statcounter

יום רביעי, 28 במאי 2014

המדריך לאיסוף בובות לילד הנבון



גורי קורא לאיפה שאני קונה את הלחם: "לחם טושיה" והוא אומר שזה לחם לא טעים, כי הם מוכרים לידו טושים. "לו רק הייתי יודע שהטוש הוא עטוש. כי עטוש אינו רעיל" נאנח גורי. כשהייתי ילדה, היה כתוב על כל אריזות הטושים שאבא שלי היה קונה "עטוש אינו רעיל" ויום אחד, באתי לשולחן העבודה של אבא שלי בתור ילדה בכיתה ג' (בשנים אחרות באתי לחדר העבודה שלו בתור ילדה מכיתות נוספות) ואמרתי לו "אבא, יש פה שגיאת כתיב. צריך להיות כתוב פה: 'הטוש אינו רעיל', ה' הידיעה זה בה' לא בע'" ואבא שלי אמר שאני צודקת, אלא שגורי אמר לי לפני כמה שנים שהע' ב-"עטוש" היא לא ע' הידיעה ("ע' הידיעה". נו, באמת. אחרי זה אל תתפלאי שהמורה בחוג כתיבה יוצרת צועקת עליך כשהיא שותה ערק ולא, זה לא משקה שקוראים לו "רק" מיודע בע' הידיעה. לכל האנושות כבר נמאס ממך ויפה שעה אחת קודם) אלא קיצור של עט-טוש. "בחיי" אמרתי לגורי "מזל שהתחתנתי איתך. אחרת עד היום הייתי חושבת שע"ש זה חי וז"ל זה מת". על זה גורי ענה לי שהוא הולך לכתוב על המצבה שלי "מצבה ע"ש גורי ז"ל" בשביל לבלבל אנשים שאני גם חיה וגם מתה.

כמו אבא של ידיד שלי מהתיכון שהיה להם מן קישוט כזה בבית וכשהיו שואלים אותו מה זה, הוא היה אומר "זה משהו כזה שיש לנו בסלון בשביל שאורחים ישאלו מה זה". הידיד שלי הזה בתיכון, עשה תואר במתמטיקה בכיתה י', אך השאיפה שלו בחיים הייתה להיות ערס וזה בזמן שההורים שלו היו נראים כמו ההורים של מילהאוס מהסימפסונים והם היו מדענים בכור האטומי או משהו. לצורך היותו ערס, הוא תמיד נעל כפכפי נרקומנים, לבש מכנסיים קצרים שהדגישו את הפרווה הג'ינג'ית שעיטרה את הרגליים שלו והחזיק ביד צרור מפתחות ענק שהמפתח היחיד שתפקד בו היה המפתח של הבית שלו, למרות שהשמועה מלרלרת שבצרור היה לו גם את המפתח של חביתוש שפיסטוק נתן לו אחרי שגזל אותו במרמה מרגע ודודלי. במשפטים קוראים לזה "גניבת עין" רק שזה לא "גניבת עין", זו "גניבת מפתח". 

מישהו שם לב, שבכל פרק, אבל כל פרק של דודלי, דודלי היה אומר מה "פרשת השבוע" השבוע? אפילו בפרק של "בית טבע בים?" איפה היום מציינים את פרשת השבוע בתוכניות לילדים? לפעמים אני וגורי צופים בערוץ "זום" שזה ערוץ נוסטלגיה לילדים קטנים, שחווים נוסטלגיה לתוכניות מפני חמש שנים, שם יוצא לנו לחזות בפלא המתקרא "דיג'ימון". כשעבדתי בספרייה, בא ילד קטן וביקש ספר על דיג'ימון ונתתי לו ספר על פוקימון, כי חשבתי שזה אותו דבר וגורי צחק עלי ובכן, עכשיו, בזכות ערוץ "זום", אני יודעת שזה לא אותו דבר: פוקימון, זה על ילד שאוסף יצורים צהובים והסיסמא של התוכנית היא "לאסוף את כולם!" כי המטרה שלהם היא שתקנה לילד שלך את כל הבובות ויש הרבה בובות ואת זה אני יודעת ממקור ראשון, כי לפני כמה שנים היה תלוי בשירותים של ההורים של גורי פוסטר של כל הבובות מפוקימון והיו שם איזה מאתיים (זאת הייתה הפינה: "דברים שלומדים שעושים קקי בבתים של אחרים"). 

דיג'ימון, לעומת זאת, אלו יצורים כחולים שמוחזקים בתוך כלובים. בדרך כלל תוך מספר דקות מתחילת הפרק, מגיע פונגימון הרשע או מישהו, ואז צועקים ליצורים הכחולים "דיג'ימון, דיג'יגדול!" והם מתנפחים. בעשר דקות הראשונות של הפרק, הם לא מתנפחים מספיק ופונגימון הרשע מנצח אותם באמצעות השמעת צחוק מרושע ולירלור אש מהפה. בחמש דקות האחרונות של הפרק הם מתנפחים מספיק בשביל לנצח את פונגימון הרשע, שנסוג נסיגה טקטית עד הפרק הבא בציינו לילדים שפרשת השבוע היא "בית טבע בים" (זה מתורגם מיפנית. אלו פרשות שבוע של יהדות יפן) ואין צורך לומר, שכל הבובות בדיג'ימון הן אסיפות וניתן גם "לאסוף את כולן" ויפה שעה אחת קודם. בפרק הבא, ילדים, נלמד על עלילות הפאוור רינג'רס וצב, צבי צבי הנינג'ה, שגם אותם ניתן לאסוף. על זה בלה הייתה אומרת "פינוקיו, היונה הלבנה היא הפיה הטובה" ועל זה פינוקיו היה עונה "נו שיט, תבואי כל יום. אבל לא בין שתיים לארבע שאז אני הופך לחמור".

מיותר לציין, שאת דודלי, רגע, חביתוש ופיסטוק, לא ניתן היה לאסוף, לכן דודלי היה מופיע כל יום שישי בתוכנית "סיבה למסיבה", לבוש כולו בלבן, חמוש בתלתלים ופרווה חומה המבצבצת מצווארון חולצתו (על זה הייתי אומרת לאבא שלי בנימוס: "אבא, החולצה שלך לא מכופתרת עד הסוף" כי לא הבנתי שזו הייתה האופנה הכי גיזעית של שנות השבעים. אנשים לא היו משלמים אז על "הסרת שיער בלייזר". אנשים היו פרווניים וגאים בזה, דבר שגרם להם לא לכפתר את החולצה עד הסוף) ואומר לרבקה מיכאלי "נו?" (הוא היה אומר "נו?" וכל הקהל באולפן היה משתין במכנסיים מרוב צחוק. בשנות השמונים, הסמים היו זולים), כי הוא כנראה חיכה שמישהו יאסוף אותו ויפה שעה אחת קודם.

יום שני, 26 במאי 2014

פוסט מורטם לזוטא ובכל זאת בכי



אנחנו מקבלים משימה לכתוב מילים לשיר מולחן בצרפתית. בוקר אחד, אני מתיישב ומשמיע לעצמי את השיר שוב ושוב מיו-טיוב. אחר כך, אני כותב מילות שטות לפי הברות, כמו שלמדנו בקורס, אלא שאיני יודע לספור הברות, כי אני כמו תתרן, רק במוזיקה. מה חמור מבין במרק פירות, אלא שעכשיו ניצבת לפני החמור קערה ענקית של מרק פירות (אצל סבתא, כשהיה קומפוט, כל הנכדים היו מבקשים "בלי שזיף" ועכשיו נדמה שיש פה רק קערה ענקית של שזיפים מיובשים נתונים בתוך סירופ מתוק).

גורי שומע את המנגינה של השיר מהחדר ומתחיל ללוות את השיר על מערכת התופים האלקטרונית שלו ואני אומר "גורי, בבקשה, יש לי מעט מאוד מוטיבציה לעשות את שיעורי הבית וכל הזמן מעירים לי שאני לא עושה אותם טוב" ואז אני כותב משהו והדבר לא עולה יפה ואני מתרגם את השיר לאנגלית באמצעות גוגל טרנסלייט ואז מתרגם אותו לעברית ונותן לגורי לקרוא, אבל גורי אומר ששוב לא עשיתי את מה שאמרו לי ושהתרגום לא ממושקל נכון ואני אומרת לגורי, תפסיק לדרוש ממני דברים, באלוהים, זה רק חוג ואני מניח את הבלוק בצד וחוזר לא לעשות כלום מתוך מחשבה שאני פשוט לא אגיע לשיעור.

ביום ראשון, גורי מתחיל משהו חדש ואני שואל אותו אם לקום איתו בשש וגורי אומר שלא, אז אני רק מתעורר בשש בשביל להעיר את גורי שדיקדק את כל ההכנות שלו לבוקר ושכח לכוון את השעון המעורר. אז אני השעון המעורר, מעיר אותו וחוזר לישון עם כיסוי עיניים ואטמי אוזניים, משל הייתי הולי גולייתלי בארוחת בוקר בטיפאני והשינה ממש נהדרת ואני מחליטה לשלוח את מה שיש לי ולהתמודד עם החוג בידיים עירומות וברגליים יחפות, פוסעת לארץ אין חפץ בה, כמו דובי דב מרוט, בדיוק בשבע.

בחוג, המנחה עסוקה באיזה משבר בית בטלפון. שני האנשים שהם הורים לילדים, יוצאים איתה לעשן ומייעצים לה. אני יושבת על הספה ליד הבחורות הצעירות, שהן לא אימהות, במן מצב לימינאלי שכזה. א' מוזג לכולם שוטים של ערק, המנחה מורידה שניים והופכת מרגע לרגע למן תצוגת תכלית של שימחה תוקפנית פראית כזו. אנחנו מקריאים את ארץ הנוי האביונה שלי. הבנות שיודעות לשיר מזמזמות את השיר בעדינות, אבל הוא עדיין גרוע. המנחה טיפה יורדת עלי ואחת מן האימהות, אומרת שדווקא יצאתי מתוך עצמי והשתדלתי וכן יש שם חלקים טובים. א' אומר שהבית הראשון טוב. המנחה אומרת שהיא לא הייתה מוכנה לשיר דבר כזה והיא לא הייתה מקבלת את השיר אם הוא היה הזמנת עבודה. אה, וסחטיין על השמלה. אה, תודה המורה. סחטיין על הסחטיין. חן חן למתקרבן (שזה אני. כל כך קטן עכשיו).

כולם מקריאים את השיר שלהם וכל השיר טובים. אני מחייך בעדינות ושותק את עצמי לדעת וכל דקה אני "הולך ומתגמד" כמו הד"ר הקליני בשיר של משינה והבחורה האימהית הזאת מציעה לי כל הזמן כיבוד מן השולחן והיא לא רואה שאני בגודל של אצבעון, כי באמת ניסיתי לעשות את שיעורי הבית ובאמת נכשלתי. לא התחכמתי ולא ויתרתי לעצמי וחטפתי בדיוק את אותן גערות בקול מעושן והשיעור מתארך ומתארך ואנחנו מקבלים תרגיל לעשות לפי תקציר של מחזה שהתבקשנו לקרוא ולא קראתי, כי השארתי את זה לרגע האחרון ובדיוק צלצל הטלפון ורותי התקשרה. גם רותי הורידה לי את הביטחון כי היא נתנה לי לסחוב את השיחה על גבי, סחיבת פצוע. "הצל את עצמך" אמר אז הפצוע. "רוזה, רוזה, רוזה" ענה לו החובש. "הצל את הפאה" אמר אז הפצוע. "החתול הזה כבר מת" אמר אז החובש.

אבל אי אפשר לומר, "לא קראתי את התקציר" כי אני חשוד בדיסידנטיות חמורה. אני הרזיסטנס של החוג. עצי כמו פינוקיו שהפך לחמור. "פינוקיו, היונה הלבנה היא הפיה הטובה" אומרת האפרוחית בלה בקול מעצבן. אז אני כותב עוד משהו גרוע ואז נשארים עד עשר בשביל להקריא ומכנים אותי שוטה הכפר ובגלל השתיקה שלי, אין לאף אחד מושג באיזה עליבות אני מצוי באותו רגע כאשר המנחה עובדת בשיטתיות על להנמיך לי את האגו. חייבים להנמיך לי את האגו. אני כזה שוויצר. אני מבטיח לא לכתוב יותר שירים, באלוהי התורה, רק שאני מוכרח לצאת מכאן . "הוי, החוצה, החוצה, הנפש נכספת". אלתרמן אני כבר לא אהיה. גם לא יוסי גיספן. "אתה, אדוני, תותח. אין, אין, עליך. מתה עליך. אתה הגדול מכולם" שרה שרית חדד לראש הממשלה.

אני נשאר עד הדקה האחרונה, בשביל הפאסון, אומר "ביי" ומסתלק, כי אני באסון (אסון מינורי. צער זעיר. מוזיקת לילה קטנטנה לאגו מרוסק וצלוע) כאשר כולם מחכים לכולם ללכת הביתה כדבוקה אחת ואני לא רוצה שהם יהיו מאחורי בשעה שאני צולע מעדנות הביתה, אז אני פונה לרחוב שנקרא "עין חרוד" ומשם לרחוב "בר כוכבא" ונזכר בשיר שגורי כתב על בר כוכבא:

יום אחד, קרה מקרה
המקרה עצוב!
בר כוכבא הלך בשביל
ודרך על זבוב
מה מסכן זבוב זה
הוא כבר לא יחיה!
בר כוכבא צעק בקול:
"מה זה משנה!"

ואני עובר ברחוב בר כוכבא, בואכה טשרנחובסקי ומגיע הביתה. גורי מתרגל לו לפי יו-טיוב שיעור יוגה ואני מתחיל לבכות לו: "אני לא הולך יותר לחוג! אני לא הולך יותר לחוג!" ודומה כי העובר בבטני בוגר ממני. כולם בוגרים ממני באותה שעה, פוסעים מעדנות לאורך קינג ג'ורג' והמנחה מלווה אותם הביתה וכשאני מסיים לבכות אני הולך למכולת לקנות לי ארטיק "מגנום" ומילקי, כי תמיד כשהייתי קטן והיו צועקים עלי, הייתי מקבל בסוף כסף לארטיק ויש לי בארנק כסף לארטיק ואני נשאר ער כל הלילה וקם עם גורי בשש, כשעון מעורר. אני השעון הדובר. "אני הבתולה הקדושה. עבור", כך נדמה לי שכתבה יונה וולך.

עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף



איכשהו, סדנת הכתיבה שהתחילה בשמחה וצהלולים, התדרדרה בחדווה לעוד מקום שבו מעליבים אותי תמורת זה שאני משלמת כסף. הכל התחיל בזה, שמקום העבודה של גורי נקלע לקשיים ולא הייתה בי עוד "פניות נפשית" לחרטט שירים בשיעורי הבית. אז בשיעור הראשון של ההעלבות, המנחה החליטה שנשחק את "משחק הסופלה" שאומר אם השיר שכתבנו "הרים או העלה את הסופלה" ורק השיר שלי מכל השירים של משתתפי הסדנא, "הוריד את הסופלה"; בשיעור השני של ההעלבות, המנחה אמרה שעד היום קיבלתי רק תשואות, אבל קצת נמאס לה מזה שאני לא עומדת בכללים של המשימות, וכל זה כי לא ספרתי טוב את ההברות בהייקו. בשיעור השלישי של ההעלבות, היא אמרה ששוב לא עמדתי בכללים ושכדאי שאני אצא מתוך העולם שלי, אם אני רוצה ללמוד משהו והשבוע, כשכתבתי משהו ממש גרוע בניסיון נואש לעמוד בכללים, היא אמרה שזה שיר לא טוב ושאם היא הייתה זמרת המזמינה את השיר, היא לא הייתה שרה אותו. 

אחר זה, היא קראה לי "עינב" ובשניה האחרונה של השיעור, היא ביקשה ממני להקריא את הקטע שכתבנו "מנקודת המבט של שוטה הכפר" כי אני שוטה הכפר. שוטה הכפר, עינב. לא כותב לפי מקצב. בואו נספר על ימי הצהלולים. בואו נשיר לארץ יפה. מה קרה לילד שדיבר לכוכבים? בראשית, כתבתי שירים על קוראי הבלוג:

אתה כמו הילדות שצועקות מהחלון
סליחה שרהל'ה, סליחה. סליחה קקהל'ה, סליחה.
או כמו מישהו שיורק עליך
ואז עובר בשכונה, אחרי חצי שנה
ומושיט לך מגבת נייר
כמו הילדות שצועקות מהחלון
סליחה שרהל'ה. סליחה קקהל'ה
שרהל'ה יורקת עליך
ולא עוברת בשכונה, לא עוברת בשכונה יותר
אתה הולך למכולת וקונה מגבת נייר
כמו החלון שצועק מתוך הילדות
סליחה, ילדות, סליחה
קקהל'ה ושרהל'ה
כמעט מתות מהתרגשות
כי בתרחיש הזה אתה לא קיים אני
ומגבת הנייר קונה את עצמה
והשכונה עוברת בשכונה
או לא עוברת בשכונה
זה לא משנה

אחר כך, על השכנה:

אם כולם בשבילך מכוערים ומטורפים
אז אני הקטן בינתיים
אדלג במהירות על מאה שערים
ואנום מנוחת צהריים
ובבוא יום הדין או סתם ערב של חול
תעמדי נבוכה ונרגשת
ואלחש לך באוזן את כל הכללים
והכל בשפתך המטונפת

אחר כך, על הקבצנים בשכונה:

ברכות לעולם הסמוי
(ברכות)
ברכות לאלפי המיתות
(ברכות)
ברכות, ברכות מעולם המיטות
מעולם הפוכים, הכסתות, הציפות
נחמו את האיש בספסל שבגן
שאוסף פחיות וגם אפר ישן
הללו קבצנית שצימח שיערה
לא נכונו שדיה והיא כבר בלה
במקדולנדס תרכון ותוציא מהפח
מארז פופקורן ומשקה מלוכלך
מטורף מנדולינה ינגן רק לך
דיסוננסים הרמוניים בקצב נפלא
כל צרימה, כל פגימה, היא אתה, היא אתה
בעיר המטורפת, שיש עוד כמותה

ואחר כך, די נגמר לי הסוס וכשביקשו לכתוב שיר לפי סיסמא כתבתי:

קומקומים, מטאטאים, ביצים וארנבת
ואת כל השירים שענת מחבבת
אל תקנו בשוק השחור
ואל תקנו בשוק האפור
ואל תקנו בשוק בכלל
כי אמא של נמרוד קנתה את כל המלפפונים
בספר אחד, בזמנים משונים

לו הייתי פיראט, בת מלכה לו היית
הייתי זוכה בחולצה ותקליט
הייתי מתקשר לשידור הכופל
עם גברת אחת מרחוב בצלאל
במרגיזת המפרץ לו הייתי נוסע
הייתי רוכש גם יונה גם צפרדע
חתולים מודדים את קיצם לאחור
חתולים לא קונים בשוק השחור

אופיום להמונים, תודעה שכוזבת
מלפפונים, מתנחלים, אח גדול וכלבת
לא הייתי קונה בשוק השחור
לא הייתי קונה בשוק האפור
לא הייתי קונה בשוק בכלל
כי אין לי כסף, אני מובטל
ואי שוויון לכל אמר רוברט רייך
בזמן שליקטתי מזון מן הפח
או שהמזון מהפח ליקט אותי
בזמן שהשלום התחיל בתוכי

כי "אין לי מה להגיד. ריק לי" כמו שאמרה אורלי יניב בקריינות של השיר "רדיו בלה בלה". אני עינב, שוטה הכפר והמנחה שותה עוד כוסית ערק, מהערק שהביא מי שלא הכין שיעורי בית, שלו לא אמרו לו כלום, כשכתב שני בתים בכתב יד שעה לפני השיעור, וצילם אותם בסמארטפון ושלח אותם תוך כדי השיעור וגם לא אמרו כלום לבחורה היפה, שכתבה שיר שלא קשור למשימה "כי היא לא מוזיקלית", אבל הי, גם אני לא מוזיקלית. כי "עינב, שוטה הכפר" הוא לא מוזיקלי. כי הוא לא היה מנחש את תו השעה גם אם היו משמיעים בו את השיר הכי ידוע של חיפושיות הקצב והפרס היה בחסות בנק "מטמון השוטר". כי "מיאו, גם אני חתול". כי אני לא יודע לכתוב שירים, בחיי התורה. באתי לחוג כי רציתי לבחון איך אני מתנהג בקבוצה ואני מתנהג רע מאוד בקבוצה והשירים הופכים חלולים משיעור לשיעור כי אלוהים, הבידוד. בשיעור ההתעמלות, אני הכי עקום. בשיעור הכתיבה, אני הכי "דם, חיות וביזאר". גבולות: מחטים. לא לפנות. ניק לצורכי כתיבה. לא אדם, עינב. צימוק. אינשם. 

אני לא מזלזל, המורה. הרוח נושבת דרכי. אני אדם בהיריון בשמלה קצרה מדי (על זה אמרה המורה "את מזכירה לי את אמא שלי בשנות השישים: בטן ענקית ושמלת מיני מטורפת" ועל זה אני אומרת, שתי עוד ערק, המורה. קח עוד תפוז, אתה יודע למה. או כמו המשפט שגורי המציא: "קח עוד עלי קיפוד – בניתוח יש הכל"). אני הבטן הרכה שלי. מתקפלת מכאב. "איש פיל נפשי – מחצין מידע פנימי" וכיוצא באלו דיברי ליבובין בין עינב לעצמו. עינב המשלם בשביל עלבונות, כמו לא נותר בעולמו, מישהו שיעלוב בו בחינם.