עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף

איכשהו, סדנת הכתיבה שהתחילה בשמחה וצהלולים, התדרדרה בחדווה לעוד מקום שבו מעליבים אותי תמורת זה שאני משלמת כסף. הכל התחיל בזה, שמקום העבודה של גורי נקלע לקשיים ולא הייתה בי עוד "פניות נפשית" לחרטט שירים בשיעורי הבית. אז בשיעור הראשון של ההעלבות, המנחה החליטה שנשחק את "משחק הסופלה" שאומר אם השיר שכתבנו "הרים או העלה את הסופלה" ורק השיר שלי מכל השירים של משתתפי הסדנא, "הוריד את הסופלה"; בשיעור השני של ההעלבות, המנחה אמרה שעד היום קיבלתי רק תשואות, אבל קצת נמאס לה מזה שאני לא עומדת בכללים של המשימות, וכל זה כי לא ספרתי טוב את ההברות בהייקו. בשיעור השלישי של ההעלבות, היא אמרה ששוב לא עמדתי בכללים ושכדאי שאני אצא מתוך העולם שלי, אם אני רוצה ללמוד משהו והשבוע, כשכתבתי משהו ממש גרוע בניסיון נואש לעמוד בכללים, היא אמרה שזה שיר לא טוב ושאם היא הייתה זמרת המזמינה את השיר, היא לא הייתה שרה אותו. 

אחר זה, היא קראה לי "עינב" ובשניה האחרונה של השיעור, היא ביקשה ממני להקריא את הקטע שכתבנו "מנקודת המבט של שוטה הכפר" כי אני שוטה הכפר. שוטה הכפר, עינב. לא כותב לפי מקצב. בואו נספר על ימי הצהלולים. בואו נשיר לארץ יפה. מה קרה לילד שדיבר לכוכבים? בראשית, כתבתי שירים על קוראי הבלוג:

אתה כמו הילדות שצועקות מהחלון
סליחה שרהל'ה, סליחה. סליחה קקהל'ה, סליחה.
או כמו מישהו שיורק עליך
ואז עובר בשכונה, אחרי חצי שנה
ומושיט לך מגבת נייר
כמו הילדות שצועקות מהחלון
סליחה שרהל'ה. סליחה קקהל'ה
שרהל'ה יורקת עליך
ולא עוברת בשכונה, לא עוברת בשכונה יותר
אתה הולך למכולת וקונה מגבת נייר
כמו החלון שצועק מתוך הילדות
סליחה, ילדות, סליחה
קקהל'ה ושרהל'ה
כמעט מתות מהתרגשות
כי בתרחיש הזה אתה לא קיים אני
ומגבת הנייר קונה את עצמה
והשכונה עוברת בשכונה
או לא עוברת בשכונה
זה לא משנה

אחר כך, על השכנה:

אם כולם בשבילך מכוערים ומטורפים
אז אני הקטן בינתיים
אדלג במהירות על מאה שערים
ואנום מנוחת צהריים
ובבוא יום הדין או סתם ערב של חול
תעמדי נבוכה ונרגשת
ואלחש לך באוזן את כל הכללים
והכל בשפתך המטונפת

אחר כך, על הקבצנים בשכונה:

ברכות לעולם הסמוי
(ברכות)
ברכות לאלפי המיתות
(ברכות)
ברכות, ברכות מעולם המיטות
מעולם הפוכים, הכסתות, הציפות
נחמו את האיש בספסל שבגן
שאוסף פחיות וגם אפר ישן
הללו קבצנית שצימח שיערה
לא נכונו שדיה והיא כבר בלה
במקדולנדס תרכון ותוציא מהפח
מארז פופקורן ומשקה מלוכלך
מטורף מנדולינה ינגן רק לך
דיסוננסים הרמוניים בקצב נפלא
כל צרימה, כל פגימה, היא אתה, היא אתה
בעיר המטורפת, שיש עוד כמותה

ואחר כך, די נגמר לי הסוס וכשביקשו לכתוב שיר לפי סיסמא כתבתי:

קומקומים, מטאטאים, ביצים וארנבת
ואת כל השירים שענת מחבבת
אל תקנו בשוק השחור
ואל תקנו בשוק האפור
ואל תקנו בשוק בכלל
כי אמא של נמרוד קנתה את כל המלפפונים
בספר אחד, בזמנים משונים

לו הייתי פיראט, בת מלכה לו היית
הייתי זוכה בחולצה ותקליט
הייתי מתקשר לשידור הכופל
עם גברת אחת מרחוב בצלאל
במרגיזת המפרץ לו הייתי נוסע
הייתי רוכש גם יונה גם צפרדע
חתולים מודדים את קיצם לאחור
חתולים לא קונים בשוק השחור

אופיום להמונים, תודעה שכוזבת
מלפפונים, מתנחלים, אח גדול וכלבת
לא הייתי קונה בשוק השחור
לא הייתי קונה בשוק האפור
לא הייתי קונה בשוק בכלל
כי אין לי כסף, אני מובטל
ואי שוויון לכל אמר רוברט רייך
בזמן שליקטתי מזון מן הפח
או שהמזון מהפח ליקט אותי
בזמן שהשלום התחיל בתוכי

כי "אין לי מה להגיד. ריק לי" כמו שאמרה אורלי יניב בקריינות של השיר "רדיו בלה בלה". אני עינב, שוטה הכפר והמנחה שותה עוד כוסית ערק, מהערק שהביא מי שלא הכין שיעורי בית, שלו לא אמרו לו כלום, כשכתב שני בתים בכתב יד שעה לפני השיעור, וצילם אותם בסמארטפון ושלח אותם תוך כדי השיעור וגם לא אמרו כלום לבחורה היפה, שכתבה שיר שלא קשור למשימה "כי היא לא מוזיקלית", אבל הי, גם אני לא מוזיקלית. כי "עינב, שוטה הכפר" הוא לא מוזיקלי. כי הוא לא היה מנחש את תו השעה גם אם היו משמיעים בו את השיר הכי ידוע של חיפושיות הקצב והפרס היה בחסות בנק "מטמון השוטר". כי "מיאו, גם אני חתול". כי אני לא יודע לכתוב שירים, בחיי התורה. באתי לחוג כי רציתי לבחון איך אני מתנהג בקבוצה ואני מתנהג רע מאוד בקבוצה והשירים הופכים חלולים משיעור לשיעור כי אלוהים, הבידוד. בשיעור ההתעמלות, אני הכי עקום. בשיעור הכתיבה, אני הכי "דם, חיות וביזאר". גבולות: מחטים. לא לפנות. ניק לצורכי כתיבה. לא אדם, עינב. צימוק. אינשם. 

אני לא מזלזל, המורה. הרוח נושבת דרכי. אני אדם בהיריון בשמלה קצרה מדי (על זה אמרה המורה "את מזכירה לי את אמא שלי בשנות השישים: בטן ענקית ושמלת מיני מטורפת" ועל זה אני אומרת, שתי עוד ערק, המורה. קח עוד תפוז, אתה יודע למה. או כמו המשפט שגורי המציא: "קח עוד עלי קיפוד – בניתוח יש הכל"). אני הבטן הרכה שלי. מתקפלת מכאב. "איש פיל נפשי – מחצין מידע פנימי" וכיוצא באלו דיברי ליבובין בין עינב לעצמו. עינב המשלם בשביל עלבונות, כמו לא נותר בעולמו, מישהו שיעלוב בו בחינם.