פוסט מורטם לזוטא ובכל זאת בכי

אנחנו מקבלים משימה לכתוב מילים לשיר מולחן בצרפתית. בוקר אחד, אני מתיישב ומשמיע לעצמי את השיר שוב ושוב מיו-טיוב. אחר כך, אני כותב מילות שטות לפי הברות, כמו שלמדנו בקורס, אלא שאיני יודע לספור הברות, כי אני כמו תתרן, רק במוזיקה. מה חמור מבין במרק פירות, אלא שעכשיו ניצבת לפני החמור קערה ענקית של מרק פירות (אצל סבתא, כשהיה קומפוט, כל הנכדים היו מבקשים "בלי שזיף" ועכשיו נדמה שיש פה רק קערה ענקית של שזיפים מיובשים נתונים בתוך סירופ מתוק).

גורי שומע את המנגינה של השיר מהחדר ומתחיל ללוות את השיר על מערכת התופים האלקטרונית שלו ואני אומר "גורי, בבקשה, יש לי מעט מאוד מוטיבציה לעשות את שיעורי הבית וכל הזמן מעירים לי שאני לא עושה אותם טוב" ואז אני כותב משהו והדבר לא עולה יפה ואני מתרגם את השיר לאנגלית באמצעות גוגל טרנסלייט ואז מתרגם אותו לעברית ונותן לגורי לקרוא, אבל גורי אומר ששוב לא עשיתי את מה שאמרו לי ושהתרגום לא ממושקל נכון ואני אומרת לגורי, תפסיק לדרוש ממני דברים, באלוהים, זה רק חוג ואני מניח את הבלוק בצד וחוזר לא לעשות כלום מתוך מחשבה שאני פשוט לא אגיע לשיעור.

ביום ראשון, גורי מתחיל משהו חדש ואני שואל אותו אם לקום איתו בשש וגורי אומר שלא, אז אני רק מתעורר בשש בשביל להעיר את גורי שדיקדק את כל ההכנות שלו לבוקר ושכח לכוון את השעון המעורר. אז אני השעון המעורר, מעיר אותו וחוזר לישון עם כיסוי עיניים ואטמי אוזניים, משל הייתי הולי גולייתלי בארוחת בוקר בטיפאני והשינה ממש נהדרת ואני מחליטה לשלוח את מה שיש לי ולהתמודד עם החוג בידיים עירומות וברגליים יחפות, פוסעת לארץ אין חפץ בה, כמו דובי דב מרוט, בדיוק בשבע.

בחוג, המנחה עסוקה באיזה משבר בית בטלפון. שני האנשים שהם הורים לילדים, יוצאים איתה לעשן ומייעצים לה. אני יושבת על הספה ליד הבחורות הצעירות, שהן לא אימהות, במן מצב לימינאלי שכזה. א' מוזג לכולם שוטים של ערק, המנחה מורידה שניים והופכת מרגע לרגע למן תצוגת תכלית של שימחה תוקפנית פראית כזו. אנחנו מקריאים את ארץ הנוי האביונה שלי. הבנות שיודעות לשיר מזמזמות את השיר בעדינות, אבל הוא עדיין גרוע. המנחה טיפה יורדת עלי ואחת מן האימהות, אומרת שדווקא יצאתי מתוך עצמי והשתדלתי וכן יש שם חלקים טובים. א' אומר שהבית הראשון טוב. המנחה אומרת שהיא לא הייתה מוכנה לשיר דבר כזה והיא לא הייתה מקבלת את השיר אם הוא היה הזמנת עבודה. אה, וסחטיין על השמלה. אה, תודה המורה. סחטיין על הסחטיין. חן חן למתקרבן (שזה אני. כל כך קטן עכשיו).

כולם מקריאים את השיר שלהם וכל השיר טובים. אני מחייך בעדינות ושותק את עצמי לדעת וכל דקה אני "הולך ומתגמד" כמו הד"ר הקליני בשיר של משינה והבחורה האימהית הזאת מציעה לי כל הזמן כיבוד מן השולחן והיא לא רואה שאני בגודל של אצבעון, כי באמת ניסיתי לעשות את שיעורי הבית ובאמת נכשלתי. לא התחכמתי ולא ויתרתי לעצמי וחטפתי בדיוק את אותן גערות בקול מעושן והשיעור מתארך ומתארך ואנחנו מקבלים תרגיל לעשות לפי תקציר של מחזה שהתבקשנו לקרוא ולא קראתי, כי השארתי את זה לרגע האחרון ובדיוק צלצל הטלפון ורותי התקשרה. גם רותי הורידה לי את הביטחון כי היא נתנה לי לסחוב את השיחה על גבי, סחיבת פצוע. "הצל את עצמך" אמר אז הפצוע. "רוזה, רוזה, רוזה" ענה לו החובש. "הצל את הפאה" אמר אז הפצוע. "החתול הזה כבר מת" אמר אז החובש.

אבל אי אפשר לומר, "לא קראתי את התקציר" כי אני חשוד בדיסידנטיות חמורה. אני הרזיסטנס של החוג. עצי כמו פינוקיו שהפך לחמור. "פינוקיו, היונה הלבנה היא הפיה הטובה" אומרת האפרוחית בלה בקול מעצבן. אז אני כותב עוד משהו גרוע ואז נשארים עד עשר בשביל להקריא ומכנים אותי שוטה הכפר ובגלל השתיקה שלי, אין לאף אחד מושג באיזה עליבות אני מצוי באותו רגע כאשר המנחה עובדת בשיטתיות על להנמיך לי את האגו. חייבים להנמיך לי את האגו. אני כזה שוויצר. אני מבטיח לא לכתוב יותר שירים, באלוהי התורה, רק שאני מוכרח לצאת מכאן . "הוי, החוצה, החוצה, הנפש נכספת". אלתרמן אני כבר לא אהיה. גם לא יוסי גיספן. "אתה, אדוני, תותח. אין, אין, עליך. מתה עליך. אתה הגדול מכולם" שרה שרית חדד לראש הממשלה.

אני נשאר עד הדקה האחרונה, בשביל הפאסון, אומר "ביי" ומסתלק, כי אני באסון (אסון מינורי. צער זעיר. מוזיקת לילה קטנטנה לאגו מרוסק וצלוע) כאשר כולם מחכים לכולם ללכת הביתה כדבוקה אחת ואני לא רוצה שהם יהיו מאחורי בשעה שאני צולע מעדנות הביתה, אז אני פונה לרחוב שנקרא "עין חרוד" ומשם לרחוב "בר כוכבא" ונזכר בשיר שגורי כתב על בר כוכבא:

יום אחד, קרה מקרה
המקרה עצוב!
בר כוכבא הלך בשביל
ודרך על זבוב
מה מסכן זבוב זה
הוא כבר לא יחיה!
בר כוכבא צעק בקול:
"מה זה משנה!"

ואני עובר ברחוב בר כוכבא, בואכה טשרנחובסקי ומגיע הביתה. גורי מתרגל לו לפי יו-טיוב שיעור יוגה ואני מתחיל לבכות לו: "אני לא הולך יותר לחוג! אני לא הולך יותר לחוג!" ודומה כי העובר בבטני בוגר ממני. כולם בוגרים ממני באותה שעה, פוסעים מעדנות לאורך קינג ג'ורג' והמנחה מלווה אותם הביתה וכשאני מסיים לבכות אני הולך למכולת לקנות לי ארטיק "מגנום" ומילקי, כי תמיד כשהייתי קטן והיו צועקים עלי, הייתי מקבל בסוף כסף לארטיק ויש לי בארנק כסף לארטיק ואני נשאר ער כל הלילה וקם עם גורי בשש, כשעון מעורר. אני השעון הדובר. "אני הבתולה הקדושה. עבור", כך נדמה לי שכתבה יונה וולך.