"איש פיל נפשי מחצין מידע פנימי"

לא שיחה נעימה. הרגשה חזקה שלא רואים אותך. אתמול דווקא היה יותר טוב. ישבתי עם בת הדודה שלי ב-"הפיצה" ודווקא הצלחתי להביא את עצמי ולהיות מובן דרך הקשב המוחלט לאדם האחר.

קראתי היום סיכום של הרצאה על טוב ורע שהתרחשה ב-1989. משה קרוי היה אמור ליצג את כוחות האור, אבל הוא הבריז (נכון זה מצחיק? "נציג כוחות האור, משה קרוי, הבריז מן הדיון בשאלת הטוב והרע") ובמקומו הגיע איזה פרופסור אחד (שהיה אמור לייצג את "כוחות החושך" יחסית לקרוי "המואר") שאמר שיש שלוש תפיסות בנוגע לשאלת הרוע בעולם לנוכח טובו של האל: התפיסה היהודית שאומרת שהאל ברא את הרוע בתור אמצעי לממש את חופש הבחירה והרוע הוא כלי של הטוב (זה מזכיר לי בלוג של ילדה אחת שקרוי בשם המעולה: "הלו דובה, הרוע מעד"); התפיסה הגנוסטית שאומרת שהאל הוא גם רע וגם טוב ותפיסה שלישית שאומרת שהרוע חדר לייקום בעת הבריאה בשעה שהאל צמצם את עצמו ואני לא אומרת שאני מר אל (כאן אנה), אלא שאסור לצמצם את עצמך. אסור לנו לא להיות האנשים הנפלאים שהננו ומבחינתי השיחה הזאת הייתה כאילו הרמתי את השפופרת ואמרתי "שלום, אני אפס" ואחר כך הורדתי אותה בחזרה.

אחר כך היינו בשיעור יוגה. שיעור נהדר של יוגה. בסוף השיעור, כשהמורה כיבתה את האור להרפיה, לא הבנתי איך השתררה חשיכה עזה כל כך, סמיכה כל כך, ואז הסתבר לי שהחשיכה ירדה כי אני עוצמת חזק חזק את העיניים והמורה לא אמרה "להרפות מן הגוף הפיזי, להרפות מן הגוף המנטלי" בשעה שרציתי להרפות מן הגוף הפיזי, מן הגוף המנטלי, אלא היא שתקה והשמיעה מוזיקה הודית עדינה והרגשתי שאני אוהבת את המוזיקה הזו. אחר כך אמרתי שלום לא' ואמרתי תודה למדריכה ויצאתי לדבר עם רועי ושאלתי אותו בעדינות אם הם כבר ייסדו חוג פרטי עם ל' והוא אמר שצדקתי ושכנראה לא פיטרו אותה רק בגלל שהיא לא רוצה לעבוד בימי שבת ודיברנו על כמה שגורי מתמיד ורועי אמר לי שגם אני מוכרחה להתמיד ואמרתי שאני מרגישה שאני לא מספיק טובה בשביל הפילאטיס והוא הסביר לי בעדינות שגם הוא מתעמל בצד ולא תמיד מקשיב למורה ושלא הבנתי נכון את ל' ואמרתי לו "מה לא הבנתי נכון? היא אמרה לי 'זה לא מתאים' ואני מצטטת אותה" ורועי אמר שאני לא אקח את זה ככה, כי אמרתי לו שעכשיו אני מפחדת לבוא גם לשיעורי היוגה של ט' כי אולי זה מתקדם מדי עבורי והוא אמר שאני טועה.

וכשירדנו במדרגות לחדר הכושר אמרתי לגורי "אתה רואה, זו דוגמא לדיסוננס קוגניטיבי: קודם רועי אמר לי של' צודקת כשהיא אומרת לי לא לבוא ושהיא אומרת את זה מתוך מקצועיות ועכשיו הוא אומר לי שלא הבנתי אותה נכון ושאני צריכה לבוא לכל השיעורים, בלי קשר לרמה שלהם" אבל באמת, הייתי אסירת תודה לרועי, כי הוא ראה אותי. הוא ראה שהמורה ליוגה שהוא מעריך היא גם האישה שפגעה בי. זה כמו שנסחפתי קצת עם מתנת יום ההולדת לאמא שלי. רציתי לקנות לה משהו קטן שלא יכביד עליה במעבר דירה ובסוף קניתי לה תכשיט בארבע מאות שקל, כי הרגשתי שזה יותר יפה לתת משהו אישי מאשר פטנט למטבח (ערכתי קניות ב-"סוהו". חנות נפלאה ומיותרת כאחד) ואז היא נתנה בו מבט אחד ואמרה "זה הטעם שלך? אז למה שלא תלכי עם זה?" ואמרתי לה יש שם מבחר עצום של תכשיטים, לכי תחליפי את זה  והיא אמרה "תודה, בובה" ואמרתי "לא באמת, את יכולה לקחת גם משהו למטבח" והיא אמרה "תודה, תודה, בובה" ובתכל'ס היא לא יכולה לאהוב שום דבר שהוא ממני. אם קניתי לה דיסק או ספר, היא שמה אותו בצד ואיכשהו זוכרת בצד האחורי של המוח שלה שזה קשור אלי ובאחת מהתקפי "בנות, אני מבקש שתיקחנה מפה את הדברים שלכם" של אבא שלי הם משיבים לי את המתנות שנתתי להם.

אז אני לא יודעת. היה לי כיף לדבר עם א' בשבוע שעבר במשך חצי שעה עד שהמדריכה באה; היה לי כיף לפגוש את בת הדודה שלי. ניקיתי במשך שעתיים את הסלון כדי להראות לה את הדירה, כי ידעתי שהיא רוצה לראות את הדירה. היה לי כיף לדבר עם רועי ולפעמים אני מקטינה אותי מדי, כמו עם המתנה לאמא: שתכננתי לקנות לה משהו מחנות התה במאה וחמישים שקלים ואז אחותי אמרה שהתקציב הוא שלוש מאות, כי יש גם את החלק שלה והיא תמיד דוחפת אותי לקנות דברים יקרים יותר ובסוף שוכחת להחזיר לי את הכסף ואני יודעת את זה ובסוף קונה מתנה בארבע מאות שקל, מתוך ידיעה ברורה שהנה הלכו ארבע מאות ש"ח ורק שוכחת שאין סיכוי שאמא שלי תאהב משהו שקשור אלי, אז באותה מידה אפשר לקנות לה קרש חיתוך עם פטנט.

יש לי משהו עמוק נגד תכשיטים שכנראה התחיל בתליון המעוין עם היהלום השחור והלא סימטרי שאמא שלי ענדה כשהייתי ילדה מאוד קטנה. אני זוכרת שהתליון הזה הגעיל אותי (אחרי שנים אמא שלי אמרה שהיא גם לא אהבה אותו אבל היא ענדה אותו כי הוא היה מתנה מאבא שלי) ומאז תכשיטים מגעילים אותי והתכשיט הזה שקניתי לאמא שלי, הייתה לו כנראה משמעות פסיכואנליטית כלשהי, איזשהו ניסיון להחליף את התליון השנוא (אותה השנואה) בתליון אהוב )אמא דמיונית אהובה) – כשהייתי קטנה לא ידעתי שהתליון הוא מתנה מאבי, כך שזה לא שניסיתי לכבוש את אימי מאבי או משהו. שישאיר אותה אצלו, תודה רבה (כמו שכתב עמיחי: "אך את אבי שיצא להובילו, ישאיר האלוהים לעד אצלו"). זה התכשיט היחיד שקניתי אי פעם למישהו. ואמא אומרת "באמת, זה הטעם שלך? רוצה את זה?" ואני אמרתי "אני לא עונדת תכשיטים" (את לא יודעת את זה עלי? אני הבת שלך כבר כמה שנים) ואמא שלי אומרת "למה?" ואני אמרתי "כי אני לא אוהבת" (אותך). אני לא אוהבת אותך.

* כותרת מאת יוסף אל דרור.