"אל תלעגו לרש. אם לבן הוא או אם כושי" (אברהם חלפי)

השלמתי כבר עם המקום שלי "במשפחה", כי "יש דרג ויש זרג" ואותי כנראה מצאו בתוך הערימה של הסוג ב' ואז כשנולד להם ילד סוג א', בחנות לא רצו לקבל בחזרה כי החוק אומר שאם אתה פותח את האריזה ו/או מחבר לחשמל החנות לא צריכה לקחת את המוצר בחזרה, אפילו אם קנית בטעות ילדה צולעת. קיצר, המצאתי פתגם "רק הורים לילד יחיד אוהבים את כל הילדים שלהם שווה בשווה" וזה לגמרי בסדר. אני ממשיך את המסע בכוחות עצמי. סלינו על כתפנו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו בוציקים. מהיהודה, מן הנגב והגליל, מן הנגב, מן הנגב ומן הים. פנו דרך פנו. ביקורים עימנו. הך הך הך בתוף חלל בחליל. הך הך הך בתוף, חלל בחליל. וגם "עצמאי בשטח. לא צריך טובות. הוא אפילו לא מחזיק רשימת כתובות". רציני שלא. אני לא יודעת את הכתובת המדויקת של ההורים שלי מאז שהם עברו דירה. 

אני וגורי תמיד חונים מול המכללה ואז עוברים בשביל עד השלט של הרופא שיניים ואז מתגלה ברוב הדרו הבניין החדש שבו ההורים שלי מתגוררים שאחותי אומרת עליו שהוא "מעוצב למרוקאים". אף אחד שם לא מרוקאי אבל. השכן של ההורים שלי הוא רופא רוסי שגר עם אחות רוסיה ושניהם עובדים בירושלים ונוסעים לשם, כל אחד בג'יפ שלו ויש להם כלבת אמסטף קצת מפחידה שנוהגת לנשנש קצת מהכלב של ההורים שלי והוא מפחד ממנה פחד מוות. דווקא עם הכלבה של אחותי, הכלב של ההורים שלי די מסתדר. הם נוהגים לרוץ ביחד בבית ולנגוס מהרהיטים. כשהוא לבד, הכלב הזה, הוא די בסדר ורק מלקק לעצמו מהכיבוד ולהורים שלי לא ממש איכפת. הם מחזירים את הכיבוד שאף אחד לא אכל לקופסאות וכשבא עוד אורח ("במקום לבריאות הוא אומר חג שמח"), העוגיות והפיצוחים כבר התייבשו מהלשון של הכלב אז אפשר להגיש אותם שוב. הפרק הכי אהוב עלי ב-"אלף" היה שאלף מקבל בונבוניירה ומלקק את כולה ואז מכבד בזה את בני המשפחה, כי זה מזכיר לי את הבית. יש מלא כיבוד אצל ההורים שלי: עוגה שכלב ליקק, פיצוחים שכלב ליקק, פירות יבשים שכלב ליקק. ממש להורים שלי פנית, לא טעית. אה, יש גם כיף כף בארון שהוא עטוף, אז מקסימום הכלב רק ליקק את העטיפה ויש גם עוגיות "פיטנס" בארון שאולי גבוה מדי בשביל הכלב. לדעתי, זה לא בסדר שהוא לא מקבל את העוגיות פיטנס ואת הכיף כיף. אתכם ל- "צער בעלי חיים". מה הוא כבר רצה? ללקק קצת כיף כיף? מה הוא עז? לא מגיע לו איזה עוגיה, "פיטנס", אנא עארף? עוגיה, מה יש אותה בפרסומת בטלוויזיה? לא מגיע לכלב להיות רזה וחטוב? לאכול עוגיה של הביוקר, "פיטנס", אחרי שהוא כל היום ליקק עוגות משמינות ופיצוחים. אתם יודעים כמה קלוריות יש בפיצוחים? פיצוחים בצורת חטיף. לא השעשועון עם יעל דן. 

פעם הילד שהייתי מאוהבת בו בתיכון הופיע ב-"פיצוחים", אז התקשרתי אליו אחרי התוכנית. מהון להון חיטטתי בפייסבוק של ידיד שלי מהתיכון שעכשיו עובד בגוגל וגיליתי שהאיש הזה חזר בתשובה ויש לו איזה מאה ילדים והוא עובד בתור פרילנס שמעביר הצגות לילדים. כן, האדם שבכיתי בגללו כל כיתה ח' וט' והצטרפתי בגללו לשומר הצעיר, הוא עכשיו סוג של "יובל המבולבל", "רינת הקטנה", "מיכל הקטנה", "דורה הקטנה" והגדול מכולם, שהיה ב-"בואו לאכול איתי ישראל 2": "דיסקו גדי". הוא חשוב כמו "דיסקו גדי" עכשיו ופעם הוציאו אותו מהתיכון לאיזה פנימיה למחוננים והוא קיבל ציון גבוה ממני בפסיכוטכני. אני קיבלתי רק את הציון השלישי בכיתה והרסתי למחנכת שלי את הזכות והרצון לשלוח אותי לתיכון לפקידות "סירקין" ואיכשהו קיבלו אותי על תנאי לתיכון העיוני ואיך שהוא סיימתי שם בהצטיינות, בזמן שדיסקו גדי למד בפנימיה למחוננים בירושלים ואז איכשהו התגלגל לעבוד בתור מוקדן בבזק בינלאומי ומה קרה לו בין לבין, רק אלוהים יודע. מאיגרא רמה לפיתה עמיקתא.

וזה כמו שלפני שבועיים, המוכר בבונז'ור, אמר לי, "מה שלומך? איפה היית?" ואמרתי לו "ילדתי" ואז שהגעתי לשם עוד פעם, קצת קיוויתי שהוא לא יהיה שם, כי לא באמת נעדרתי כי ילדתי (הרי ילדתי באוגוסט) ואז פתאום ("אבי פתאום מכל החדרים") ראיתי את השם שלו על מודעת אבל בכניסה למאפיה וחזרתי על עקבותי ושאלתי "אבל איך הוא מת?" ואמרו לי "דום לב" ואני אומר, "אבל בן כמה הוא היה?" ואומרים לי "ארבעים ושש" והיום אני יוצא לקנות לי שם ארוחת בוקר וכל המאפיה נעולה על סורג ובריח והמאפים מתאבכים בפנים, כלואים, בזמן שכולם באזכרה של האיש הנחמד הזה מהמאפיה ואני חוצה את הכביש למאפיה אחרת וקונה קוראסון בשתיים שמונים ונכנס לקפה שהיה פעם סקואלה ורואה שם את מנהל המשמרת ואני אומר לו "ש', אתה עדיין כאן? המקום לא החליף בעלות?" ולהפתעתי ש' עונה לי בכנות מפתיעה "אני בא והולך ובא הולך" ואני מזמין כוס קפה קטן ומקבל כוס קפה גדול כי "הכוסות הגדולות הן היחידות שנסגרות" וכל המכסים הקטנים אפופי אבק ואני יוצא משם ונזכר בסיפור של צ'כוב על העגלון השכול שמנסה לדבר עם הלקוחות שלו על בנו המת ואף אחד לא מקשיב לו וכשאני עוברת בקינג ג'ורג ליד הבחורה שדומה מאוד לשחקנית מ-"בנות", הסדרה הזאת שאומרים עליה שהיא מדברת על "צרות העולם הראשון", אני שמה בכוס שלה (כוס נטילת ידיים מנחושת) מטבע ושואלת אותה אם היא רוצה לספר לי למה היא כאן ואיפה היא ישנה ואיפה הבית שלה. טוב מסתבר שהיא ישנה בגן מאיר. כמו כולנו. כמו משה מ-"שמיכה חשמלית ושמה משה" שמתגלח באגם בגן מאיר ואז נכנס לרחוב המליץ. בעזר מציון, פתחו בית ספר לבנים חרדיים. הם משחקים בגן מאיר ולפני כמה ימים שמעתי את מלמד הדרדקים, שהוא קצת דרדק בעצמו, אומר לאיזה ילד מהכיתה שלו, בדרך למגרש הכדורסל "ואם תבקש מההורים שלך הם יקנו לך נעליים?" והילד משפיל את ראשו ואומר "כן" והמלמד אומר "הרבה ילדים היו רוצים להתחלף איתך. הרבה ילדים היו רוצים לחיות ככה" והילד מאשר "נכון". אז מה הלקח? אין לקח. אין לקח ואין "עוגת לייקעח" ואין אפילו קוראסון בשתיים שמונים כי תמיר מת, וש' נע ונד, והילדה הזאת שדומה להאנה מהסדרה "בנות" ישנה בגן מאיר ומישהי דרסה לידי מישהי כשעברתי את הכביש לסקואלה כי היא נסעה בניגוד לכיוון התנועה ממש ממש מהר, בירידה ואז ילדה אחת חצתה את הכביש בירוק ורוכבת האופניים הפילה אותה ואז צעקה עליה "תיזהרי!" ועלתה על האופניים והמשיכה ליסוע אל עבר הים ואז זקנה אחת עזרה לילדה לקום מהאספלט וליוותה אותה "לאורך השדרה שאין בה איש" אנא עארף.