כשאמרתי על בן דוד שלי (להלן א') לאחותי (להלן אחותי) שהוא "פסיכופט" (להלן "קווים של הפרעת אישיות א-סוציאלית" כי אחותי, שהיא פסיכולוגית מוסמכת עם תואר שני מאוניברסיטה מכובדת יחסית בארץ, בניגוד אלי שיש לי תואר שני לא נחשב מאוניברסיטה לא מכובדת (אבל אוניברסיטה. רמז: אדם משם סוג של רצח את ראש הממשלה. יש להם בניין שנקרא "בניין המחשב" כי יש להם רק מחשב אחד בכל האוניברסיטה ובבניין יושבות בחורות נורא נחמדות שנקראות "הקלדניות" והם מקלידות לך את המערכת, אחרי שאתה מחכה שבע שעות בתור למזכירת החוג שחותמת לך על המערכת. גם בבן גוריון זה ככה. בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב לעומת זאת מכינים מערכת באמצעות מערכת חדשנית שמשתמשת בהמצאה הנקראת אינטערנעט. אל תגלו לאנשים בבר אילן שיש את זה) ותואר ראשון (בהצטיינות) מאוניברסיטה שהיא סוג של נחשבת, ואם יושבים בדשא שבין "מכסיקו" ל- "גילמן" אפשר לתפוס ראש. פעם אחד מהמכסיקו הזה, בא ללמוד איתנו בבניין "נפתלי". אני קראתי לו "ביים". כי הוא התפרנס מלהיות סוג של עוזר בימאי והוא היה מדבר אלי לא יפה ובתמורה סיפרתי לגורי בסוד שהביים הזה "יש לו ריח של אדם שלא אוהב להתרחץ" כי הוא היה לובש סריגים מסריחים. הוא היה נורא מיוסר, הביים הזה. למה הוא לא נשאר במכסיקו עם הבופים והבחורות היפות, אני לא יודע, כי אצלנו היו רק בחורות לחוצות שגונבות ספרים מהספרייה, כדי שלאחרים לא יהיה. החוג היה תחרותי מאוד מאוד.
פעם בחיפה, פתחו את הרישום לתואר ראשון למי שרק רוצה, כמו בפתוחה והסטודנטיות היפות לפסיכולוגיה היו לא רק גונבות ספרים, אלא קורעות דפים מהספרים בספרייה, אחר כך אתה מגיע לאחת כזאת והיא אמורה לטפל בך, והיא בטעות קורעת אותך ומפזרת את הקרעים מעל לפתח של ביוב. אני לא, כמובן, קורעת אותך. ברחתי משם. לא לפני שאיבדתי את עצמי שם וכל הבחורות הנחמדות היו אומרות לי בפנים דברים כמו "תראו את המחברות שלה. מחברות של כיתה א' עם כתב של כיתה א'". רק אחת נשארה נחמדה אלי. כי היא הייתה לבדה "המגמה המחקרית". פעם היא לקחת אותי טרמפ באוטו ושאלתי אותה: מירב, למה את "המגמה המחקרית"? את יותר חכמה ויותר נחמדה ויותר טובה מכולן (לפחות כך אני מקווה שאמרתי)? והיא אמרה "לא הייתי מצטרפת אליכן בשום אופן" (חבורת קורעות ספרים שכמוכן. מיותר לציין שאני לא קרעתי אף ספר) והן תמיד היו קונות אחת לשניה ביום ההולדת גרביים של פו הדב. עכשיו אני נזכר, שלצערי, יש לי גרביים של פו הדב במגירה. אני מקווה שזה לא מהן, כי אני לא זוכרת משם כלום, רק שיום אחד נסעתי ברכבת ולא הסכמתי לחזור. אמרתי להורים שלי שאני לשם לא חוזר ואמא שלי שלחה אותי לראיון אצל מנהלת הספרייה הראשית בחולון והיא אמרה לי "לכי תלמדי את זה" ואני אמרתי לאבא שלי שייתן לי כסף לתואר הזה והוא אמר "כמה תארים אני כבר יכול לממן לך?!" אבל בסוף הוא נתן לי את הכסף. בהתחלה חשבתי שעוד פעם יגידו לי "מחברות של כיתה א' עם כתב של כיתה א'", אבל התואר היה קל, אז לא הגעתי לאף שיעור. הייתי מגיעה שני שיעורים לפני הסוף של הקורס ומבקשת מחברת מאיזו סבתא והסבתא הייתה אומרת לי "אני לא מביאה לך את הקלסר שלי, הוא כבד", אז הייתי מבקשת מתלמידה אחרת וככה הכרתי את מיכל ואת יעל החירשת הראשונה שלי (את, יעל החירשת השניה שלי). בבית אנחנו אומרים: מה היא קראה לבת שלה יעל? בשביל שתהיה חירשת? (סליחה יעלי) ומיכל עזבה אותי ואמרה לי שהיא לא תחזור להיות חברה שלי "כי היא אדם קשה ואני נעלבת בקלות" וגם ש- "אין סיבה טובה לא להביא ילדים אם לא עושים משהו חשוב כמו לטייל מסביב לעולם". ככה היא אמרה לי שפגשתי אותה בסנטר. בא לי לפגוש אותה שוב בסנטר ולומר לה שבוציק הוא ילד שגנבתי משתי לסביות (מיכל נשואה לאישה ויש להם שני ילדים). הייתי תמיד מספרת לה על תחתוניש וגם הספקתי לספר לה על הנודניק השני והיא הייתה תמיד אומרת לי "תצחיקי אותי ואל תוותרי לי על להיפגש". מעניין איפה המירב, המגמה המחקרית הזאת, מתאבכת עכשיו. אני מתערבת שהיא לא הייתה אומרת לי "תצחיקי אותי ואל תוותרי לי על להיפגש". זונע. בחיים אני לא אצחיק אותך יותר, את והפייסבוק הריק שלך. ולי יש פייסבוק יותר ריק והיא אמרה לי כשפגשתי אותה בסנטר "את לא כותבת בפייסבוק. את כמוני", אז אמרתי לה שכולם יודעים שפייסבוק זה בשביל להציץ ולא בשביל לכתוב. לא, את מפגרת.
אז אמרתי לאחותי שא', בן הדוד שלי, הוא "פסיכופט" והיא אמרה שהוא לא פסיכופט אלא "אדם נחמד שמתחת לנחמדות שלו יש תהום". ככה היא אמרה. תהום. לבת שלו הוא קורא בשם חיבה "גורי", אבל זה לא בגלל שהוא אוהב אותי, גורי (המקורית! סימן רשום בייקום מקביל), אלא שהוא ממש מאוהב באבא שלי, שהוא היה רוצה שיהיה אבא שלו. למשל, כשאבא שלי דיבר איתו על ריצה הוא התאמן, התאמן, התאמן, התאמן, התאמן (חכו לזה), התאמן, התאמן וזכה במקום שלישי ב-"איש הברזל" (תחרות בה אנשים רצים, רוכבים על אופניים, שוחים בים, מפריעים לחיות, אוכלים ביסלי, שותים יותר מדי קפה, ומשוחחים על קלואי קארדשיאן. לא בהכרח בסדר הזה. לא בהכרח כל הדברים נכונים. הפוסט הוא סאטירה ומי שרואה עצמו נפגע, אנו מתנצלים מראש או שלא מתנצלים מראש, תלוי מה יותר כדאי. פה ההזדמנות להתנצל שהפוסט לא מספיק מהודר. אם יבואו להתרים מאקי"ם, תגיד שכבר תרמת במשרד). כשהיינו ילדים, אבא שלי חשב לאמץ אותו והוא ישן בחדר שלי כמה לילות (אני ישנתי בחדר עם אחותי) והוא אמר שאם אקום באמצע הלילה, אז שאבוא לחדר הישן שלי לשחק איתו "טאקי" וקמתי באמצע הלילה והבאתי איתי חבילה של טאקי והוא חילק לכל אחד מאיתנו חצי מהחבילה ושיחקנו בלי קופה והיינו יושבים על החלון עם הרגליים משתלשלות מהסורגים ופעם הוא לקח אותי לסרט מכסף שהוא הרוויח בתור ניצב בסרטים והוא קנה לשנינו פופקורן והמוכר טעה בעודף (החזיר לו עודף ממאה במקום מחמישים), אז בן דוד שלי קנה לנו עוד פעם פופקורן וכשסיפרתי את זה לאח של י', אז הוא אמר לי "זו גניבה" ואמרתי לו "לא נכון ומה פתאום" ואח של י' הוא עכשיו מנהל סניף של בנק וכולם יודעים שאם תתן לאדם אקדח הוא ישדוד בנק, אבל אם תתן לו בנק הוא ישדוד את העולם וכשאבא של - י' ואח של י' נפטר - (בא לי לכתוב "נפתר" כמו שפעם כתבתי לאמא שלי פתק "אמא, אחותך התקשרה ומסרה שדוד שלך נפתר" ואבא שלי אמר לי: "הוא לא נפתר. הוא לא תרגיל" כי הוא התכוון לומר לי שלא כותבים דבר כזה בתור הודעה טלפונית ולא בדיוק ידע איך. תמיד הוא היה צועק במקום לדבר), הבנק שלח מלא כיבוד (סתם, רוגלעך ישנים שנשארו להם מישיבות אחרות, הסברתי לגורי, מרוב קנאה. פעם אח של י', התחנן לאבא שלי לקבל את הספר "אלף אישים", כי הוא היה צריך לעשות סיכום לבית ספר והספרייה כבר נסגרה. היה להם בבית רק שני שלושה ספרים: "האנציקלופדיה להצלה, בטיחות והגהה" ו-"משכב ליצים", שזה ספר גס עם בדיחות לא מצחיקות בחרוזים ומזה אי אפשר לעשות סיכום לבית הספר, אלא אם כן השיעורי בית שלך זה "כתוב בדיחות גסות בחרוזים" או "הצל מישהו משגיאות כתיב". אז הוא בא לאבא שלי והתחנן לקבל את "אלף אישים" ואז בהיסח הדעת, חתם על כריכת הספר "אלף אישים" את השם שלו בעט ורוד ואני הסברתי לגורי שבן הדוד שלו (א' אח של י') הוא "האישיות האלף ואחת". הוא פשוט רצה להיכנס לספר אלף אישים בתור האישיות האלף ואחת, אז הוא חתם את השם שלו בספר וכשהוא גדל באמת נהייתה לו עבודה חשובה ששולחת שקים של רוגעלך יבש לבית של אמא שלו. אני מתערבת איתכם שחלק מהפקידים בישיבות של הבנק ליקקו את הרוגלעך והחזירו לצלחת, לפני שארזו הכל בשקיות זבל ושלחו לאמא של י' לוילה בראשון. טוב, אני לא רוצה לבזבז את כל הזמן שלי על הבלוג כשאני יכולה לאכול סוכריות ולדווש באלפטיקל. המשך יבוא.
פעם בחיפה, פתחו את הרישום לתואר ראשון למי שרק רוצה, כמו בפתוחה והסטודנטיות היפות לפסיכולוגיה היו לא רק גונבות ספרים, אלא קורעות דפים מהספרים בספרייה, אחר כך אתה מגיע לאחת כזאת והיא אמורה לטפל בך, והיא בטעות קורעת אותך ומפזרת את הקרעים מעל לפתח של ביוב. אני לא, כמובן, קורעת אותך. ברחתי משם. לא לפני שאיבדתי את עצמי שם וכל הבחורות הנחמדות היו אומרות לי בפנים דברים כמו "תראו את המחברות שלה. מחברות של כיתה א' עם כתב של כיתה א'". רק אחת נשארה נחמדה אלי. כי היא הייתה לבדה "המגמה המחקרית". פעם היא לקחת אותי טרמפ באוטו ושאלתי אותה: מירב, למה את "המגמה המחקרית"? את יותר חכמה ויותר נחמדה ויותר טובה מכולן (לפחות כך אני מקווה שאמרתי)? והיא אמרה "לא הייתי מצטרפת אליכן בשום אופן" (חבורת קורעות ספרים שכמוכן. מיותר לציין שאני לא קרעתי אף ספר) והן תמיד היו קונות אחת לשניה ביום ההולדת גרביים של פו הדב. עכשיו אני נזכר, שלצערי, יש לי גרביים של פו הדב במגירה. אני מקווה שזה לא מהן, כי אני לא זוכרת משם כלום, רק שיום אחד נסעתי ברכבת ולא הסכמתי לחזור. אמרתי להורים שלי שאני לשם לא חוזר ואמא שלי שלחה אותי לראיון אצל מנהלת הספרייה הראשית בחולון והיא אמרה לי "לכי תלמדי את זה" ואני אמרתי לאבא שלי שייתן לי כסף לתואר הזה והוא אמר "כמה תארים אני כבר יכול לממן לך?!" אבל בסוף הוא נתן לי את הכסף. בהתחלה חשבתי שעוד פעם יגידו לי "מחברות של כיתה א' עם כתב של כיתה א'", אבל התואר היה קל, אז לא הגעתי לאף שיעור. הייתי מגיעה שני שיעורים לפני הסוף של הקורס ומבקשת מחברת מאיזו סבתא והסבתא הייתה אומרת לי "אני לא מביאה לך את הקלסר שלי, הוא כבד", אז הייתי מבקשת מתלמידה אחרת וככה הכרתי את מיכל ואת יעל החירשת הראשונה שלי (את, יעל החירשת השניה שלי). בבית אנחנו אומרים: מה היא קראה לבת שלה יעל? בשביל שתהיה חירשת? (סליחה יעלי) ומיכל עזבה אותי ואמרה לי שהיא לא תחזור להיות חברה שלי "כי היא אדם קשה ואני נעלבת בקלות" וגם ש- "אין סיבה טובה לא להביא ילדים אם לא עושים משהו חשוב כמו לטייל מסביב לעולם". ככה היא אמרה לי שפגשתי אותה בסנטר. בא לי לפגוש אותה שוב בסנטר ולומר לה שבוציק הוא ילד שגנבתי משתי לסביות (מיכל נשואה לאישה ויש להם שני ילדים). הייתי תמיד מספרת לה על תחתוניש וגם הספקתי לספר לה על הנודניק השני והיא הייתה תמיד אומרת לי "תצחיקי אותי ואל תוותרי לי על להיפגש". מעניין איפה המירב, המגמה המחקרית הזאת, מתאבכת עכשיו. אני מתערבת שהיא לא הייתה אומרת לי "תצחיקי אותי ואל תוותרי לי על להיפגש". זונע. בחיים אני לא אצחיק אותך יותר, את והפייסבוק הריק שלך. ולי יש פייסבוק יותר ריק והיא אמרה לי כשפגשתי אותה בסנטר "את לא כותבת בפייסבוק. את כמוני", אז אמרתי לה שכולם יודעים שפייסבוק זה בשביל להציץ ולא בשביל לכתוב. לא, את מפגרת.
אז אמרתי לאחותי שא', בן הדוד שלי, הוא "פסיכופט" והיא אמרה שהוא לא פסיכופט אלא "אדם נחמד שמתחת לנחמדות שלו יש תהום". ככה היא אמרה. תהום. לבת שלו הוא קורא בשם חיבה "גורי", אבל זה לא בגלל שהוא אוהב אותי, גורי (המקורית! סימן רשום בייקום מקביל), אלא שהוא ממש מאוהב באבא שלי, שהוא היה רוצה שיהיה אבא שלו. למשל, כשאבא שלי דיבר איתו על ריצה הוא התאמן, התאמן, התאמן, התאמן, התאמן (חכו לזה), התאמן, התאמן וזכה במקום שלישי ב-"איש הברזל" (תחרות בה אנשים רצים, רוכבים על אופניים, שוחים בים, מפריעים לחיות, אוכלים ביסלי, שותים יותר מדי קפה, ומשוחחים על קלואי קארדשיאן. לא בהכרח בסדר הזה. לא בהכרח כל הדברים נכונים. הפוסט הוא סאטירה ומי שרואה עצמו נפגע, אנו מתנצלים מראש או שלא מתנצלים מראש, תלוי מה יותר כדאי. פה ההזדמנות להתנצל שהפוסט לא מספיק מהודר. אם יבואו להתרים מאקי"ם, תגיד שכבר תרמת במשרד). כשהיינו ילדים, אבא שלי חשב לאמץ אותו והוא ישן בחדר שלי כמה לילות (אני ישנתי בחדר עם אחותי) והוא אמר שאם אקום באמצע הלילה, אז שאבוא לחדר הישן שלי לשחק איתו "טאקי" וקמתי באמצע הלילה והבאתי איתי חבילה של טאקי והוא חילק לכל אחד מאיתנו חצי מהחבילה ושיחקנו בלי קופה והיינו יושבים על החלון עם הרגליים משתלשלות מהסורגים ופעם הוא לקח אותי לסרט מכסף שהוא הרוויח בתור ניצב בסרטים והוא קנה לשנינו פופקורן והמוכר טעה בעודף (החזיר לו עודף ממאה במקום מחמישים), אז בן דוד שלי קנה לנו עוד פעם פופקורן וכשסיפרתי את זה לאח של י', אז הוא אמר לי "זו גניבה" ואמרתי לו "לא נכון ומה פתאום" ואח של י' הוא עכשיו מנהל סניף של בנק וכולם יודעים שאם תתן לאדם אקדח הוא ישדוד בנק, אבל אם תתן לו בנק הוא ישדוד את העולם וכשאבא של - י' ואח של י' נפטר - (בא לי לכתוב "נפתר" כמו שפעם כתבתי לאמא שלי פתק "אמא, אחותך התקשרה ומסרה שדוד שלך נפתר" ואבא שלי אמר לי: "הוא לא נפתר. הוא לא תרגיל" כי הוא התכוון לומר לי שלא כותבים דבר כזה בתור הודעה טלפונית ולא בדיוק ידע איך. תמיד הוא היה צועק במקום לדבר), הבנק שלח מלא כיבוד (סתם, רוגלעך ישנים שנשארו להם מישיבות אחרות, הסברתי לגורי, מרוב קנאה. פעם אח של י', התחנן לאבא שלי לקבל את הספר "אלף אישים", כי הוא היה צריך לעשות סיכום לבית ספר והספרייה כבר נסגרה. היה להם בבית רק שני שלושה ספרים: "האנציקלופדיה להצלה, בטיחות והגהה" ו-"משכב ליצים", שזה ספר גס עם בדיחות לא מצחיקות בחרוזים ומזה אי אפשר לעשות סיכום לבית הספר, אלא אם כן השיעורי בית שלך זה "כתוב בדיחות גסות בחרוזים" או "הצל מישהו משגיאות כתיב". אז הוא בא לאבא שלי והתחנן לקבל את "אלף אישים" ואז בהיסח הדעת, חתם על כריכת הספר "אלף אישים" את השם שלו בעט ורוד ואני הסברתי לגורי שבן הדוד שלו (א' אח של י') הוא "האישיות האלף ואחת". הוא פשוט רצה להיכנס לספר אלף אישים בתור האישיות האלף ואחת, אז הוא חתם את השם שלו בספר וכשהוא גדל באמת נהייתה לו עבודה חשובה ששולחת שקים של רוגעלך יבש לבית של אמא שלו. אני מתערבת איתכם שחלק מהפקידים בישיבות של הבנק ליקקו את הרוגלעך והחזירו לצלחת, לפני שארזו הכל בשקיות זבל ושלחו לאמא של י' לוילה בראשון. טוב, אני לא רוצה לבזבז את כל הזמן שלי על הבלוג כשאני יכולה לאכול סוכריות ולדווש באלפטיקל. המשך יבוא.
