" לאֶזמֶה - באהבה ובזוהמה" (ג`יי. די. סלינג`ר)

סבתא שלי ביקשה להקבר עם אביה. למי שלא יודע, בגלל מצוקת מקום, מי שמבקש להיקבר עם מישהו, זקוק להסכמת כל היורשים ואם כולם מסכימים פשוט פותחים את הקבר של מאן דהו ומשליכים אותך לשם. עכשיו, אי אפשר להשיג את הסכמת כל היורשים במקרה של סבא רבא שלי (שם קוד: ש' לא תבוא מנצרת ואיפה הילדים של הדוד שנדרס בשנות החמישים, אנחנו לא יודעים. מתאבכים בחיפה איפשהו), אבל במקרה של סבא שלי, שקבור בקריית שאול, ליד הקבר של מר אדם ברוך (שורה מעל ולצד שמאל, אם אתה בא מהכניסה), כל היורשים (דהיינו אבא שלי ודודה שלי, מסכימים ולא מתאבכים בצפון) מסכימים לכן פתחו את הקבר והחבר קדישא עוד אמר  "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו" וכל זה בזמן שאנשים מנסים להתנתק ולא לבכות.

 דווקא הצחיק אותי שגרושתו של דוד שלי אמרה על ההספד של אבי: "האיש מורה. עליו לדעת לדבר בקול רם. אני לא מתביישת. לכן ביקשתי שידבר למיקרופון" ואת כל זה היא אמרה לגרושתו של בן הדוד של אבי (היו שם הרבה גרושות. גם אבא של סבא שלי חי בנפרד מאמא של סבא שלי וסבתא שלי הייתה אומרת "הוא תמיד היה שם לנו 10 ל"י בכיס, שיהיה לנו לבית קפה". אבא שלי הראה לנו את השירים שהוא כתב ועל כל שיר כתוב איפה הוא נכתב. חלק נתבו בבתי קפה וחלק באיטליה במהלך מלחמת העולם השניה בזמן שהוא התגייס לצבא הבריטי).

אחרי ההלוויה, הגענו לבית של סבתא (מן הסתם בלי סבתא. בלילה סבא יראה לה את אדם ברוך ויאמר לה "יקירתי, זה מכיר שלי"). נו, ולא היה נעים לפתוח את הארון שהיא לא מרשה לפתוח. בת הדודה שלי אמרה, אני חייבת לפתוח את הארון המסתורי עם הסוכריות ליקר והיין והמפיות שמקופלות יפה. נו, זה לא מנומס. על השולחן היו תמונות של סבא שהוא שלח מאיטליה. על אחת התמונות היה כתוב "ובאמצע האמריקאית. היא כועסת עלי ולא מוכנה לשבת לידי" ועל אחרת היה כתוב "חשבי עלי מעט" ועל עוד אחת: "זכור אותי לטובה" ואבא שלי הסביר שאמא של סבא לא חתמה לו להתגייס לצבא הבריטי ואבא שלו כן ואיזה מן אדם כותב לאימו "חשבי עלי מעט" או "האמריקאית כועסת ולא מוכנה לשבת לידי". בקיצור, אני, בחיבה גדולה אומרת, שיש לי גנים של ציפורים בראש . כמו שיהונתן גפן כתב ב-"שירים לענת" – "אני ילד גדול. בן עשרים ואחת. שעוד אוהב להתנדנד בנדנדה" וסבא שלי נפטר בגיל שלושים ושש ואני בת שלושים ושמונה.

איך אסי דיין כתב ב-"שמיכה חשמלית ושמה משה" (מצטטת מהזיכרון): "אני, החלןם שלי, זה לקנות שמיכה חשמלית, ולחבר אותה לשקע בפנס רחוב. כמה עוד אנשים את מכירה שזה החלום שלהם?" ואז הדמות של משהו משמיכה חשמלית ושמה משה, גומרת להתגלח בבריכה שבאמצע גן מאיר ונכנסת לרחוב המליץ (בזווית רואים את הגדר האפורה של עזר מציון). מי שלא מאמין לי שיוריד את הסרט או ישאל אותו מהאוזן השלישית או יתפוס שידור חוזר ביס דוקו. בקיצור נמרץ, מאותו סרט: "חיים. נקודה. אין תוכנית".