים וחצי אותה היא מצאה בפייסבוק ("שלא תעזי מטפלת מהאינטרנט" אומרת בינבה ואז אתם שואלים אותי, מה חשוב מה השכנה אומרת, ואני אומרת לכם שזה מהדהד איזה קול בתוכי. הרי לא הייתי משאירה בבית מנקה שמצאתי באינטרנט, אז מטפלת, עם בוציק?) ואחותי אומרת לי שלהיות עם הבוציק שלה, אפילו רק מחמש עד שבע וחצי, זה קשה לה ובעלה של אחותי בא הביתה בשש (גורי בא בעשר וחצי) ובוציק שלה הולך לישון לפני שמונה בערב (בוציק הולך לישון בעשר, אבל זה כי הוא ישן עד מאוחר בבוקר וגם ישן צהריים וגם ישן רצוף בלילה) וגם ההורים שלי עוזרים לה יותר כי הם גם יותר מחבבים אותה וגם לוקחים אותה יותר ברצינות. בשבוע שהיא שהתה אצלם הם פינו לה את חדר השינה שלהם ואבא שלי ישן בסלון ואמא שלי בממ"ד. בשבילי הם בחיים לא היו עושים את זה. הם פשוט היו אומרים שאני כפוית טובה, שלא רוצה לישון בממ"ד בלי מזגן.

כשאחותי הייתה בחופשת לידה, נכנסנו לחנות "סוהו". אחותי השאירה את העגלה במרכז החנות והתחילה להסתובב בין המדפים. אני קצת הייתי נבוכה מזה ונשארתי ליד העגלה שלה, לשמור על הבוציק שלה (כי אני אפילו לא מורידה מהעגלה את הידיים, שאני לבד), אז אחותי המציאה בדיחה שמי שרוצה לחטוף עגלה עם ילד, אז צריך לאפשר לו, כי הוא מסכן וגם אם רואים שהוא לוקח את העגלה, צריך לאפשר לו בכדי לא לבייש אותו ולא להלבין פניו ברבים והתחלנו להשתולל מצחוק. "אתה יודע מה הבעיה?" אמרתי לגורי. שאחרי שיש לך תינוק, אף אחד לא מתעניין בקושי שלך יותר. אם אתה הורה טוב, אתה אמור להמשיך לסחוב, מיום ליום, מיום ליום. כולם מניחים שהכל זה בעיה שלך, כי אתה בחרת להביא ילד. אפילו להורים שלך לא איכפת, אם קשה לך או לא ויש אנשים שפורסים שמיכות בגן מאיר ויושבים שם משמונה עד שתים עשרה. הלוואי שהייתי מכירה אותם. הלוואי שהייתי מכירה אנשים. הם היו ממליצים לי על בייביסיטר.

פוקיפסי

אתמול היינו אצל ההורים שלי. בבוקר נסענו לחצי חינם. הפעם האחרונה שהיינו בחצי חינם הייתה יום לפני הלידה. בסוף יולי באיזה חמישי בערב אחד קנינו את המוצצים הראשונים שלנו ואת משטח ההחתלה וביום שישי בשבע בבוקר התחילו לרדת לי המים. פתאום אנחנו חוזרים לשם עם בוציק במושב הבטיחות ועוד ביום שישי, שהתנועה שם כל כך ערה שאתה הולך כמו בסרט נע, בלי יכולת לשוב לאחור, נגרר על ידי אינהרציית ההמון ומלקט פריטים מהמדפים. עגלה מלאה יצאה לנו. נזכרתי בפעם שנסענו לשם עם שחר, ושחר אמר שהקופאית נדהמה מהעגלה שלנו, למרות שקנינו בערך שלושים אחוז ממה שקונים ממוצעים קונים שם. משפחה עם ארבעה ילדים בחולון, נניח. לפעמים הייתי שואלת את גורי, אם הוא חושב שהאיש שראינו, עם העגלה המפוצצת, עובד בתור אב בית של פנימיה ופתאום גם העגלה שלנו מפוצצת, רק עם קצת דברים גם מוזרים כמו חמישה קרטונים של "קופי שוט". כי זה קפה שאפשר לשתות מהר בלי לעשות רעש שבוציק ישן, זה למה. נו מור טיולים חסרי משמעות לסנטר פור מי. זה קצת קשה להיות "דובי דב הולך חוזר" (זה מזכיר לי שאתמול גורי תפר לבוציק חור בכדור הבד שלו ואמרתי לו שהוא "מפעלי תשלובת כדורי תפיר פר") עם עגלת ילדים שלא לדבר על זה שקפוצ'ינו מכוס פלסטיק לנשיאת קפוצ'ינו בתוך עגלות זה מגעיל ולא שווה את הכסף וש-"אספרסו כפול" בסנטר, עם העגלה, פירושו גם ביקור בשירותי הנכים עם העגלה או ב- "חדר המשפחה" של טו-דה-לו ואני מתביישת תמיד מהקופאי, כי הוא בטח יודע שבאתי לעשות קקי ולא להחליף חיתול.

אז אתמול היינו אצל ההורים שלי ואני ניסיתי להסתיר את זה שאין לי כוח. אמא שלי קנתה מן רשת כזו שהיא כמו מוצץ ששמים בתוכה פרי לתינוק. אני אמרתי שזה נראה בלתי אפשרי לניקוי ואמא שלי אמרה שמרתיחים את זה, אבל אז התברר שהיא חושבת ש-"מרתיחים", זה לשפוך על משהו מים רותחים וזה לא. לעקר בהרתחה זה להרתיח מים בסיר. לתת להם לרתוח בסיר עשר דקות כדי לעקר את הסיר ואז להכניס לשם את מה שרוצים לסטרל לעשר דקות. כשאמא שלי אומרת "בוודאי שהרתחתי את זה" היא מתכוונת שהיא שפכה על זה מים חמים מהקומקום ואין לי כוח להתווכח איתה. 

הבוציק של אחותי אוכל פירות כמו ילד גדול. הוא פשוט מחזיק פרי ביד ואוכל, למרות שהוא קטן בחודש מבוציק. לכן הוא סירב בכל תוקף לאכול פרי מתוך רשת. בוציק, לעומת זאת, לא מכניס דברים לפה (גם לא מוצץ. רק בקבוק עם מטרנה. אפילו לא בקבוק עם מיץ תפוזים שסחטתי לו עכשיו או מים) בכלל ולא מוכן לאכול מכפית. אצל ההורים שלי גורי הצליח לתת לו קצת גלידה בכפית ואז אמא שלי נדחפה עם שקית הבד המוזרה הזאת עם הפרי בתוכה ולא ידעתי איך להסביר לה שבוציק מאוד בררן ואני ממש לא רוצה לתת לו את הרעיון שלאוכל שמכניסים לפה יש טעם של שקית בד בצבע כחול וגורי אמר בשקט: "אם את תהרסי לי את זה שהוא מסכים לאכול גלידה בכפית, אני מאוד אכעס" ואמא שלי נסוגה ואהבתי אותו באותו רגע. אי אפשר להחזיק במקל בשני הקצוות שלו. גם לא לטפל אף פעם בנכד שלך וגם לדעת איך לגשת אליו ומה הוא אוהב. כשאנחנו אומרים להורים שלי שבוציק עייף הם מרימים אותו וממשיכים להקפיץ אותו. אחותי אומרת להם במקרה כזה עם הבוציק שלה: "תפחיתו גירויים. הוא עייף" אז הם אומרים "בוא נלך לראות את העץ" או "בוא נלך לראות מה יש בחדר השני" ולא מעלים על הדעת שלא נוח לו להיות עכשיו בידיים של מישהו ועוד מישהו לא ממש מוכר.

והיום, ויתרתי קצת על פנטזיית הנטישה שלי ונתתי לאמא של גורי לשמור על בוציק בבית של ההורים של גורי בזמן שאני וגורי הלכנו לראות את הסרט החדש של נוח באומבך "כשנהיה צעירים". הסרט הראשון שראינו בקולנוע מאז שבוציק נולד. זה על זוג שהתייאש מטיפולי פוריות והחליט שהוא לא רוצה ילדים והם פוגשים בזוג היפסטרים בני 25 ונחשפים אחריהם לבילויי זמן שהן לא "תואמי גיל" בזמן שכל החברים שלהם עם תינוקות והרגשתי כל כך הרבה הזדהות עם הדמויות הראשיות. עם הזוג הזה בלי הילדים שלוקח שיעורי היפ הופ ועובד בעבודות חופשיות ואף פעם לא מבלה, למרות שתיאורטית אפשר, שכמעט שכחתי שיש לי את בוציק ואז כשדמות אחת אומרת לבן סטילר: "אתה כמו אבא מגניב. רק בלי ילדים", נזכרתי שאני עם ילד. נזכרתי שבוציק אצל ההורים של גורי ואני עוד מעט הולכת לצאת מהקולנוע ולהתמכר לשטיפה של הריצפה ושהשטיפה של הרצפה תתמכר אלי, יחפה במטבח ולא בהיריון (עדיין). יש פה משהו מוגשם. יש כיוון.

אתמול אצל ההורים שלי היה רגע אחד שאבא שלי קרא לי ולאחותי לחדר על הגג. עליתי לשם במעלית, לקומה השלישית, שהיא גג פרטי של ההורים שלי ונכנסתי לסט חדרים שיש להם שם, שהוא בעיקרון מן מחסן מסודר ונקי, כמו הרבה חדרים בדירה הזאת. דירה ענקית, של יותר ממאה מטר מרובע, שבעצם מיועדת לזוג. כי יש שם רק סלון ענק עם מרפסת, סוויטת הורים, חדר עבודה זערורי ו-"ממ"ד" עם מערכת לסינון אוויר תוצרת ההתנחלות בית אל. המון דברים מאוחסנים בבית הזה, בסדר מופתי. אז עליתי לקומה השניה הזאת ואבא שלי הכניס אותי ואת אחותי ואת הבוציק שלה לאיזה חדר וסגר את כל הדלתות והיה שם מחניק. זה המקום הכי חם ומחניק שהייתי בו בשנתיים האחרונות (פעם ראשונה "חצי חינם". פעם ראשונה סרט. פעם ראשונה, מאז בוציק נולד, חדר לא מאוורר וחנוק. ממש זו ילדותי השניה. והשלישית. והחמישית). והוא פתח את הארון והתחיל להוציא ארגזים ומתחת לכל הארגזים, היה עוד ארגז, ארגז עם ספרים ואבא שלי אמר: "פה מאוחסנים כל ספרי הילדות שלכם, ספרי המדע והתנ"ך בתמונות" וזה הצחיק אותי, הדרך והחשיבות העצמית בהן הוא אמר "ספרי מדע". אני לא יודעת למה וגם הרגשתי שאני הולכת להתעלף מחום ומחוסר אוויר ולמזלי הבוציק של אחותי, כמו קנרית במכרה פחם, התחיל לבכות ואחותי אמרה "מאוד חם פה. אפשר לרדת?" ואבא שלי סידר לאט לאט את כל הארגזים בתוך הארון (הרגשתי שאני רוצה להזיז אותו וכבר לרדת) ואז לקחתי את המעלית למטה.

מחרישה את הוופלים

אני צריכה לעזוב את רופא השיניים שלי מזה עשר שנים. בפגישת הביקורת האחרונה, אחרי שהוא אמר לי שאני נראית מצויין, הוא מצא לי שן שנשברה ואמר ש-"היום אני מלאה בהפתעות" ואז הוא ישר תכנן תוכנית של לעקור את שן הבינה שליד השן השבורה ואז לבנות על השן השבורה (האחורית מאוד, לא משהו שרואים), שחזור חרסינה מעבדתי ש-"יותר יקר מכתר". בהתחלה הסכמתי, כי היה שמונה בבוקר וההסברים שלו נשמעו משכנעים, אבל אחר כך, כשהגעתי הביתה, נזכרתי שאחרי עקירה צריך לקחת אנטיביוטיקה מסוג "זינת", שמחרבשת את כל מערכת העיכול, המחורבשת גם ככה שלי ומי בכלל מבצע פעולה כירורגית על שן בריאה (אומנם בינה), "בשביל שיהיה מקום לעבוד" ומי יעזור לי עם בוציק, בזמן שאני אשכב במיטה בגלל הזינת.

איכשהו, העולם פרש מלעזור לי ולגורי עם בוציק. אם לאמא שלי יוצא להגיע פעם בחודש, זה מבחינתם הרבה. אבא שלי הגיע במשך כמה שבועות פעם בשבוע, אבל אז הוא קנה לעצמו מחשב נייד במקום נייח והמחשב היה נמוך מדי ואבא שלי המשיך לעבוד עליו למרות שנוצרו לו כאבים בגב ובמקביל התחיל פיזיותרפיה לכאב, ומכיוון שמבחינתו לבוא לבקר את בוציק, משמעו לטייל עם בוציק שלוש שעות או יותר, כשהוא מחזיק את בוציק ביד אחת ומגלגל את העגלה ביד שניה (מה שנקרא, טיפול בתינוק כספורט אתגרי), אז עד שתעבור לו הדלקת, הוא לא יבוא יותר לראות את בוציק (כי אי אפשר סתם לשחק איתו על השטיח בקוביות. חייבים טיול ובטיול בוציק צריך להיות על הידיים).

כשבן הזוג של אחותי, יצא מטעם העבודה שלו לחו"ל, אחותי ישנה אצלם עם התינוק שלה ואז הם ראו שהיא לא ישנה בכלל בלילה, כי הבוציק שלה מתעורר כל שעה. אחותי מינפה את זה לבקש מהם שיבואו פעם בשבוע לעזור לה, כי הם לא היו אצלה כמה חודשים. כמובן שאבא שלי הודיע לה שאמא שלי לא יכולה לבוא אחרי העבודה "כי זה קשה" ואמא שלי הודיעה לה שאבא שלי לא יכול לבוא "בגלל הגב". מה שכן, יש חובת התייצבות אצלם כל יום שישי בשעות אחר הצהריים (לא אחרי חמש כי אבא שלי עייף ואין לו כוח לארח באופן סדרתי את אחותי ואחר כך אותי). אני מוצאת את עצמי מפנטזת על דודה שלי, שלא עובדת ומטפלת בילדים של בת דודה שלי יותר מחצי יום, למרות שבת הדודה לא עובדת. גם אבא שלי בפנסיה, אבל קודם הוא היה עסוק בגלל סבתא שלי, אחר כך בלטפל בכל הסידורים שנוצרו אחרי שהיא נפטרה, אחר כך הוא רץ מרתון ועכשיו הוא קנה לפ טופ נמוך וכואב לו הגב ואם הוא לא יכול להרים את בוציק ביד אחת וביד שניה לגרור את העגלה, אז הוא לא מעוניין.

ההורים של גורי, גם הם לא בעניין. אמא שלו הציעה שנביא את בוציק בערבים, אבל זה לא ריאלי, כי גורי חוזר הביתה אחרי שבוציק הולך לישון וביום שבת בערב (כל יום שבת בערב) גורי ובוציק גם ככה עם המשפחה של גורי (ואני עושה ספונג'ה בבית), כך שבעצם מדובר בזה שבוציק יבלה עם המשפחה של גורי ביום שישי בערב ואם אפשר שגם גורי יצטרף ושאני אמצא כבר משהו לעשות ביום שישי בערב (כלים? אקונימיקה באמבטיה? יעקובי בשירותים?), אז אני לא יודעת אם זה נקרא "עזרה": לטפל בבוציק חמישה ימים בשבוע ואז בשישי בערב ובשבת בערב לשבת לבד בבית.

אז נו "זינת" פור מי. כל היום "זרעים של מסטיק" ו-"עוץ לי גוץ לי" ו- "טיול בארץ התווים" ו- "מיץ פטל" ו- "חתול תעלול" במערכת ובוציק זוחל בכל הבית והשמחה רבה ולמרות שאין הבור מתמלא מחולייתו, אנחנו מן דיאדה שכזו ובסוף השבוע שלישיה וההורים שלי וההורים של גורי הם סוג של אמא של "מירי" מהסדרה "רמזור": "אמא, את יכולה לשמור על ירדנה?" לא היום. חבר שלי מדג'ה בחתול והכלב. אני זוכרת שלפני שבוציק נולד,בת דודה אחרת שלי אמרה לי שהדור הזה של הסבים והסבתות לא כל כך מתעניין בנכדים: אמא של גורי עובדת. אמא שלי, עובדת. אבא שלי קנה "לפ טופ נמוך" והיום ארוך, מרובה בביקורים בגן מאיר, שבכלל לא מאיר, סתם מלא בדשא קירח ובאימהות עם קול צרוד מסיגריות ששרות נד נד ולא יודעות את שאר המילים של השיר ("שנינו שקולים כמאזניים, בין הארץ לשמיים" למי שמתעניין. זה לא רק: "נד נד. נד נד. רד עלה עלה ורד". אם כי להגנתם אני חייבת להגיד שאני בהתחלה שרתי "שנינו תלויים במותניים" עד שהבנתי שזה לא ממש הגיוני. ביאליק לא היה תולה אנשים במותניים. זה לא "משחקי הכס") .