עידנים קדומים בתולדות כדור הארץ

אני אנסה לכתוב ובואו נראה כמה מביך זה יצא. איכשהו, לכולם יש את אותו סט של רגשות פחות או יותר, ויותר מכובד לשתוק על זה ואם לא שותקים, אז לפחות להיות כנים במידה כזו שתגרום לקורא הלא מודע עונג חריף שנובע מהגילוי שיש אנשים יותר דפוקים ממנו. אנשים ששואלים את הגסטרולוג הרבה שאלות מיותרות ואחר כך מרגישים כאילו הם ניצלו את הנחמדות שלו ואז נוסעים הביתה והורסים יום חופשה של בן הזוג על ידי חפירות ארכיאולוגיות בבעיה סתומה בעבודה.

בבעיה חסרת מוצא בעבודה, אתה אומר לעצמך אני לא אערב את האגו שלי בזה, כאילו שאתה הולך להצטרף עוד רגע לשיירה הזאת של ההארי קרישנים שהולכת עד הים ובחזרה כל יום. בכלל, החלטתי שבגלל שאני לא אסרטיבית ולא מכבדת את עצמי, אולי אני לא אערב את האגו שלי בדברים בכלל ובמקום זה אני אתרגל את ההויה המדידטיבית של פשוט להיות. להיות ולהתבונן על המחשבות מבחוץ. בדרך כלל שאני מתרגלת את ההויה הזאת אני מוצאת את עצמי יושבת על כדור הפיזיו הירוק ונשענת על המזגן בזמן שרפתל משחק בצעצועים שלו (רפתל חייב שיסתכלו עליו בזמן שהוא משחק בצעצועים, אחרת הוא עובר למשוך את כבל ההטענה של המחשב הנייד או להדליק ולכבות את הרדיאטור או לזחול מתחת לכיסא האוכל ולהפיל את הטלפון הנייד על הרצפה). אני יושבת על כדור הפיזיו הירוק ומאזינה לתוכנית "ערב עירוני" עם גדי ליבנה בשמונים ושמונה.

נניח בבעיה חסרת מוצא בעבודה, כשאתה אומר לעצמך שלא תערב את האגו ובכל זאת האגו מתערב ואתה מוצא את עצמך טוחן את הכל שעות נוספות ואתה שומע את עצמך מדבר שטויות ואתה לא אוהב את מה שאתה שומע. לא יודע, עדיף להיות סטואי ועם ציפיות מאוד נמוכות מאנשים ולהנות מאוד מלנקות את הבית. בעניין המשפחה של ע', הנמכת הציפיות עובדת באופן מיטבי. איכשהו להיות אדם רגיש, שכל הזמן מחפש אישורים מהסביבה זה מתכון ללהפוך לשק חבטות, כי אנשים פשוט לא יכולים להתאפק ואז אתה מחליט, שאתה פשוט בא למפגשים משפחתיים וזורם באותה גסות כמו כולם. אתמול לא אכלתי כל היום או ליתר דיוק אכלתי עוגה לארוחת בוקר ואז רציתי שרפתל וגורי יבואו איתי לקנות לי ארוחת בוהוריים, כי גורי לא אוכל איתי ביום שבת, הוא אוכל עם המשפחה שלו מה שמקטין את כמות המוטיבציה לקנות ארוחות ב- 50%, עד שהסוללה שלי נשחקת ונחשקת ואין לי כוח לצוד לעצמי ארוחת צהריים בקניון הקרוב למקום מגורי. 

איכשהו, רפתל לא רצה לבוא לקנות צהריים (עד כמה שאפשר ליחס רצון לילד בן שנה וארבעה חודשים שבאוצר המילים המאוד גדול שלו מצויה רק המילה לא, אבל לא כן. אנחנו ממש מגדלים את דובי לא לא או את לאגורו) ואיכשהו הבנו שהוא צריך ללכת לישון כי בגינה, הוא משך לילד בלונדי אחד שוב ושוב בשיער, אז השכבנו אותו לישון ונותרתי רעבה – צופה עם גורי בתוכניות על עידנים הקדומים בתולדות כדור הארץ, אבל באמת רוצה שמישהו יביא לי אוכל ואז גורי הציע שאוכל משהו, לא משנה מה. אז אכלתי כמה כפיות קוטג' (קוטג' מגעיל שהבאתי מהמכולת של המבצעים המיוחדים, המכולת שחושבת שהיא מועדון חברים אקסלוסיבי, במבצע חלב וקוטג' בעשרה שקלים)ואז הקוטג' נתן לי את הכוח להכין חביתה ואז החביתה נתנה לי כוח להכין גם אספרסו וגם נס קפה ואז הקפאין נתן לי כוח לפנות את המייבש ולשים עוד מכונה ולשטוף כלים ולסטרל בקבוקים עד שגורי אמר שאם לא הולכים עכשיו לסבתא שלו, אז הוא משכיב שוב את רפתל לישון, שלא יגיע לסבתא של גורי וישרוט את חמותי בפנים, כמו שהוא עושה שהוא עייף.

אז יצאנו לדרך ובדרך חטפתי כזאת בחילה ואין לי מה לאכול אצל סבתא שלו מלבד קצפות ועוגות, כי אני לא אוהבת את האוכל שלה, אז אכלתי אצלה מלפפון ירוק שהחזיק אותי שם עד שבע וחצי, אבל כשהגיעו לסבתא ילדים של בני דודים של גורי ושיחקו עם רפתל מתחת לטלוויזיה מה שגרם לאבא של גורי להגביר מאוד את הסאונד של הטלוויזיה חטפתי כזו התחלה של מיגרנה שגורי ישר צלצל לקפה נואר ואסף לי בדרך שניצל ופירה. בבית אכלתי חמישה מלבנים קטנים של שניצל ושתי כפות פירה, לקחתי אדוויל והלכתי לישון, רק בשביל להתעורר בשלוש בלילה ולקחת עוד אדוויל וככה נגמר יום שבת. בבוקר יום ראשון הבעיה מהעבודה ענתה לי שהפרויקט עדיין בתוקף, אז סוף סוף קיבלתי את השלווה לשבת על כדור הפיזיו הירוק בזמן שרפתל משחק במגדל כוסות. זהו.

החמור בעור החמור

חזרתי להיות בקשר עם י"ר, כלומר להתכתב במייל. מצד אחד, אני מצנזרת את עצמי במכתבים. נזהרת לא לקטר או להשתפך ויש בזה מן הזיוף, מצד שני, לא הרבה אנשים יחזרו מן הכפור להתכתב איתך בתדירות של מייל אחד ליום ואני כמו מקבץ הנדבות שבכניסה לסנטר: "ילדה טובה, יש לך שקל לתת, לאוכל לשבת?" שאנחנו תמיד צוחקים עליו שהוא מדען במכון ויצמן שהמציא שיקוי מיוחד להפוך למפגר בשביל לקבץ נדבות ולהשלים הכנסה. בכל פעם שאנחנו עוברים לידו אני אומרת לגורי בשקט: "אז מה, במכון ויצמן לא עובדים שישי וערבי חג? מה זה, שכונה?" זהו, פיה רעה הפכה אותי לאדם מאותגר חברתית ואף "ילדה טובה" לא שולחת לי מייל חוץ מי"ר, אז אני קצת מצנזרת את עצמי, אז מה, בשביל זה יש לי בלוג שרק בוטים קוראים בו.

אתמול היינו בספארי. אחותי ציפתה שכולנו נלך ביחד, אבל גורי התעכב ליד כל חיה עם רפתל ואחותי ובן הזוג שלה דהרו קדימה וסיפרו בדיחות פרטיות ככה שלא כל כך היה נעים להיות לידם. דוגמא למשל "מאמי אל תדאגי. אני אזרוק את *** לדובים" (הכנס כאן את שם הילד שלהם) ובמפגש עם כל בני הדודים שנערך ביום שישי כשהילד שלהם שיחק עם הורים אחרים הם אמרו שהם ישאירו אותו שם, כי הוא בחר בהורים אחרים וצריך לכבד את הבחירה שלו. עכשיו, זה מצחיק אותי, כמו כל הומור טאבו, אבל יש משהו לא נעים בלהקשיב להם, כמו חדירה לאינטימיות. כמו למשל שאחותי אומרת לילד שאבא שלו הוא כושי סמבו שנכנס מהחלון הביתה. אני מחייכת שאני כותבת את זה, אבל בזמן אמת זה נותן הרגשה של גלגל חמישי.

לא רק שלא היה נעים ללכת עם אחותי ובן הזוג שלה, אמא שלי לקחה את רפתל בידיים ורצה איתו מכלוב לכלוב בעוד אני נסחבת אחריהם עם העגלה שהועמסה בתיקים של כולם. מה הפלא שנהייתי "דובי לא לא" ולא היה לי כוח לכלום וכשאמא שלי שאלה אותי ברוב טקט, אם אני לא אוכלת כדי לא לרוץ לשירותים עניתי לה בטון של מתבגר בן 14: "אמא, תעזבי אותי בשקט". נו באמת, אם אני מפחדת ללכת לשירותים נראה לך שאני ארצה לדבר על זה? אבל אחר כך, כל המשפחה שלי הלכה הביתה ואנחנו נשארנו והלכנו לפינת ליטוף שהיו בה רק עיזים. היו שלוש עיזים ושלושה עובדים של הספארי ששמרו עליהן, כלומר על כל "עיזה" היה "עיזו", כך קוראים לעובד ספארי ששומר על עיזים (לא באמת. חבל שהלכתם לחפש את זה בוויקיפדיה). אחרי המבול, כלומר אחרי שהמשפחה שלי הלכה, ראינו עיזים, ראינו שפנים, ראינו תנין ואז נסענו "לאריות". בספארי יש יציאה "עם אריות" ויציאה "בלי אריות", כמו בחיים.

בין הפותרים נכונה יוגרל שבלול נקיונות מהודר

עבודות בית הן סוג של לגלגל כדור במעלה ההר רק בשביל לראות אותו מתגלגל בחזרה למטה. אתמול הלכנו לטיול בשדרות רוטשילד והיום הרצפה מטונפת מג'ומסים. גורי פשוט ניער את הבגדים שלו על הרצפה בשירותים ואז ניסה לאסוף את הפירורים של הג'ומסים בידיים ללא הצלחה. אני סתם לא חלצתי נעליים בכניסה לבית כי השלתי את עצמי שאזרוק זבל באמצע הערב וכך סידרתי לעצמי שעות של כיף והנאה בשטיפת הרצפה היום.

לפני שרפתל נולד, דרך ההתמודדות שלנו עם עבודות הבית הייתה פשוט להתעלם מהן. בשנים הטובות הייתה לנו עוזרת: בהתחלה העוזרת הייתה בחורה קטנטונת ויפה שגרה במנדלי מוכר ספרים. היא מסרה ללקוחות שם פרטי בדוי ואף פעם לא ידענו את שם המשפחה שלה. הכל עבד איתה טוב, עד שדלת ארון המטבח שלנו התפרקה והערנו לה והיא פיטרה אותנו. אחר כך, אחותי ניקתה אצלנו בתור עבודה סטודנטיאלית. היא הייתה מניחה לנו את החשבונות לתשלום מתחת לעיתונים בסל העיתונים (לא ייאמן שפעם היינו קוראים עיתונים והיה לנו סל עיתונים) ופעם אחת היא הלכה והשאירה את דלת הבית פתוחה לרווחה, עובדה שהיא מכחישה עד היום. חד פעמית הייתה לנו מישהי שהזדעזעה מהמצב של הבית ולא הסכימה לחזור וגם שברה לגורי פטיפון בחמשת אלפים שקל ואחר כך הגיעה כמו מרי פופינס של הנקיונות, ס' המופלאה, שמשפט המפתח שלה היה "יובל בסוף יהיה בסדר" וזה מה שאני אומרת לעצמי כשאני רואה שהבית מלוכלך מדי "יובל, בסוף יהיה בסדר" (כן, אני לא יודעת את השם של עצמי).

היום גיליתי שאיבדתי את המפתחות. מצאתי אותם על המדף בטארט-מן ורובין, שם הם חיכו לי כל יום כיפור. היום גם הנהנתי לטארט-מן שהתייאש מלהגיד לי שלום והוא אמר לי בוקר טוב, רק שגורי גורס שלא עשיתי שום דבר רע והעולם לא פועל כמו שאני חושבת והוא לא הפסיק לומר לי שלום בגללי ובגלל המסורבלות החברתית שלי, אלא בגלל שהוא לא מקדיש לי יותר מדי מחשבה ובגלל שאני כבר לא חידוש עבורו. אני חולקת על גורי. הוא אדם שמאוד נחמד ללקוחות וכנראה גם בכלל. פעם הוא דילג אלי כשנכנסתי ואמר שהוא זוכר שישבתי שם כמה ימים אחרי שהם פתחו וכל כך צחקתי מלקרוא את "השער האחורי" של עוזי וייל שהוא חיפש את הספר בחנויות. מה? פעם הייתי יושבת בבית קפה לבד, קוראת ספר וצוחקת? ופעם טארט-מן היה מספיק מדבר איתי בשביל לספר לי דבר כזה? בא לי לצייר קריקטורה של עצמי בתור שבלול שדוחף עגלת תינוקות. עכשיו שבלול הולך לנקות ג'ומסים מהריצפה.

שיר של אש וקרמבו

ההורים שלי מחפשים לאחותי דירה בחולון, בשכונה שלהם, אז אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה גם שיחפשו לי דירה. יש לנו אפשרויות טובות בחולון, אם נמכור את הדירה בתל אביב. הבעיה היא שזה קופון חד פעמי כי דירה בחולון לא תשמור כך על הערך שלה. בתל אביב הכפלנו את ההשקעה בדירה פי שתים וחצי, אבל מצד שני זה הכל יחסי למחירי דירות אחרות שכידוע גם קפצו. זה מזכיר לי שלט פרסומת ברמת גן שהיה כתוב עליו "תיווך זילברמן" (נניח) ומתחת "יום יבוא וכל גרגר אדמה בארץ ישראל יהיה שווה זהב" ואז הם נתנו קרדיט לגאון שהגה את המשפט ששמו היה: י. זילברמן. מה לא יכולתם להמציא שאמר את זה ברדיצ'בסקי או מוהליבר או אחד מהאחד העמים האלו? אתם חושבים שככה מנדלי מכר ספרים?

אתמול היה לי שיתוק אמביוולנטי או איך שקוראים לזה, כאילו הייתי גיבור הספר "סוף הדרך" של ג'ון בארת (כן, פעם הייתי קוראת ספרים כאלו, לא את "שיר של אש וקרח"): ראיתי בסופרמרקט שהגיעו הקרמבואים הראשונים של הסתיו ואני, יש לי מסורת לאכול את הקרמבו הראשון של הסתיו כי זה קרמבו באמת טעים וטרי. שאר הקרמבואים של העונה לא שווים את זה. בכלל, הורג אותי שבסרט "החברה הכי גרועה בעולם" של רגב קונטס, אבא שלו אומר שקרמבו זה יותר טוב מסקס ואז רואים אותם אוכלים קרמבו של "מנבו". קרמבו של מנבו זה לא יותר טוב מסקס. מה הלאה, מרשמלו של "כרמית"? סוכריות על מקל של "טעם ישראל" עם מקלות הנייר הנמסים בפה?

או.קי, מסורת זו מסורת, אבל מה יהיה עם זה שהפסקתי לאכול ממתקים לפני המון המון זמן? ממש שותקתי למול המדף עד שפתאום נהיה לי ויז'ן של רפתל מתנסה עם הקרמבו, אל תשאלו אותי למה ומה דחוף לתת לתינוק קרמבו ועוד עצרתי במעבר שמול שוק המעצבים, קילפתי את העטיפה של הקרמבו ונתתי לרפתל (את הקרמבו, לא העטיפה. העטיפה הולכת לאוסף זהבים. נכון אתם מאמינים עלי שיש לי אוסף זהבים?). רפתל מעך את הקרמבו טוב טוב ואז זרק אותו לתוך העגלה. רק כשהוא ראה אותי מלקקת אצבעות מהקצפת הוא ליקק את שלו גם וביקש עוד. הפעם כבר הייתי יותר חכמה והגשתי לו אחד לפה, אבל הוא סירב לנגוס בו. 

בנתיים, נעצרו מולי שתי אימהות שהתלחששו והצביעו, אולי כי היתה פתוחה לידי חבילה שלמה של קרמבו וזה היה נראה כאילו אני מאכילה בכולה תינוק בן שנה (בעוד שרפתל קיבל למעשה רק את מה שהוא הצליח ללקק מהיד). המשכנו ללכת. רפתל עדיין מלקק אצבעות ואני עם חרדה של "איזו אמא נותנת לתינוק שלה להתנסות עם קרמבו?" ומה היה כל כך דחוף בזה. "אני אמא כל כך גרועה שמצביעים עלי בסנטר", חשבתי בעיצבון. בסוף הייתי כל כך עצובה שאכלתי קרמבו אחד ברחוב טשרנחובסקי ואת שאר החבילה העפתי לפח ברחוב טשרנחובסקי, שיהיה "הקרמבו הראשון של הסתיו" שמח להומלסיי עירנו. על זה גורי אמר לי "העיקר שאת לא עושה מזה הרגל" מה שהזכיר לי סדרה ריאקציונרית עם השחקן מ-"שפץ ביתך" שהאמא מזמינה לכולם אוכל סיני ומתנצלת בפני בן הזוג שלה על זה שהיא לא הכינה צהריים.

דיקסילנד

אתמול היה היום היחיד שלא ראינו את המשפחה. איכשהו גם בשישי שלא היו לנו מחויבויות קבועות מראש, נסענו להורים של גורי והשארנו שם את רפתל ואז נסענו לדיקסי (לא היינו בדיקסי מאז שרפתל נולד. הפעם האחרונה שם הייתה שבועיים לפני הלידה שחזרנו מקורס הכנה ללידה פרטי בזכרון יעקב). בדרך חזרה, העיר נראתה פקוקה אז לא התחשק לנו לחזור הביתה ונסענו להורים של גורי בחזרה. גורי טען שנשאר שם שעה, עד שיעבור העומס בכבישים, אבל נשארנו שם כמעט עד הערב. בחמש, כשתפסתי שאם לא נלך, אני עומדת להעביר את שלוש השעות הבאות במשחקים על השטיח עם רפתל (מה שאפשר לעשות בבית), זרמנו ללכת.

אז אתמול סוף סוף עשינו מה שאני רציתי. באחת עשרה הלכנו לאכול גלידה. לגבי הגלידה, גורי אמר לי שהוא לא מבין אנשים שעוצרים בגלידריה לקנות לעצמם גלידה כי "גלידה זה לא צורך, זה בילוי ובילוי אין טעם לעשות לבד". גורי אומר שכאשר אנחנו קונים גלידה, אנחנו חוגגים את הזמן הפנוי שלנו ביחד. אתמול זאת הייתה הפעם הראשונה שרפתל הסכים לאכול קצת גלידה. בדרך כלל הוא מעדיף לאכול את המפית. ברצינות: לפני כמה שבועות נתנו לו מפית מהגלידה ובאמצע הדרך שמנו לב שהוא מנשנש אותה. גם אצל סבתא של גורי רפתל אכל נייר. גורי אומר שרפתל בוטח בדברים לבנים בגלל שחפץ המעבר שלו הוא חיתול טטרה.

לא הסתפקנו בזה שרפתל אכל גלידה וקנינו לו גם במבה. אני אמא מצוינת חוץ מבדבר אחד: אני לא אוהבת לבשל. לפני שרפתל נולד ראיתי אמא עם תינוק בארקפה והיא נתנה לתינוק בייבי-ביס (קרקר אורז כזה לתינוקות) וסיפרתי את זה לגורי בתור הורות רעה, כי היה לי ברור שהילד שלי ינשנש רק גזר מאודה ובטטה ושאני כן אכין לו מחית עוף ועכשיו רפתל אוכל במבה ודניאלה ורסק תפוחים בתוספת מטרנות ודייסה. אולי ביום שישי אני אכין קציצות. דגש על האולי.

אחר הצהריים התכוונו ללכת לים אבל מצאנו את עצמנו בדרך לקחת טייק אווי מקפה נואר. רפתל כל היום היה עייף. הוא טיפס על הספה בשביל להיכנס ללול. הוא זרק תפוח אדמה של קפה נואר על הספה, אבל הסכים לאכול כמה כפיות מהפירה המפורסם שלהם בעודו עומד בלול. היה כיף ומסתבר שיש חיים גם בלי ההורים. אחותי אמרה לי, "את זוכרת שפעם הייתם מסתלקים מוקדם מההורים כי הייתם הולכים לסרט או מסעדה? ועכשיו אין לכם חיים". אצל ההורים אנחנו יושבים כמה שיותר על הספה כי מישהו מעסיק את רפתל ומכין לנו אוכל.