ימי ניקנור

אם אתם רוצים לדעת למה אני תמיד אומרת שאף אחד לא קורא את הבלוג, אז זה בגלל שהאדם היחיד שמבחינתי קורא את הבלוג אמר לי שהוא נשבע לי שהוא לא קורא בבלוג שלי ואני מאמינה לו (זה לא כל כך מרשים שאני מאמינה לו, בתור ילדה האמנתי גם לשמשון ויובב מהתוכנית "פינוקיו" וגם למרקו מהתוכנית "הלב" וגם לקולרגול מהתוכנית "קולרגול". דרך אגב שניים מגיבורי התוכניות הללו חיפשו את אמא שלהם והשלישי, היו לו יחסים עכורים עם דמות האב שלו (ג'פטו), דמות האם שלו (הפייה הטובה) ודמות הבלה שלו (האפרוח בלה שפינוקיו משום מה, אף פעם לא חיכה לו). עוד כיכבו בסדרה ניקנור, שהייתה לו נטיה לצדקנות בלתי נשלטת ושמשון ויובב עם משפט המפתח "אנחנו לא גנבים. אנחנו טובים!" ו- "פינוקיו, אנחנו חברים שלך").

ביום רביעי כלשהו התרחש גילוי המצבה של סבתא (היום קיבלתי תזכורת באאוטלוק שיום ההולדת שלה הוא מחר. כתוב שם "להתקשר לסבתא". במקום זה אני שותה אספרסו מכוס שלקחתי מהבית שלה + קיבלתי את כל הדיסקים שאנשים קנו לה אי פעם ויש שם חמש מאות דיסקים של פרנק סינטרה וקופסא מהודרת של שירי יהורם גאון בחמישה עשרה תקליטים שונים. בנוסף, סבתא שלי הייתה צופה בשידורים חוזרים של הרווק בערוץ המוזיקה והיא אף פעם לא תדע שדודו אהרון בחר בנטע ("נטע – כותבת שירים למגירה" כתבו בכתוביות במקום "משה, מלצר, חולון"), למרות שכבר עשיתי לה ספוילר ואמרתי לה שדודו אהרון בחר בנטע ואז חזר לחברה שלו ענבל ואז נטע ("נטע – כותבת שירים למגירה") במקום לכתוב שירים למגירה תבעה את דודו אהרון ודודו אהרון אמר ב-"גיא פינס" שהוא לא רוצה לדבר על האיתנות הנפשית של נטע (שכותבת שירים למגירה). חבל שדודו אהרון לא כותב את השירים שלו למגירה. חבל שאני לא כותבת את הבלוג הזה למגירה. חבל ששמשון ויובב לא באמת היו חברים של פינוקיו ושהוא לא חיכה לבלה שאמרה לו בצדק ש-"היונה הלבנה היא הפיה הטובה! היונה הלבנה היא הפיה הטובה!". חבל שהפיה הטובה הייתה מניפולטיבית משהו והייתה מתחפשת ליונים בשביל לבלבל את פינוקיו, שגם ככה לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר וזה כי הוא לא היה עיפרון אלא בובה. בובה שיורדת מהחוטים. 

אז ביום גילוי המצבה של סבתא, אבא שלי ביקש ממני לאסוף את אחותי בדרך לקריית שאול כי הוא "לא רוצה להיכנס לתוך תל אביב". וכרגיל אני וגורי ובוציק יצאנו באיחור. כבר כשעוד היינו בבית אחותי התקשרה לשאול למה אנחנו לא באים ואחר כך היא התקשרה אלינו כשהיינו באבן גבירול, אז כבר שאלנו אותה אם כדאי ליסוע ליהודה המכבי דרך אבן גבירול או דרך ויצמן ועד שאחותי אמרה "אבן גבירול" כבר פנינו לשאול המלך ואז אמרנו לאחותי "מאוחר מדי. אנחנו בשאול המלך". אז אחותי אמרה "תסעו דרך פנקס" ואז שאלנו אותה למה דרך פנקס והיא ענתה "כי אתם על אבן גבירול" ואמרנו לה "לא, אנחנו על ויצמן". כעבור כמה דקות היא התקשרה ושאלה איפה אנחנו ואמרנו "על ויצמן" והיא אמרה "חשבתי שאתם במקום אחר" ואמרנו איזה והיא אמרה "לא יודעת, מקום אחר" ואז הגענו אליה והיא אמרה שחבל שבאנו לקחת אותה באיחור כי היא רצתה לנסוע בקטנוע. לפני שהיא נכנסה לאוטו, אמרתי לגורי שבפעם הראשונה מאז שבוציק נולד אני אשב מקדימה ולא מאחורה לידו כי אחותי "מתערבת בהנחיות של הדרך" ואז אחותי נכנסה לשבת מאחורה ובוציק פרץ בבכי, אז אחותי התעקשה שנתחלף ו... התערבה בהוראות של הדרך עד שאמרתי לה בנימה הכי רכה שלי "צוונצ, אי אפשר ששניים מנחים במקביל" אז אחותי שתקה כל הדרך וליד המצבה של סבתא פרצה בבכי עז.

אחר כך בצהריים התקשרתי אליה והיא אמרה שכל הטריגר לבכי הייתה ההתנהגות הלא יפה שלי ושל גורי באוטו וזה שכשהיא בכתה אז אף אחד לא הבין אותה ובת הדודה שלי שאלה אותה אם היא רוצה שיביאו לה את יגאל בשן, כי בקבוצת ואצ-אפ של הבני דודים שהקמנו אחרי המוות של סבתא היא אמרה שהיא לא מבינה לאיזה גיבור על הבן של בת הדודה התחפש כי בגיל שלה "היא הייתה תמימה והעריצה את יגאל בשן", אז בתגובה שאלתי את אחותי בקבוצה של הבני דודים איך מתחפשים ליגאל בשן כי בוציק מעריץ את יגאל בשן ואת העיזה מהופה הי ואחותי אמרה שיתחפש לעיזה מהשיר "יש לי עיזה קטנה בלב" ואז כשאיחרנו לגילוי המצבה, בן הדוד שלי שהבטחתי בפוסט שעבר להסביר למה אמרתי עליו "קווים של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית" ועכשיו אין לי כוח, אמר "היה קשה לקום בבוקר, אה?" ואני אמרתי "אנחנו ערים מחמש בבוקר" ואז בן הדוד שלי אמר "אופס, שכחתי שיש לכם ילדים" (גם אצל סבתא, הוא ראה תמונות של אחותו שהייתה ילדה מאוד מאוד יפה והיום היא יותר אישה סקסית מילדה יפה עם שיער ארוך וצבוע בבלונד ואטיטיוד פרובוקטיבי, היא גם לפעמים מופיעה עם הלהקה שלה במופע קברטי שכולל בין השאר שירים של אבא שלה בקפה ביאליק. אז הבת דודה הזאת שינתה את השם לפני כמה שנים (לאותו שם שהדמות שטוני קולט משחקת ב- "חתונתה של מיוריאל" שינתה. שם עם ניחוח נוצרי מובהק) ובן הדוד שלי הסתכל על התמונה היפה היפה שלה (כמו הרחוב היפה היפה שנחתך כמו חלה לאורכו בשיר של אבידן) עם סבתא בבת המצווה שלה ואמר "מ'! הנה לימור. זוכרת את לימור, מ'?" ותגידו בצדק שזה סתם סרקזם, אבל אם היה לי כוח לכתוב את כל הסיפור, שאני בין כך לא יכולה לכתוב כי יש שם סודות של המשפחה, אז הייתם אולי מבינים אותי, אבל בטח לא הייתם מבינים אותי כי יש ביננו פער אקזיסטנציאליסטי מאחר שכולכם לא קיימים)

ואז בת הדודה שלי אמרה "קורעות אותי בוואטס-אפ, אתן", אבל אני ואחותי היינו מתרחקות והולכות זו מזו באותה שעה (כמו הבחור מהשיר של נתן זך "כשנערתי אמרה לי לך" שהיה הולך ומסתבך ומסתבך והולך). הייתה ביננו התאבכות הרסנית באותה שעה וכשאחותי פרצה בבכי עז, למול הקבר של סבתא, אני הקראתי תהילים מדפים שאבא שלי חילק לכולם ואמרתי בלב שאיזה יופי שלא נכנסתי להיפר-ונטילציה תוך כדי הקריאה ואז אחותי נעלמה עם אמא שלי ואז חזרה ואמרה שהיא חוזרת עם הבעל שלה שהיא הזעיקה אותו מאי שם בכדי לא לחזור עם אחותה המרשעת, שגם הביאה אותה באיחור וגם, כמו כל משרת טיפש, לא הקשיב להנחיות הנסיעה שהיא נתנה, כי העדיף את הוויז וכבר נמאס לי להיות "איש עומד מאחורי אישה יושבת" בקשר שלי עם אחותי. בא לי לומר לה, אל תתייחסי אלי כמו שאת מתייחסת לבעלך והדמות שלה השחירה בעיני בתקופה הזאת ואני לא כל כך שולט בכעס שנובע מתוכי אחרי כל כך הרבה שנים של "הנסיך מישקין" שדוסטובייסקי כתב עליו את הספר "האידיוט". אין בי כוח יותר להיות אליושה מ-"האחים קראמזוב" או "הנסיך מישקין". וגם  זה יעבור. וגם זה לטובה. אני אידיוט, אני יודע.