גורי קורא לאיפה שאני קונה את הלחם: "לחם
טושיה" והוא אומר שזה לחם לא טעים, כי הם מוכרים לידו טושים. "לו רק
הייתי יודע שהטוש הוא עטוש. כי עטוש אינו רעיל" נאנח גורי. כשהייתי ילדה, היה
כתוב על כל אריזות הטושים שאבא שלי היה קונה "עטוש אינו רעיל" ויום אחד,
באתי לשולחן העבודה של אבא שלי בתור ילדה בכיתה ג' (בשנים אחרות באתי לחדר העבודה
שלו בתור ילדה מכיתות נוספות) ואמרתי לו "אבא, יש פה שגיאת כתיב. צריך להיות
כתוב פה: 'הטוש אינו רעיל', ה' הידיעה זה בה' לא בע'" ואבא שלי אמר שאני
צודקת, אלא שגורי אמר לי לפני כמה שנים שהע' ב-"עטוש" היא לא ע' הידיעה
("ע' הידיעה". נו, באמת. אחרי זה אל תתפלאי שהמורה בחוג כתיבה יוצרת
צועקת עליך כשהיא שותה ערק ולא, זה לא משקה שקוראים לו "רק" מיודע בע'
הידיעה. לכל האנושות כבר נמאס ממך ויפה שעה אחת קודם) אלא קיצור של עט-טוש.
"בחיי" אמרתי לגורי "מזל שהתחתנתי איתך. אחרת עד היום הייתי חושבת
שע"ש זה חי וז"ל זה מת". על זה גורי ענה לי שהוא הולך לכתוב על
המצבה שלי "מצבה ע"ש גורי ז"ל" בשביל לבלבל אנשים שאני גם חיה
וגם מתה.
כמו אבא של ידיד שלי מהתיכון שהיה להם מן קישוט
כזה בבית וכשהיו שואלים אותו מה זה, הוא היה אומר "זה משהו כזה שיש לנו בסלון
בשביל שאורחים ישאלו מה זה". הידיד שלי הזה בתיכון, עשה תואר במתמטיקה בכיתה
י', אך השאיפה שלו בחיים הייתה להיות ערס וזה בזמן שההורים שלו היו נראים כמו
ההורים של מילהאוס מהסימפסונים והם היו מדענים בכור האטומי או משהו. לצורך היותו
ערס, הוא תמיד נעל כפכפי נרקומנים, לבש מכנסיים קצרים שהדגישו את הפרווה הג'ינג'ית
שעיטרה את הרגליים שלו והחזיק ביד צרור מפתחות ענק שהמפתח היחיד שתפקד בו היה
המפתח של הבית שלו, למרות שהשמועה מלרלרת שבצרור היה לו גם את המפתח של חביתוש
שפיסטוק נתן לו אחרי שגזל אותו במרמה מרגע ודודלי. במשפטים קוראים לזה "גניבת
עין" רק שזה לא "גניבת עין", זו "גניבת מפתח".
מישהו שם לב, שבכל פרק, אבל כל פרק של דודלי,
דודלי היה אומר מה "פרשת השבוע" השבוע? אפילו בפרק של "בית טבע
בים?" איפה היום מציינים את פרשת השבוע בתוכניות לילדים? לפעמים אני וגורי
צופים בערוץ "זום" שזה ערוץ נוסטלגיה לילדים קטנים, שחווים נוסטלגיה
לתוכניות מפני חמש שנים, שם יוצא לנו לחזות בפלא המתקרא "דיג'ימון".
כשעבדתי בספרייה, בא ילד קטן וביקש ספר על דיג'ימון ונתתי לו ספר על פוקימון, כי
חשבתי שזה אותו דבר וגורי צחק עלי ובכן, עכשיו, בזכות ערוץ "זום", אני
יודעת שזה לא אותו דבר: פוקימון, זה על ילד שאוסף יצורים צהובים והסיסמא של
התוכנית היא "לאסוף את כולם!" כי המטרה שלהם היא שתקנה לילד שלך את כל
הבובות ויש הרבה בובות ואת זה אני יודעת ממקור ראשון, כי לפני כמה שנים היה תלוי
בשירותים של ההורים של גורי פוסטר של כל הבובות מפוקימון והיו שם איזה מאתיים (זאת
הייתה הפינה: "דברים שלומדים שעושים קקי בבתים של אחרים").
דיג'ימון, לעומת זאת, אלו יצורים כחולים שמוחזקים
בתוך כלובים. בדרך כלל תוך מספר דקות מתחילת הפרק, מגיע פונגימון הרשע או מישהו,
ואז צועקים ליצורים הכחולים "דיג'ימון, דיג'יגדול!" והם מתנפחים. בעשר
דקות הראשונות של הפרק, הם לא מתנפחים מספיק ופונגימון הרשע מנצח אותם באמצעות
השמעת צחוק מרושע ולירלור אש מהפה. בחמש דקות האחרונות של הפרק הם מתנפחים מספיק בשביל
לנצח את פונגימון הרשע, שנסוג נסיגה טקטית עד הפרק הבא בציינו לילדים שפרשת השבוע
היא "בית טבע בים" (זה מתורגם מיפנית. אלו פרשות שבוע של יהדות יפן)
ואין צורך לומר, שכל הבובות בדיג'ימון הן אסיפות וניתן גם "לאסוף את
כולן" ויפה שעה אחת קודם. בפרק הבא, ילדים, נלמד על עלילות הפאוור רינג'רס
וצב, צבי צבי הנינג'ה, שגם אותם ניתן לאסוף. על זה בלה הייתה אומרת "פינוקיו,
היונה הלבנה היא הפיה הטובה" ועל זה פינוקיו היה עונה "נו שיט, תבואי כל
יום. אבל לא בין שתיים לארבע שאז אני הופך לחמור".
מיותר לציין, שאת דודלי, רגע, חביתוש ופיסטוק, לא
ניתן היה לאסוף, לכן דודלי היה מופיע כל יום שישי בתוכנית "סיבה
למסיבה", לבוש כולו בלבן, חמוש בתלתלים ופרווה חומה המבצבצת מצווארון חולצתו
(על זה הייתי אומרת לאבא שלי בנימוס: "אבא, החולצה שלך לא מכופתרת עד
הסוף" כי לא הבנתי שזו הייתה האופנה הכי גיזעית של שנות השבעים. אנשים לא היו
משלמים אז על "הסרת שיער בלייזר". אנשים היו פרווניים וגאים בזה, דבר
שגרם להם לא לכפתר את החולצה עד הסוף) ואומר לרבקה מיכאלי "נו?" (הוא
היה אומר "נו?" וכל הקהל באולפן היה משתין במכנסיים מרוב צחוק. בשנות
השמונים, הסמים היו זולים), כי הוא כנראה חיכה שמישהו יאסוף אותו ויפה שעה אחת
קודם.