"אם את לא יכולה לדבר יפה - תשתקי" (נורית זרחי ואמא שלי)

הבנתי שהעובדה שהפסקתי לחלוטין לראות את המשפחה של גורי היא חזרה גנרלית. בהתחלה, הם עברו על זה בשתיקה. אחר כך, אמא שלו התקשרה לנחם אותי על המוות של סבתא שלי והגיעה להורים שלי לניחום אבלים. אחר כך, הם הזמינו את עצמם אלינו ביום הבחירות ובתגובה שלחתי את בוציק וגורי אליהם, משתדלת לא להיות מרירה על יום החופשה המשפחתי שאבד. כי זה מה שחשוב. היעדר המרירות. כמו בשיר של אלברט עמר שכתבה דניאלה כרמי בתקליט שמצאתי בספריית התקליטים שלנו במינט קונדישן: "אצלי בבטן לא תמצא, אפילו צל של צעקה", רק שלשיר קראו "ציפור מיותרת", אלא שאת אף פעם לא יכולה להיות מיותרת בתור הורה וזאת אחת הסיבות הטובות להביא ילדים.

עכשיו, ליל הסדר מטריד אותי, אז אני הולכת לאמץ את ההנחיות של גורי: לדבר במשפטים קצרים ולאקוניים ולא למסור מידע מיותר. לא להתרפס בפני אחותי. לא להרים להנחתה לגיסי (דוגמא: אני מדברת על זיכרון ילדות ואמא שלי אומרת שלא היה ולא נברא ואז בעלה של אחותי אומר שהוא היה שם ויודע שאמא שלי צודקת וזה לא היה, למרות שהדבר התרחש כאשר הוא היה תינוק וממילא לא הכיר את אחותי ואמא שלי נאחזת בדברים שלו ואומרת שהבעל של אחותי צודק ואני טועה, זיכרון הילדות שלי לא היה ולא נברא. עובדה, הבעל של אחותי אומר). לתת להם לעשות מה שהם רוצים, לקרוא את ההגדה או לא (לפני שנה אמא שלי הבטיחה לי שלא נקרא את ההגדה ואז קראנו וכשאמרתי לאמא שלי שבאתי אליהם במקום ללכת למשפחה של גורי, כי היא הבטיחה שלא נקרא את ההגדה, היא אמרה שלא היה דבר כזה ושכדאי לי מאוד להיות בשקט). אני חושבת שאמא שלי היא מצרים שלי ואני צריכה לצאת משם. 

כשירדו לי המים ביום שישי בשבע בבוקר, בתחילת חודש תשיעי, נסענו לבד לבית החולים. אחרי שאישפזו אותי (בדקו באמצעות סטיק שזה באמת ירידת מים), ירדנו ללובי של בית החולים. בלובי של בית החולים ראיתי שקיבלתי סמס מאחותי "צוונצ, רוצה לבוא להורים?" (זה היה יום שישי) וסמסתי לה בחזרה "לא, צוונצ, לי ולגורי יש תוכניות" ואחר כך צחקנו נורא על התוכניות שלנו, ללדת. הצירים התחילו ביום שישי בצהריים. במוצאי שבת, בשמונה בערב, ילדתי. בראשון, בערך בשתים עשרה, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה "אמא, ילדתי". אמא שלי משלמת לי במטבעות של התעללות ואני מחזירה לה במטבעות של ניכור. 

בפעם האחרונה שראיתי את סבתא שלי היא תפסה לי את היד ואמרה לי "את יודעת שאת גם הנכדה שלי וגם הבת שלי. כי אני גידלתי אותך. בוציק הוא גם הנין שלי וגם הנכד שלי" וסבתא שלי הייתה צלולה עד הרגע האחרון שלה. אז אני אומר לעצמי "האדם האחרון שאהב אותי אהבת אמת במשפחת המקור שלי נפטר". וכשאוכל לומר את המשפט הזה ללא מרירות וללא עצב, אצא ממצריים. אשחרר את אמא שלי ואת אחותי ואת אבא שלי ואת עצמי מלאהוב אותם ב-"אהבת תפוח הזהב", שאהב את אוכלהו, אהב את מכיהו, בכל איבריו (כך דליה רביקוביץ בשיר "אהבת תפוח הזהב")

 בחודשים האחרונים לחייה ביקרתי אותה בכל שישי. בגלל זה תמיד איחרתי להורים עד שאבא שלי הודיע לי שהוא לא מוכן שאגיע אחרי חמש יותר ואמא שלי אמרה לי שלא אלך לבקר את סבתא שלי כי לאחותי אין סבלנות לחכות לי ביום שישי ואבא שלי אמר שהוא לא מעוניין שאבוא לבקר ללא תיאום עם אחותי כי זה "לא נכון לנו כמשפחה" וש- "אני לא צריכה לבקר את סבתא שלי כל יום שישי" ובאותו יום שישי שהוא דרש ממני להגיע עד חמש ואך רק בתיאום עם אחותי, הוא בכלל לא היה בבית, כי סבתא שלי אושפזה בבית החולים. אחותי חשבה שאבא שלי משחק איתנו משחקים בזה שהוא לא בבית ואני ידעתי שזה רציני.

אחרי חודש היא שוחררה באיזה יום שלישי בשעה שלוש והגיעה הביתה (אחים של מגן דוד אדום העלו אותה בכיסא גלגלים אל הדירה שלה) ובשעה תשע בערב היא נפטרה. זה היה מוזר כי המשאלה הכי חזקה שלה הייתה למות בבית והיא הייתה שש שעות בבית אחרי אישפוז של חודש, לפני שהיא נפטרה. באותו ערב הלכתי לישון בשמונה כי הייתי מותשת ובתשע התעוררתי בבהלה ואמרתי לעצמי "סבתא לא מתה. היא שוחררה מבית החולים והיא כבר בבית". בשלוש בלילה קמתי וראיתי שיחות שלא נענו מאבא שלי, אז חיכיתי עד שש וחצי בבוקר והתקשרתי אליו והוא אמר לי "סבתא כבר לא איתנו" ושאלתי "באיזה שעה היא נפטרה?" ואבא שלי אמר לי "בתשע בערב" (אותה שעה שהתעוררתי בבהלה ואמרתי לעצמי: "אבל סבתא לא מתה". מסתבר שהיא כן מתה). 

בשש וחצי בבוקר הלכתי לסגפרדו (כי הם היחידים שחשבתי שפתוחים, אבל בעצם אולי גם הסטריטס פתוח 24/7(  וקניתי קפוצ'ינו. בדרך נתתי עשרה שקלים לקבצן שישב ישיבה חופשית על כיסא גלגלים בכניסה למכולת ואז קניתי בטאבון עוגיות מלוחות ועוגיות מתוקות שעלו לי ביחד פחות מעשרים שקל ועל זה אמר גורי: "הנה, גם את קיבלת כיבוד ממקום העבודה שלך לכבוד השבעה כמו שבן דוד שלי קיבל, רק שהעשרים שקל האלו הם עשרה אחוז מהמחזור השנתי שלך." מה שנכון, נכון (אני מתה על חוש ההומור היבש של גורי). לפחות את הכיבוד שלי אף פקיד בנק לא ליקק לפני שהוא ארז אותו בשקיות, שקיות.

"אל תלעגו לרש. אם לבן הוא או אם כושי" (אברהם חלפי)

השלמתי כבר עם המקום שלי "במשפחה", כי "יש דרג ויש זרג" ואותי כנראה מצאו בתוך הערימה של הסוג ב' ואז כשנולד להם ילד סוג א', בחנות לא רצו לקבל בחזרה כי החוק אומר שאם אתה פותח את האריזה ו/או מחבר לחשמל החנות לא צריכה לקחת את המוצר בחזרה, אפילו אם קנית בטעות ילדה צולעת. קיצר, המצאתי פתגם "רק הורים לילד יחיד אוהבים את כל הילדים שלהם שווה בשווה" וזה לגמרי בסדר. אני ממשיך את המסע בכוחות עצמי. סלינו על כתפנו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו בוציקים. מהיהודה, מן הנגב והגליל, מן הנגב, מן הנגב ומן הים. פנו דרך פנו. ביקורים עימנו. הך הך הך בתוף חלל בחליל. הך הך הך בתוף, חלל בחליל. וגם "עצמאי בשטח. לא צריך טובות. הוא אפילו לא מחזיק רשימת כתובות". רציני שלא. אני לא יודעת את הכתובת המדויקת של ההורים שלי מאז שהם עברו דירה. 

אני וגורי תמיד חונים מול המכללה ואז עוברים בשביל עד השלט של הרופא שיניים ואז מתגלה ברוב הדרו הבניין החדש שבו ההורים שלי מתגוררים שאחותי אומרת עליו שהוא "מעוצב למרוקאים". אף אחד שם לא מרוקאי אבל. השכן של ההורים שלי הוא רופא רוסי שגר עם אחות רוסיה ושניהם עובדים בירושלים ונוסעים לשם, כל אחד בג'יפ שלו ויש להם כלבת אמסטף קצת מפחידה שנוהגת לנשנש קצת מהכלב של ההורים שלי והוא מפחד ממנה פחד מוות. דווקא עם הכלבה של אחותי, הכלב של ההורים שלי די מסתדר. הם נוהגים לרוץ ביחד בבית ולנגוס מהרהיטים. כשהוא לבד, הכלב הזה, הוא די בסדר ורק מלקק לעצמו מהכיבוד ולהורים שלי לא ממש איכפת. הם מחזירים את הכיבוד שאף אחד לא אכל לקופסאות וכשבא עוד אורח ("במקום לבריאות הוא אומר חג שמח"), העוגיות והפיצוחים כבר התייבשו מהלשון של הכלב אז אפשר להגיש אותם שוב. הפרק הכי אהוב עלי ב-"אלף" היה שאלף מקבל בונבוניירה ומלקק את כולה ואז מכבד בזה את בני המשפחה, כי זה מזכיר לי את הבית. יש מלא כיבוד אצל ההורים שלי: עוגה שכלב ליקק, פיצוחים שכלב ליקק, פירות יבשים שכלב ליקק. ממש להורים שלי פנית, לא טעית. אה, יש גם כיף כף בארון שהוא עטוף, אז מקסימום הכלב רק ליקק את העטיפה ויש גם עוגיות "פיטנס" בארון שאולי גבוה מדי בשביל הכלב. לדעתי, זה לא בסדר שהוא לא מקבל את העוגיות פיטנס ואת הכיף כיף. אתכם ל- "צער בעלי חיים". מה הוא כבר רצה? ללקק קצת כיף כיף? מה הוא עז? לא מגיע לו איזה עוגיה, "פיטנס", אנא עארף? עוגיה, מה יש אותה בפרסומת בטלוויזיה? לא מגיע לכלב להיות רזה וחטוב? לאכול עוגיה של הביוקר, "פיטנס", אחרי שהוא כל היום ליקק עוגות משמינות ופיצוחים. אתם יודעים כמה קלוריות יש בפיצוחים? פיצוחים בצורת חטיף. לא השעשועון עם יעל דן. 

פעם הילד שהייתי מאוהבת בו בתיכון הופיע ב-"פיצוחים", אז התקשרתי אליו אחרי התוכנית. מהון להון חיטטתי בפייסבוק של ידיד שלי מהתיכון שעכשיו עובד בגוגל וגיליתי שהאיש הזה חזר בתשובה ויש לו איזה מאה ילדים והוא עובד בתור פרילנס שמעביר הצגות לילדים. כן, האדם שבכיתי בגללו כל כיתה ח' וט' והצטרפתי בגללו לשומר הצעיר, הוא עכשיו סוג של "יובל המבולבל", "רינת הקטנה", "מיכל הקטנה", "דורה הקטנה" והגדול מכולם, שהיה ב-"בואו לאכול איתי ישראל 2": "דיסקו גדי". הוא חשוב כמו "דיסקו גדי" עכשיו ופעם הוציאו אותו מהתיכון לאיזה פנימיה למחוננים והוא קיבל ציון גבוה ממני בפסיכוטכני. אני קיבלתי רק את הציון השלישי בכיתה והרסתי למחנכת שלי את הזכות והרצון לשלוח אותי לתיכון לפקידות "סירקין" ואיכשהו קיבלו אותי על תנאי לתיכון העיוני ואיך שהוא סיימתי שם בהצטיינות, בזמן שדיסקו גדי למד בפנימיה למחוננים בירושלים ואז איכשהו התגלגל לעבוד בתור מוקדן בבזק בינלאומי ומה קרה לו בין לבין, רק אלוהים יודע. מאיגרא רמה לפיתה עמיקתא.

וזה כמו שלפני שבועיים, המוכר בבונז'ור, אמר לי, "מה שלומך? איפה היית?" ואמרתי לו "ילדתי" ואז שהגעתי לשם עוד פעם, קצת קיוויתי שהוא לא יהיה שם, כי לא באמת נעדרתי כי ילדתי (הרי ילדתי באוגוסט) ואז פתאום ("אבי פתאום מכל החדרים") ראיתי את השם שלו על מודעת אבל בכניסה למאפיה וחזרתי על עקבותי ושאלתי "אבל איך הוא מת?" ואמרו לי "דום לב" ואני אומר, "אבל בן כמה הוא היה?" ואומרים לי "ארבעים ושש" והיום אני יוצא לקנות לי שם ארוחת בוקר וכל המאפיה נעולה על סורג ובריח והמאפים מתאבכים בפנים, כלואים, בזמן שכולם באזכרה של האיש הנחמד הזה מהמאפיה ואני חוצה את הכביש למאפיה אחרת וקונה קוראסון בשתיים שמונים ונכנס לקפה שהיה פעם סקואלה ורואה שם את מנהל המשמרת ואני אומר לו "ש', אתה עדיין כאן? המקום לא החליף בעלות?" ולהפתעתי ש' עונה לי בכנות מפתיעה "אני בא והולך ובא הולך" ואני מזמין כוס קפה קטן ומקבל כוס קפה גדול כי "הכוסות הגדולות הן היחידות שנסגרות" וכל המכסים הקטנים אפופי אבק ואני יוצא משם ונזכר בסיפור של צ'כוב על העגלון השכול שמנסה לדבר עם הלקוחות שלו על בנו המת ואף אחד לא מקשיב לו וכשאני עוברת בקינג ג'ורג ליד הבחורה שדומה מאוד לשחקנית מ-"בנות", הסדרה הזאת שאומרים עליה שהיא מדברת על "צרות העולם הראשון", אני שמה בכוס שלה (כוס נטילת ידיים מנחושת) מטבע ושואלת אותה אם היא רוצה לספר לי למה היא כאן ואיפה היא ישנה ואיפה הבית שלה. טוב מסתבר שהיא ישנה בגן מאיר. כמו כולנו. כמו משה מ-"שמיכה חשמלית ושמה משה" שמתגלח באגם בגן מאיר ואז נכנס לרחוב המליץ. בעזר מציון, פתחו בית ספר לבנים חרדיים. הם משחקים בגן מאיר ולפני כמה ימים שמעתי את מלמד הדרדקים, שהוא קצת דרדק בעצמו, אומר לאיזה ילד מהכיתה שלו, בדרך למגרש הכדורסל "ואם תבקש מההורים שלך הם יקנו לך נעליים?" והילד משפיל את ראשו ואומר "כן" והמלמד אומר "הרבה ילדים היו רוצים להתחלף איתך. הרבה ילדים היו רוצים לחיות ככה" והילד מאשר "נכון". אז מה הלקח? אין לקח. אין לקח ואין "עוגת לייקעח" ואין אפילו קוראסון בשתיים שמונים כי תמיר מת, וש' נע ונד, והילדה הזאת שדומה להאנה מהסדרה "בנות" ישנה בגן מאיר ומישהי דרסה לידי מישהי כשעברתי את הכביש לסקואלה כי היא נסעה בניגוד לכיוון התנועה ממש ממש מהר, בירידה ואז ילדה אחת חצתה את הכביש בירוק ורוכבת האופניים הפילה אותה ואז צעקה עליה "תיזהרי!" ועלתה על האופניים והמשיכה ליסוע אל עבר הים ואז זקנה אחת עזרה לילדה לקום מהאספלט וליוותה אותה "לאורך השדרה שאין בה איש" אנא עארף.

ימי ניקנור

אם אתם רוצים לדעת למה אני תמיד אומרת שאף אחד לא קורא את הבלוג, אז זה בגלל שהאדם היחיד שמבחינתי קורא את הבלוג אמר לי שהוא נשבע לי שהוא לא קורא בבלוג שלי ואני מאמינה לו (זה לא כל כך מרשים שאני מאמינה לו, בתור ילדה האמנתי גם לשמשון ויובב מהתוכנית "פינוקיו" וגם למרקו מהתוכנית "הלב" וגם לקולרגול מהתוכנית "קולרגול". דרך אגב שניים מגיבורי התוכניות הללו חיפשו את אמא שלהם והשלישי, היו לו יחסים עכורים עם דמות האב שלו (ג'פטו), דמות האם שלו (הפייה הטובה) ודמות הבלה שלו (האפרוח בלה שפינוקיו משום מה, אף פעם לא חיכה לו). עוד כיכבו בסדרה ניקנור, שהייתה לו נטיה לצדקנות בלתי נשלטת ושמשון ויובב עם משפט המפתח "אנחנו לא גנבים. אנחנו טובים!" ו- "פינוקיו, אנחנו חברים שלך").

ביום רביעי כלשהו התרחש גילוי המצבה של סבתא (היום קיבלתי תזכורת באאוטלוק שיום ההולדת שלה הוא מחר. כתוב שם "להתקשר לסבתא". במקום זה אני שותה אספרסו מכוס שלקחתי מהבית שלה + קיבלתי את כל הדיסקים שאנשים קנו לה אי פעם ויש שם חמש מאות דיסקים של פרנק סינטרה וקופסא מהודרת של שירי יהורם גאון בחמישה עשרה תקליטים שונים. בנוסף, סבתא שלי הייתה צופה בשידורים חוזרים של הרווק בערוץ המוזיקה והיא אף פעם לא תדע שדודו אהרון בחר בנטע ("נטע – כותבת שירים למגירה" כתבו בכתוביות במקום "משה, מלצר, חולון"), למרות שכבר עשיתי לה ספוילר ואמרתי לה שדודו אהרון בחר בנטע ואז חזר לחברה שלו ענבל ואז נטע ("נטע – כותבת שירים למגירה") במקום לכתוב שירים למגירה תבעה את דודו אהרון ודודו אהרון אמר ב-"גיא פינס" שהוא לא רוצה לדבר על האיתנות הנפשית של נטע (שכותבת שירים למגירה). חבל שדודו אהרון לא כותב את השירים שלו למגירה. חבל שאני לא כותבת את הבלוג הזה למגירה. חבל ששמשון ויובב לא באמת היו חברים של פינוקיו ושהוא לא חיכה לבלה שאמרה לו בצדק ש-"היונה הלבנה היא הפיה הטובה! היונה הלבנה היא הפיה הטובה!". חבל שהפיה הטובה הייתה מניפולטיבית משהו והייתה מתחפשת ליונים בשביל לבלבל את פינוקיו, שגם ככה לא היה העיפרון הכי מחודד בקלמר וזה כי הוא לא היה עיפרון אלא בובה. בובה שיורדת מהחוטים. 

אז ביום גילוי המצבה של סבתא, אבא שלי ביקש ממני לאסוף את אחותי בדרך לקריית שאול כי הוא "לא רוצה להיכנס לתוך תל אביב". וכרגיל אני וגורי ובוציק יצאנו באיחור. כבר כשעוד היינו בבית אחותי התקשרה לשאול למה אנחנו לא באים ואחר כך היא התקשרה אלינו כשהיינו באבן גבירול, אז כבר שאלנו אותה אם כדאי ליסוע ליהודה המכבי דרך אבן גבירול או דרך ויצמן ועד שאחותי אמרה "אבן גבירול" כבר פנינו לשאול המלך ואז אמרנו לאחותי "מאוחר מדי. אנחנו בשאול המלך". אז אחותי אמרה "תסעו דרך פנקס" ואז שאלנו אותה למה דרך פנקס והיא ענתה "כי אתם על אבן גבירול" ואמרנו לה "לא, אנחנו על ויצמן". כעבור כמה דקות היא התקשרה ושאלה איפה אנחנו ואמרנו "על ויצמן" והיא אמרה "חשבתי שאתם במקום אחר" ואמרנו איזה והיא אמרה "לא יודעת, מקום אחר" ואז הגענו אליה והיא אמרה שחבל שבאנו לקחת אותה באיחור כי היא רצתה לנסוע בקטנוע. לפני שהיא נכנסה לאוטו, אמרתי לגורי שבפעם הראשונה מאז שבוציק נולד אני אשב מקדימה ולא מאחורה לידו כי אחותי "מתערבת בהנחיות של הדרך" ואז אחותי נכנסה לשבת מאחורה ובוציק פרץ בבכי, אז אחותי התעקשה שנתחלף ו... התערבה בהוראות של הדרך עד שאמרתי לה בנימה הכי רכה שלי "צוונצ, אי אפשר ששניים מנחים במקביל" אז אחותי שתקה כל הדרך וליד המצבה של סבתא פרצה בבכי עז.

אחר כך בצהריים התקשרתי אליה והיא אמרה שכל הטריגר לבכי הייתה ההתנהגות הלא יפה שלי ושל גורי באוטו וזה שכשהיא בכתה אז אף אחד לא הבין אותה ובת הדודה שלי שאלה אותה אם היא רוצה שיביאו לה את יגאל בשן, כי בקבוצת ואצ-אפ של הבני דודים שהקמנו אחרי המוות של סבתא היא אמרה שהיא לא מבינה לאיזה גיבור על הבן של בת הדודה התחפש כי בגיל שלה "היא הייתה תמימה והעריצה את יגאל בשן", אז בתגובה שאלתי את אחותי בקבוצה של הבני דודים איך מתחפשים ליגאל בשן כי בוציק מעריץ את יגאל בשן ואת העיזה מהופה הי ואחותי אמרה שיתחפש לעיזה מהשיר "יש לי עיזה קטנה בלב" ואז כשאיחרנו לגילוי המצבה, בן הדוד שלי שהבטחתי בפוסט שעבר להסביר למה אמרתי עליו "קווים של הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית" ועכשיו אין לי כוח, אמר "היה קשה לקום בבוקר, אה?" ואני אמרתי "אנחנו ערים מחמש בבוקר" ואז בן הדוד שלי אמר "אופס, שכחתי שיש לכם ילדים" (גם אצל סבתא, הוא ראה תמונות של אחותו שהייתה ילדה מאוד מאוד יפה והיום היא יותר אישה סקסית מילדה יפה עם שיער ארוך וצבוע בבלונד ואטיטיוד פרובוקטיבי, היא גם לפעמים מופיעה עם הלהקה שלה במופע קברטי שכולל בין השאר שירים של אבא שלה בקפה ביאליק. אז הבת דודה הזאת שינתה את השם לפני כמה שנים (לאותו שם שהדמות שטוני קולט משחקת ב- "חתונתה של מיוריאל" שינתה. שם עם ניחוח נוצרי מובהק) ובן הדוד שלי הסתכל על התמונה היפה היפה שלה (כמו הרחוב היפה היפה שנחתך כמו חלה לאורכו בשיר של אבידן) עם סבתא בבת המצווה שלה ואמר "מ'! הנה לימור. זוכרת את לימור, מ'?" ותגידו בצדק שזה סתם סרקזם, אבל אם היה לי כוח לכתוב את כל הסיפור, שאני בין כך לא יכולה לכתוב כי יש שם סודות של המשפחה, אז הייתם אולי מבינים אותי, אבל בטח לא הייתם מבינים אותי כי יש ביננו פער אקזיסטנציאליסטי מאחר שכולכם לא קיימים)

ואז בת הדודה שלי אמרה "קורעות אותי בוואטס-אפ, אתן", אבל אני ואחותי היינו מתרחקות והולכות זו מזו באותה שעה (כמו הבחור מהשיר של נתן זך "כשנערתי אמרה לי לך" שהיה הולך ומסתבך ומסתבך והולך). הייתה ביננו התאבכות הרסנית באותה שעה וכשאחותי פרצה בבכי עז, למול הקבר של סבתא, אני הקראתי תהילים מדפים שאבא שלי חילק לכולם ואמרתי בלב שאיזה יופי שלא נכנסתי להיפר-ונטילציה תוך כדי הקריאה ואז אחותי נעלמה עם אמא שלי ואז חזרה ואמרה שהיא חוזרת עם הבעל שלה שהיא הזעיקה אותו מאי שם בכדי לא לחזור עם אחותה המרשעת, שגם הביאה אותה באיחור וגם, כמו כל משרת טיפש, לא הקשיב להנחיות הנסיעה שהיא נתנה, כי העדיף את הוויז וכבר נמאס לי להיות "איש עומד מאחורי אישה יושבת" בקשר שלי עם אחותי. בא לי לומר לה, אל תתייחסי אלי כמו שאת מתייחסת לבעלך והדמות שלה השחירה בעיני בתקופה הזאת ואני לא כל כך שולט בכעס שנובע מתוכי אחרי כל כך הרבה שנים של "הנסיך מישקין" שדוסטובייסקי כתב עליו את הספר "האידיוט". אין בי כוח יותר להיות אליושה מ-"האחים קראמזוב" או "הנסיך מישקין". וגם  זה יעבור. וגם זה לטובה. אני אידיוט, אני יודע.