אני וגורי מול הטלוויזיה כי זה "לילה של יום
מפרך" או יותר נכון מפרך לגורי, לי, לעומת זאת, היום נפל לפח האשפה בשעה
שביצעתי ניסיונות אפייה 50% כושלים ממתכונים שהמצאתי: מאפין פטריות ובצל מטוגן -
100% הצלחה, אפילו "אוממי" הייתי אומרת אם הייתי זוכרת מה זה
"אוממי" בדיוק. בכלל, מסתבר מהעיתון של הסינמטק שאני קוראת
בשירותים – אני נלחצת מדי מהבכי של בוציק באמצע הקקי, אז חזרתי לעיתון בשירותים
ומה יותר טוב בתור עיתון בשירותים מהמגזין של הסינמטק – וככה גיליתי שלמלודרמות
יפניות קוראים בתרגום מילולי מיפנית "תן לי דמעות" ושאירוטיקה היא
"טקס מפואר במעבר תת קרקעי" (נכון לא ידעתם שאירוטיקה היא טקס שמתרחש
במעבר תת קרקעי? על לא דבר!).
במעבר תת קרקעי (פתח סוגריים) כנראה מתכוונים
לחניון העירייה מתחת לאנדרטה של רבין. איפה שאפשר לקנות למעלה בייגלה עם שומשום
מאבולעפיה לאשכנזים שלא יודעים איפה זה כיכר השעון ו/או כיכר השבת ו/או כיכר
החתולות ו/או מה זה כיכר ו/או מה זה שעון ו/או מה היא שבת ו/או מה הן חתולות,
לצורך העניין (סגור סוגריים) ו/או מה הן סוגריים ולמה כתיבה שהיא באמת טובה אינה
כוללת אותן אבל כאן בבלוג זה לא ניתן למצוא מניפסט מנוסח היטב או תוצרמבריק כלשהו
של מוח גאוני אך מנוון מדובר בבלוג לקהל שאינו יודע לשאול. עם פינוקי שהלך לים
הסליחה. הולכת לעירייה? תביאי לי קבלה! (כל הזכויות שמורות להייל היטלר. אני כל
הזמן מצטטת שירים בלי קרדיט, אבל הייל היטלר מוכרח לקבל אחד, אחרי הכל הוא עובד
במחלקת הגנים והנוף סניף גן מאיר. דרך אגב, בדקתי והגן כלל איננו מאיר. הוא חשוך
בערב ויש בו המון נוער רוסי שיכור) נחזור לעניינו:
אז אני וגורי ישבנו מול הטלוויזיה והעברנו לערוץ
24 שם שודרה הטלנובלה המוזיקלית מבית ההפקות של טמירה ירדני בכיכוב נינט בתפקיד
דובי עם טריינינג: "השיר שלנו". בדיוק הופיע על המרקע גיא זו-ארץ בתפקיד
הרשע של הטלנובלה וגורי אמר "הנה רובוארץ ותיכף הוא יהרוג את כולם" אז
אמרתי לגורי "נראה לי שהוא באמת הרג את כולם בסוף" כי אני יודעת כי
ראיתי את הסדרה הזאת פעם פעם אחור אחור ("הייתי פעם גדי שחור. לא היה חביב
ממני בעדרי רחל אימנו")בהשפעת אחראית המחלקה שלי מהספרייה – אני כלמנסע
סוגסטבילית מאוד. מזל שלא מצאתי עבודה בתור מדריכת תיאטרון בכלא כמו האחראית כאשר
היא הייתה צעירה כי אני לא יודעת תיאטרון ובטח לא היו נותנים לי לצאת מהכלא בסוף
השיעור עם המזל שלי. כן, למה לא אמרו לי שיש פה עוד בור (יקראו לביוגרפיה שלי).
אני כמו הילד עוזי מילדות קשה: "תיאטרון אחד
ראה הוא, לתרבות ליבו נפתח". ראיתי רק תיאטרון אחד. סתם, ראיתי
"מלא" תיאטרון כי אבא שלי היה מקבל כרטיסים של סל תרבות. פעם אחת הוא בא
לקחת אותי מבית הספר כשהייתי בכיתה א' והלכנו לראות את המלט. לא המלט לילדים (ילדים!
איפה הדוד של המלט? מאחוריך! מאחוריך!), המלט, המלט. עוזי הוא 100%. המאפה שלי
טעים רק ב-50% כי המצאתי "עוגת פודינג" וגורי אמר שהיא מתוקה, דביקה
וכבדה. כן, אז בסוף "השיר שלנו" רובוארץ רוצח את כולם. בפרק הבא נגלה מי
ירה בג'י-אר.
* כותרת מתוך השיר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה