רבי עקיבא איש צנוע

עכשיו בפעם הראשונה האזנתי לשיר של שלום גד. כמובן שמיד בא שוטר ונבח "איחרת". לקח לי את תעודת ההיפסטר, הדליק את הטלוויזיה על ערוץ 2 והלך. בדיוק שודרה התוכנית "מרחבא ומרחבתיין" כי זו השעה של השידורים לערבים אזרחי ישראל. פעם למדנו בתיכון על אוקסימורון והמורה ביקשה דוגמא, אז הבן היחיד בכיתה הספרותית אמר "הערבים אזרחי ישראל" והמורה אמרה "יפה מאוד, דרור". הוא היה אלוף הארץ בפינג פונג לנוער ובעד זה למד בכיתה הספרותית עם כל המפגרות. אני הייתי המפגרת הכי חכמה. המפגרת השניה הכי חכמה ישבה לידי והעתיקה ממני במבחנים. בעד זה היא הייתה חכמה. אחר כך שודרה התוכנית "מאפים מתוקים" ללמדך שזו תוכנית למאפים מתוקים. כל המאפים המתוקים יושבים וצופים בטלוויזיה. הם אומרים, כמו סבתא שולה: "כל כך הרבה ערוצים ואין מה לראות" ואז מעבירים לערוץ הרומני כי יש "ריקודים".

יש בבניין שכן אחד (רק אחד?) מגעיל. הוא מסביר פנים לגורי ולי הוא לא עונה שאני מברכת אותו לשלום בנימוס. הוא רווק מזדקן ממוצא אנגלוסכסי ויש לו עשרות חברים להם הוא עורך אירועים בביתו, יעני "גבר נאה מארח בדירה פרטית". הוא כתב מודעה ותלה אותה בחדר המדרגות. במודעה כתוב: "שכנים יקרים, אתם מוזמנים להשתמש בסוכה" אלא שהכתב שלו לא ברור וזה נראה כמו "מוזמנים להשתמש בסוכר" ומתחשק לי לכתוב לו על השלט בעיפרון "אנחנו יודעים שאתה איש רע" שמתנפל על נשים חסרות ביטחון בלא לענות כשהן אומרות לך שלום, אבל אין לי כוח שיחסר לי ביטחון היום. אולי מחר. סוכר יפה, מוזמנת לשלי.

עכשיו חזרנו מ-"קניון רמת אביב" לבזבז תלושי שי שקיבלנו מאנשים מסוגים שונים שאנחנו לא מכירים ועובדים עם ההורים שלנו. זה סוג של קניון מרשים. חלק מהאנשים שהולכים במסדרונות לבושים מאוד יפה וחלק מבקרים. בחניון, אישה אחת שאלה גבר זר אם יש לו שבעים אגורות לשים במכונה של כרטיסי החניה והוא נתן לה מטבע של חמישה שקלים, אז היא אמרה "אבל המכונה מקולקלת ולא נותנת עודף" אז הוא אמר "שיהיה לכפרה". ב-"שילב" הקופאית צעקה אחרי אישה אחת: "גבירתי, העודף שלך" והיא אמרה "שימי את זה בקופת צדקה כלשהי". 

מה יש לאנשים בקניון הזה עם עודף. כשהייתי משחקת עם אחותי מונופול היא לא הבינה את הקונספט של העודף ובכל פעם שהיא לא רצתה לקנות רחוב, הייתי אומרת לה "אבל תקבלי עודף!" והיא ישר הסכימה. אם היא הייתה ילדה מצפון תל אביב, היא הייתה אומרת לי "תשמרי לך את העודף" והייתי מנצחת אותה, אבל בכל מקרה ניצחתי אותה כי היא הייתה קטנה ולא קנתה אף רחוב. כל תל אביב הייתה בבעלותי אז. הייתי מכריחה שם אנשים לקבל עודף, כאילו לא הייתי בגיל ארבע זורקת להורים שלי את המטבעות של האגורות של הלירות לתוך פח האשפה של המטבח כי הן הגעילו אותי.