מחשבות כלליות על גודרון

מה קורה לאנשים עם סופר אגו נוקשה שנכנעים לצווי הסופר אגו הנוקשה? הסופר אגו שלהם נעשה חמדן ודורש עוד ועוד ועוד ואז אנשים אחרים מצטרפים למסיבה. נניח, אני וגורי מבלים את כל הזמן הפנוי עם המשפחה המורחבת. אז כאשר אמרתי לאבא שלי שנבוא ביום שישי בשש (זה כמו הביקורת של חיים גמזו על ההצגה "סמי ימות בשש" – "לדידי, סמי היה יכול למות כבר בחמש"), אז אבא שלי "משתולל" ואומר ששש זו לא שעה לבקר אנשים ושאני אגיע בתיאום עם אחותי כי *פתח ציטוט* אני לא יכול לארח אנשים משעות אחר הצהריים ועד הערב. *סגור ציטוט* (מי אילו האנשים? אני ואחותי והנכדים שלו) עכשיו, למה רציתי להגיע בשעה הנועזת שש? בכדי לבקר את סבתא שלי בחמש! למה אני לא יכולה לבקר את סבתא שלי בארבע? כי ביום שישי אני עובדת מחמש בבוקר ועד שלוש בצהריים. ממש לאבא פנית לא טעית. ניסית לגדל ילד בלי עזרה מההורים, בלי מטפלת ובלי בייבי סיטר? מה קרה? קיבלת סמס מאמא של גורי: 

"חמודים שלי. אני ואבא מבלים הערב במסעדת פרציליוניו בראשון לציון. אני מבקשת שתגיעו מוקדם יותר". טוב, אמרתי לגורי, בין כך לא תיכננו להגיע וזאת בשל העובדה הפעוטה שבבילוי יום שישי אצל ההורים של גורי, אף אחד לא עונה לי כאשר אני אומרת לו שלום והם יושבים לשולחן לאכול ארוחת שישי ואני יושבת בסלון או מצטרפת לשולחן ללא צלחת! נו סופ פור יו! לגורי הם דווקא מציעים לאכול ואז הוא חוזר הביתה ואוכל ארוחת ערב כי "לא היה מספיק אוכל" (נשבעת, זה מה שהוא אמר). 

אחר כך הגיס שלי וחברה שלו נוסעים לתחנת דלק וחוזרים עם שקית מלאה בממתקים ואוכלים בסלון ליד כולם ולפעמים הם גם נותנים לחמי איזה במב אחד או יחידה של צ'יטוס (צ'יט אחד זאת אומרת). אחרי שהם גומרים שקית של ביסלי גריל, כיפלי, במבה, דובונים, קומיקס, רינגו, פרפר נחמד, בייגלה, שלווה, שוש ותפוצ'יפס וכל זה "ללא כיבודים". חבצלת, חברה של גיסי, הולכת למקפיא ומביאה ביד אחד טילון וביד שניה שוקובו (קודם הם אכלו מלוח. עכשיו בא להם מתוק). היא מחביאה את שתי הידיים מאחורי הגב ואומרת לגיסי "תבחר". אני מעירה מהיציע "זו ממש בחירתה של סופי" וכולם במתח, איזו יד הגיס שלי יבחר. בסוף גיסי בוחר ביד ימין ומקבל "טילון". חבצלת נאנחת לרווחה כי "השוקובו הוא שלה". "אז למה הצעת לו לבחור?" (ועוד שהוא לא רואה מה הוא בוחר) אני מתעניינת. "כי קיוויתי שהוא יבחר בטילון". 

כן, זה כמו בנדודי עם ישראל בסיני שהם היו שואלים את אבני החושן שאלות חשובות ואלוהים זרק עליהם מלמעלה עוף צלוי וופלים של חברת "מן" (הייתי מצפה למינימום "לואקר". כי "לואקר זה טעים. לואקר זה מדהים". רציני? שילמתם לקופירייטר בשביל זה? איפה הוא למד ב- "תרצה גרנות"? מה דור הג'ינס שותה? קווינס? רינגו הוא חטיף השנה? גם השנה ואלף שנים? (פייר, לא החזיק אלף שנים. אכזבה. מצד שני גם הרייך השלישי לא החזיק אלף שנים, אז מה רוצים מסימולקרה של במבה) אחות של גורי מבצעת ביקורת פרסומות: "את הפרסומת הזאת אינני אוהבת. מהפרסומת הזאת התאכזבתי. את הפרסומת הזאת דווקא אהבתי". אני נזכרת במרקס ובמילה הזאת סימולקרה ובהון סימבולי ובפטישזם של הסחורות ובזה שלבת של אייכמן קראו "גודרון". בקיצור, מגיע לי להישאר רעבה כי אני חיה יותר מדי שנים בתל אביב.

חמותי אומרת לי: ואז ג'ורג' קלוני שתה את הנספרסו ובאה בחורה יפה וביקשה ממנו את הנספרסו ואז היא נתנה את הקפה לבחור הראשון! הבנת? זו פרסומת יפה! אולי היא תהיה גם היום! 

טוב, אז הפסקנו לבוא בימי שישי לחמותי. אתמול היה היום שישי החופשי שלנו. אז גורי אמר "בשבילי בילוי זה לנקות את הבית". אז ניקינו את הבית. גם היום ניקינו את הבית ועכשיו גורי הלך עם בוציק לבקר את המשפחה ואני לבדי בבית, תודה לאל. אני חושבת ללכת לקנות לי שוקולד ואז לעלות על האלפטיקל ולחשוב מחשבות כלליות על גודרון. כשמשפחת בראון קנתה לגודרון פוני ליום ההולדת (לא פוני התספורת. פוני החיה), אז אייכמן אמר לגודרון להחזיר את הפוני כי משפחת בראון מנצלת לרעה את החברות עם האייכמנים. בטח גודרון הלכה עם הפוני בשדה והתבאסה וגם הפוני התבאס. השואה הייתה קשה גם לסוסי פוני, אז הם עברו מארץ עם סוסי פוני לארץ ללא סוסי פוני ואז בארץ ללא סוסי פוני, היו סוסי פוני (כי הסוסים שעברו ארץ היו פוני).

האם אנדרואידים

אתמול כשגורי לקח את בוציק לסבתא שלו, פתחתי באקראי את הספר של יונה וולך "מופע" (לא בדיוק באקראי: מישהו שהבלוג שלו התעדכן ב- "בלוגים שעודכנו לאחרונה" ציטט שיר של יונה וולך מהספר "תת הכרה נפתחת כמניפה") והספר נפתח בשיר: "אם תצא למסע ל.ס.ד" ("אם תצא למסע ל.ס.ד/ תזכור אותי שלא חזרתי משם"), שזה שיר שאני כמובן מכירה, אבל היה שם עוד שיר, שלא הכרתי שנקרא: "אם תתקע במסע ל.ס.ד".

היום לקחתי את בוציק לטיול הבוקר שלנו ובאמצע דיזנגוף, הבנתי למה החבר שהיה לי לפני גורי, רצה מאוד שאני אקרא את קרלוס קסטנדה. ליתר דיוק הוא אמר לי "תקראי ואם לא תאהבי תתני לי סטירה" ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני. בסד'ר. ספר על טריפים משרומס. אבל זה בדיוק כמו שפיליפ ק. דיק אמר שהוא לא יודע מה העולם האמיתי בדיוק, המציאות הרגילה או מה שהוא חווה.

אני זוכרת שקראתי בבלוג "סוכן זוטר או מקסימום לבלר" על הספר "ואליס" של ק. דיק אחרי שכבר קראתי אותו. אני זוכרת את עצמי מחפשת בחנויות של ספרים משומשים ספרים של פיליפ ק. דיק ואת הפסיכולוג, ש', שהדריך אותי בעבודה המעשית שעשיתי במסגרת התואר הראשון נותן לי במתנה כשהתקבלתי לתואר השני את "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" באנגלית וזה היה הספר העלילתי הראשון שקראתי באנגלית והספר הראשון שקראתי של פיליפ ק. דיק. ש' ההוא חיבב אותי כי פעם הוא שאל אותי איזו מוזיקה אני אוהבת לשמוע ואמרתי לו "פרנק זאפה" והוא אמר לי "תני לי שמות של שלושה תקליטים של פרנק זאפה" ואמרתי לו (בואו נראה אם אני זוכרת בלי ויקיפדיה: you are what you is, grand wazoo, apostrophe ), אז הוא התרשם, למרות שזה היה עניין של ההיכרות שלי עם ש"פ + מנוי לספרייה המוזיקלית ברחוב בן יהודה.

פעם הברזתי מבית הספר לבית של אמא של ש"פ והלכנו ביחד לסופרמרקט שברחוב חנקין וש"פ קנה פומלה ואחר כך עלינו לבית שלו והוא קילף לאט לאט את הפומלה והשמיע ברקע את islands  של קינג קרימזון ואחר כך שאלתי את הדיסק הזה מהספרייה המוזיקלית והקלטתי אותו על קלטת והייתי שומעת אותו בנסיעות לקריה. לפעמים הייתי נרדמת עם הראש בתוך הדובון ואיזה אישה מבוגרת הייתה אומרת לי "חיילת, חיילת, האוטובוס הגיע לקריה".

פעם ירדתי עם המדים ב- "רינה" (כל המקומות במרכז חולון נקראים על שם בתי קולנוע סגורים: "ארמון", "רינה" ו- "מגדל". מנהל בית הספר שלי סיפר פעם לכיתה (למדנו אצלו את היחידה החמישית בתנ"ך והשיעור התקיים בחדר הישיבות שהיה גם חדר המנהל) שהוא היה מטאטא את בית הקולנוע תמורת הזכות לצפות בסרטים. הוא נפטר כבר. כשאחותי למדה אצלו את היחידה החמישית בתנ"ך הוא שידך לכל הכיתה למבחן הבגרות של היחידה החמישית גיליון עם תשובות מלאות ואחותי נעלבה ממנו, אבל זה קצת מצחיק ואנרכיסטי כשחושבים על זה. הוא פעם אמר לא' מהכיתה שלי: "שרונה, רש"י כבר התייאש ממך!" ממני אף פעם רש"י לא התייאש, בעיקר כי הייתי מעתיקה שיעורי בית מספר פרשנות של "מוסד הרב קוק" ולא מקסוטו כמו כולם). הייתה לנו ספרייה עשירה בבית (עדיין יש). פעם אבא שלי אמר לי שהוא היה מוציא כסף על ספרים כשלא היה מה לאכול בבית אז אמרתי לו "אבא, שטויות, מעולם לא הרגשתי מחסור בבית" וזה נכון, מקסימום אמרו לי "אי אפשר לקנות מילקי. תבחרי טעם של 'דני'" וזו דווקא הכנה טובה לחיים. 

אז ירדתי עם המדים ברינה והלכתי לבקר את ג' (ההוא עם הסטירה והקסטנדה) והיה לו טייפ בחדר ודחפתי לשם קסטה של פרנק זאפה ושפרנק זאפה שר you gotta be free, gotta be free אז הוא אמר "שכבתי פעם עם בחורה שקראו לה גאתה בסיני" אז הסתכלתי לו בעיניים, נשארתי שם עוד שעה בשביל הנימוס והלכתי הביתה ואף פעם לא חזרתי לשם כי חשבתי שהוא טיפש שהוא לא מבין את הגאוניות של זאפה, עד שחמש עשרה שנה אחר כך סבתא של גורי עברה לגור ברחוב הסמוך (אבל ג' כבר עבר עוד בשנות התשעים יחד עם ההורים שלו לגור באיזה מושב שכוח אל). השכונה הזו היא אחת השכונות הכי עניות בעיר. אני לא יודעת למה סבתא של גורי שוכרת שם דירה. השכנים שלה עושים "על האש" בחדר המדרגות ויש לשכנים אחרים מצלמות במעגל סגור בלובי (זה כמו שאחותי שאלה בנימוס את השכן שלה בחיפה במה הוא עוסק והוא ענה לה בנימוס "אני? אני בתחום הפלילי").

ואור בבית פנימה

הוא דיבר איתו בטלפון (מתחשק לי לכתוב בלי כינויים ובלי להסביר ושכל אחד יבין מה שהוא יבין, כאילו עברת ליד שלולית וראית בבואה והיה נדמה לך שהמעיל שלך מונח עליך עקום) והקול שלו נשמע לי דרך הטלפון, מהצד, כאילו בא מארץ אחרת: ארץ להד"ם. בארץ להד"ם הייתה לי משפחה אחרת, עם הרבה אור בסלון וטלוויזיה שדולקת על "היהודים באים" ואחי עשה אמבטיה עם חברה שלו בזמן שסבתא שלו ישבה בסלון ליד דודה שלו וכל זה בדירה פצפונת ואחר כך אחי וחברה שלו נסעו לתחנת דלק והביאו שקית ענקית מפוצצת בממתקים ואכלו אותם לבד בחדר (ואחותי אמרה לי "זה מן גיל כזה. שאתה מבין שאתה כבר לא ילד ומותר לך לאכול כמה עוגיות שאתה רוצה ואתה מקיים יחסים עם חברה שלך על המיטה של ההורים כשהם לא בבית" ואז אני אומר לה: "פעם, כשהייתי בן 15, התקלחתי עם ג' במקלחת של ההורים כשהם היו אצל סבתא" והיא אומרת "בדיוק" ואני אומר "אבל הם באמבטיה כשכולם בבית" ואני חושב שההורים האלו הם פולשניים והבית חסר גבולות והנכד הנבון וההיפר אקטיבי לא מסיר את העיניים ממסך האי-פד. "במה אתה משחק?" אני מנסה למצוא מתחת לאיזה כוס הקקי המחייך מסתתר! אלו לא משחקים לגיל שלו, אני אומרת לגורי בבית. למה זה מכין אותך? לתת כסף לאדם בטיילת שאומר "מי שמוצא את המלכה מקבל מאתיים ש"ח"? והקקי המחייך הבן זונה מסתתר. אולי הוא מתחת לשמיכת הטלוויזיה של חמותי וסבתא שלי גוססת. בבית. אתמול היא אמרה לבוציק: "עד מאה ועשרים חמוד של סבתא" והשתנקה באמצע, אז אמרתי לה "סבתא, לבשת חולצה יפה ומכנסיים יפים" בואי נעשה כמה תמונות (לא ראיתי אותה בחולצה ומכנסיים כבר המון זמן וצילמתי המון תמונות). 

התחלתי לבוא אליה בכל יום שישי, אחרי שיום שישי אחד היא חזרה מבית החולים וראיתי על פניה את מסכת המוות (ההבעה שנשארת לך על הפנים כאשר אתה מת. הייתי בחדר גופות בלימודים לתואר שני. ראיתי אנשים שתרמו את גופם למדע. אל תתרום את הגוף שלך למדע. נראה לי שזה מפריע להמציא מנוחה נכונה, אבל מה אני יודע. צריך לשוב אל העפר, לא אל אלונקה של אלומיניום כאשר חבורה של רפואנים מספרת בדיחות מרוב פחד. "שמעתי שהקאת" אמרה לי ראש החוג. זו לא אני שהקאתי ד"ר. זאת הייתה ילדה אחרת. אני לא הפסקתי לצחוק. אפילו לא הייתי ילדה אז. לא היה לי מספיק שכל בשביל להקיא) ואבא שלי אומר שהיא מפחדת לישון והיא ישנה בישיבה. אני קורא בשירותים ראיון עם ברגמן במגזין של הסינמטק והוא אומר "אני לא מפחד מהמוות. אני מפחד להיות סנילי". סנילי זה שאתה מורח את הקקי המחייך על הקיר.

כשהסבתא השניה שלי שברה את האגן ואושפזה בבית החולים, נסעתי לתל השומר ובדרך קניתי שוקולד מסוג "לשונות חתול" (למכירה בחנות הרוסים הקרובה למקום מגוריכם) ונתתי לסבתא שלי את השוקולד ואמרתי לה "זה מה שהיית קונה לנו כשהיינו קטנות" והיא צחקה, למרות שהיא בדרך כלל לא הבינה עברית טוב כל כך. אולי את זה היא הבינה ואחר כך העבירו אותה לבית אבות סיעודי והיא הפסיקה לאכול ומתה תוך שבועיים ומישהו אמר שרק צדיקים מתים ככה, מתי שהם מחליטים וסבא של גורי, אבא של חפציבה, היה מחובר למורפיום בבית אבות סיעודי בבת ים והוא אמר לגורי מתוך המורפיום "נתתי לך שתי דירות" וחפציבה אמרה לגורי "תגיד לסבא תודה" וגורי אמר "לא רוצה" וסבא של גורי אמר "לכו. אני לא צריך אתכם" ואמרתי אז לחפציבה "הוא אומר 'לכו' כי הוא מפחד פחד מוות שתלכו" והיא הבינה אותי, אבל אז שכחה. שכחה גם את היום שצלצלו אלינו באמצע הלילה שנבוא לוולפסון, כי חפציבה הייתה בחו"ל ונסענו במכונית וגיסי הצעיר השתין שתן בצבע חום ואישפזו אותו במחלקה לילדים ואני נסעתי הביתה במונית וגורי אמר לי "בבוקר תבואי להחליף אותי" ואני אמרתי "בבוקר יש לי פגישה עם י"ר והוא לא מוכן לפגוש אותי בתאריך אחר" וגורי אמר שזה כרגע לא מעניין ונסעתי הביתה במונית ובשתיים בלילה התעוררתי ותפסתי מונית לוולפסון ושחררתי את גורי הביתה וישנתי ליד המיטה של גיסי וכל שניה המוניטור שלו התנתק וצפצף ואז בתשע בבוקר, גורי בא להחליף אותי ונסעתי הביתה לפגוש את י"ר, וישבנו בבית קפה בדיזנגוף סנטר ובערב לקחנו את גיסי למקס ברנר ובערב שלאחר מכן לסרט של אלן רנה ואני אמרתי "אלן רנה הזדקן. יש המון חורים בעלילה שאפשר לפתור באמצעות שימוש באינטרנט ובטלפון סלולארי" וגיסי הצעיר אמר "אני דווקא אהבתי את הסרט" ואז שבועיים אחרי זה אצל סבתא שלו, דודה שלו אמרה "תפתח ספר טלפונים ותבחר פסיכולוג. כל פסיכולוג הוא טוב. רק צריך להסכים לדבר" וידעתי שאם אני אתחיל להסביר למה היא טועה, אף אחד ממילא לא יקשיב ברעש שיש אצל סבתא שלו. 

אז מה שאני מנסה להגיד, זה מה שאבא שלי אמר לי אתמול: שמה שיש בחיים זו המשפחה. אז אני אומרת לו בזהירות וברמז דק (כי נמאס לי לטנף את הפה על אנשים. בבלוג זה חצי בסדר. גורי אומר שאני יכולה לכתוב פה מה שאני רוצה כי אף אחד לא קורא פה ואז אני אומר "חוץ ממנו" וגורי אומר אני לא מאמין לזה ואני אומר בוא נסכים לא להסכים. זה ויכוח מאלפיים ושמונה ויש בקבוקים לסטרל וגורי אומר "אני הראשון שיסכים לא לבזבז על הויכוח הזה את הזמן") "נראה לך שבמשפחה של אמא איכפת להם משלומך?". אז הוא אומר "המשפחה הגרעינית. התכוונתי למשפחה הגרעינית" והבטחתי לעצמי לא לשפוט אותם בחומרה יותר, את אבא שלי ואמא שלי ואחותי והיום הסלולארי שלי צלצל כשבוציק היה בעגלה והסלולארי שלי בסל של העגלה ואני מקלל בלי קול "בני זונות מסריחים" כי חשבתי שאלו חמי ו/או חמותי שמתקשרים אלי בשביל לדבר עם גורי (הם תמיד עושים את זה. אני סוג של משרת) וראיתי שזו אחותי על הקו ואחותי אומרת "את לא תאמיני מה חמותי עשתה. את תמותי במקום. פשוט תמותי במקום" ואני אומר "אני אשתדל לא למות במקום, כי בוציק ישאר יתום, אבל אני מקשיבה" ושתינו צוחקות ואני אומר לגורי, תקשיב, אני לא באה היום לסבתא שלך. זה לא עונש להורים שלך. אני פשוט פצוע וצריך להחלים לפני שאני חוזר לשדה הקרב שאני לא אדבר מתוך הפצע, אלא אם כן אתה לא מסתדר לבד ואז אני אסע איתך לחולון ואלך ברגל לסבתא שלי וגורי אומר "לא. זה בסדר".

הטעויות שבאמצע הנגינה

ביום שישי שעבר, כבר לא חפציבה, שניסיתי לשווא לאמץ בתור אמא אלטרנטיבית, אמרה לי שלא איכפת לה ממני ושאם בוציק יתלוש לי את כל השיערות ואני אשאר קירחת (סתם, בדיחה של נחשים בזמן שלכבר לא חפציבה לא היה מצב רוח לבדיחות של נחשים כי הייתה לה דלקת בדרכי השתן. לפי הספר האהוב עלי, גופה של אישה הוא תבונתה, בעיות בשלפוחית השתן מייצגות אובדן הגנה הורית ובאמת אימה של כבר לא חפציבה נפטרה לפני כמה זמן ואבא שלה כבר מת מזמן, או כפי שהיא ניסחה את זה "אם ל' היה מדבר ככה אל הבת שלי ליד אבא שלי אז אבא שלי היה מכניס לו אגרוף" כלומר היא בעצם ניסתה להתלונן על חמי שיש לו נטיה שלא להכניס אגרופים לאנשים, או לענות כשאומרים לו שלום לצורך העניין. כבר לא חפציבה, תקשיבי רגע, בעלך לא מסוגל להתחייב בלענות שמדברים אליו, אז איך את רוצה שהוא יתחייב לאגרוף? הוא לא כמו ההוא שאמר לי "אם מישהו יטעה בשם של אישתי אני מכניס לו אגרוף" ומייד דמיינתי שהוא נותן לי אגרוף ומדמם לי מהאף ואין לי טישו ואני מנגבת בשרוול של החולצה והדם נוזל על הריפוד של האוטו שלו, שהוא חדש, כלומר הריפוד חדש, לא האוטו), אז "יש פיאות בעולם". כן, יש פיאות בעולם, חפציבה המכוערת (זה כמו "בטי המכוערת" רק בחפצי).

אז אני בוכה ובוכה מול הרדיאטור שאבא שלי קנה לבוציק וגורי לוקח את בוציק לחיסון בטיפת חלב ופתאום האמא (האמיתית) שלי מתקשרת ומציעה, לגמרי בהתנדבות, לשמור על בוציק בזמן שאני עובדת ולמחרת אבא שלי מתקשר ומציע לי, לגמרי בהתנדבות, לשמור על בוציק בזמן שאני עובדת ואמא שלי אומרת "קחי מטפלת. את עובדת קשה מדי" (בניגוד לחפצי המכוערת שאמרה לי "מדוע לא התחלת "טעימות" לבוציק? כי, איך להסביר לך, חפציבה, עבדתי כל כך קשה כל היום גם בלטפל בו וגם בלעשות את העבודה שלי, שלא יכולתי להתחיל "טעימות" בגיל ארבעה חודשים במקום בגיל חצי שנה (בגיל חצי שנה כך לפי המלצת משרד הבריאות) רק כי את אמרת לי וקנית לי שני ספרים על טעימות + הבאת לי שני סירים ובלנדר של הסבתא המתה של גורי. כאילו, אני מעריכה את היוזמתיות שלך ואת כלי המטבח של האנשים המתים במשפחתך, אבל השיער שלך מכוער, חפציבה. הברמודה שלך גם מכוערת חפציבה וגם הפולו. את מתלבשת כמו born again Christian ואת לא מאמינה באלוהים ואלוהים לא מאמין בך וכל הילדים שלך תלותיים (חוץ מגורי): הבן הצעיר שלך תלוי בכסף שלך והבת האמצעית שלך תלויה בבעלה והילדים שלה מתחצפים אליה והיא מקבלת את זה בהומור, שזה מה שנקרא חינוך רע. "פינוקי הולך לים" כולם אצלך בבית! ואת מכבסת כל הלילה! ואת אומרת שגורי הוא אחד מל"ו הצדיקים ואז לא נותנת לו כלום ממה ששאר הילדים מקבלים כי "הוא לא משמח אותך" כי "אין לו ילדים" ועכשיו "יש לו ילדים" ואת אומרת לאישתו "לא איכפת לי ממך, איכפת לי רק מבוציק" רק כי היא סיפרה הלצה על זה שבוציק אוהב לתלוש שיערות. יש לה איזו חרדה ששערה שלי תיכרך לבוציק סביב אחת האצבעות ויקרה לו נמק, אז אני אומרת לחפציבה בשיא הקוליות: חפציבה, נמק לא קורה כל כך מהר (נמק במוח שלך חפציבה! אילו חרדות מוזרות ואני אומרת את זה בתור אדם עם פוביה ממיונז).

יש איזה קטע בשלמה המלך ושלמי הסנדלר שיונה עטרי שהתאהבה במלך שלמה שהוא בעצם שלמי בעלה בתחפושת אומרת: "הן אמונים תמיד שמרתי לאישי" ואז שלמי בתחפושת שלמה המלך אומר לה במעט ציניות "ומה עכשיו, סיימת את המשמרת?" והקהל מתפקע מצחוק בהקלטה. אז כן, סיימתי את המשמרת של להיות ילדה טובה לחפציבה. מעכשיו אני אהיה "הפנקס פתוח והיד רושמת". לשנה החדשה אני מאחלת לעצמי לאהוב רק את מי שמגיע לו שאוהב אותו (פתאום דני סנדרסון שר בראש שלי מתוך השיר "היא התיישבה ליד פסנתר" – "ובלי לחשוב על הכבוד/ פתאום הכניסה לי אגרוף/ ואז אני הבנתי שטעיתי שתיקנתי/ את הטעויות באמצע נגינה).

ובטח פ' היה אומר על זה: "היא מכרה לך אשליה של אם ואז ניפצה אותה".