כשהעוזרת הגיעה, עמסתי את תרמילי על שכם ויצאתי לסנטר. אפשר אם ממש מתעקשים, לעבוד גם בסנטר, או בארקפה ליתר דיוק, אפילו שהשירותים שם בתשלום. אני צריכה מנוי VIP לשירותים האלו שליד ארקפה, כמו האיש ששירי הכירה במנהטן שהיה לו כרטיס אשראי שקוף. אולי הם ינפיקו כרטיסיה: על כל תשעה קקי, פיפי אחד חינם ויעסיקו מבקר כרטיסים כמו ברכבת הקלה שיבדוק אם כל המחרבנים קנו כרטיס או שהתשלום יהיה לפי משקל ואנשים שאוכלים הרבה סיבים תזונתיים ישלמו פחות. מבצע: לא חירבנת, לא שילמת. רק היום. לא לשים בסל בטעות.
בארקפה התיישבתי על ספה מאחורי עמוד. בשולחן לידי ישבו אם וביתה ושוחחו קודם בעברית, אחר כך ברוסית ולבסוף האם ענתה לטלפון שלה באנגלית. כמו שעמיחי כתב באמצע הדיבור עברת לבכי. הדיבור עייף, הבכי רענן. התעייפה להם העברית, אז הם החליפו סוסים באמצע. אני לעומת זאת, "עליתי על הגל עד המוות ובכלל" בעבודה והיא זרמה, אבל זו לא חוכמה כי רק היה צריך להביט בתמונות. אני לא קורא אני רק מסתכל בתמונות ומקשיב למנהלת המשמרת מתלוננת באוזני חברתה על מנהלת המשמרת השניה וגם מאזין לעברית רוסית אנגלית הזו. הרוסית היא אי קטן של ג'יבריש בתוך ים הדיבור המובן.
ואז הטלפון שלי צלצל ואחותי שאלה אם היא יכולה לבוא לראות אותי כי היא נתקעה מחוץ לבית בלי מפתח ואמרתי לה שאני יושבת מול הדלפק ומאחורי העמוד וקיפלתי את המחשב לילקוט. זמן קצר אחרי שהיא הגיעה, אמרתי לה שעוד מעט אלך להגיש לעוזרת תה ועוגיות ואחותי אמרה שהרעיונות שלי ושל אמא שלנו בקשר ליחס כלפי נותני שירות, הם נוירוטיים ובכל זאת קנינו לעוזרת שש אוזני המן, כי לא משנים הרגלים של חודשים באחר צהרים אחד בארקפה. בארבע מגישים אצלנו תה ועוגיות ומדליקים את הרדיו להאזין לתוכנית לעקרת הבית.
אחרי שכיבדנו את העוזרת באוזני המן והשארנו כסף ומפתח, ניסינו ללכת לבית הקפה 'סוכר', אבל הסתבר שהוא נסגר ואחותי אמרה שהיא תהרוג אותי כי אני תמיד סוחבת אותה מרחקים ברגל. אני לעומת זאת טענתי שבית הקפה 'סוכר' הוא ליד הבית שלה, כי הוא נמצא בפינסקר ופינסקר הוא שני צעדים מכיכר דיזנגוף, וכיכר דיזנגוף היא שני צעדים מפרישמן ופרישמן הוא שני צעדים מהבית שלה ואחותי אמרה שבשיטה הזו, הכל קרוב להכל ושרואים שאני הולכת לכל מקום ברגל. באמת בתל אביב הכל נראה לי קרוב להכל. גם בלונדון.
בסוף הלכנו ללה מולאן ושתינו קפה עד שהאיש של אחותי הגיע מהעבודה. לפני שהוא הגיע מהעבודה, הוא התקשר כל רבע שעה, כי הוא לא אהב את הרעיון שלאחותי אין מפתח הביתה. אחותי אמרה שהוא חושב שגם לי אין בית ושאנחנו ברחוב, מבקשות מאנשים עשר שקל בשביל להגיע לבאר שבע. בעשרה שקלים אפשר לעשות שלוש פעמים פיפי בשירותים שליד ארקפה ונשאר לך שקל בשביל לתת לאיש שיושב על כיסא מתקפל מול שער הבורגר-ראנץ ומכריז: "שקל לחולה סרטן כלשהו".
בארקפה התיישבתי על ספה מאחורי עמוד. בשולחן לידי ישבו אם וביתה ושוחחו קודם בעברית, אחר כך ברוסית ולבסוף האם ענתה לטלפון שלה באנגלית. כמו שעמיחי כתב באמצע הדיבור עברת לבכי. הדיבור עייף, הבכי רענן. התעייפה להם העברית, אז הם החליפו סוסים באמצע. אני לעומת זאת, "עליתי על הגל עד המוות ובכלל" בעבודה והיא זרמה, אבל זו לא חוכמה כי רק היה צריך להביט בתמונות. אני לא קורא אני רק מסתכל בתמונות ומקשיב למנהלת המשמרת מתלוננת באוזני חברתה על מנהלת המשמרת השניה וגם מאזין לעברית רוסית אנגלית הזו. הרוסית היא אי קטן של ג'יבריש בתוך ים הדיבור המובן.
ואז הטלפון שלי צלצל ואחותי שאלה אם היא יכולה לבוא לראות אותי כי היא נתקעה מחוץ לבית בלי מפתח ואמרתי לה שאני יושבת מול הדלפק ומאחורי העמוד וקיפלתי את המחשב לילקוט. זמן קצר אחרי שהיא הגיעה, אמרתי לה שעוד מעט אלך להגיש לעוזרת תה ועוגיות ואחותי אמרה שהרעיונות שלי ושל אמא שלנו בקשר ליחס כלפי נותני שירות, הם נוירוטיים ובכל זאת קנינו לעוזרת שש אוזני המן, כי לא משנים הרגלים של חודשים באחר צהרים אחד בארקפה. בארבע מגישים אצלנו תה ועוגיות ומדליקים את הרדיו להאזין לתוכנית לעקרת הבית.
אחרי שכיבדנו את העוזרת באוזני המן והשארנו כסף ומפתח, ניסינו ללכת לבית הקפה 'סוכר', אבל הסתבר שהוא נסגר ואחותי אמרה שהיא תהרוג אותי כי אני תמיד סוחבת אותה מרחקים ברגל. אני לעומת זאת טענתי שבית הקפה 'סוכר' הוא ליד הבית שלה, כי הוא נמצא בפינסקר ופינסקר הוא שני צעדים מכיכר דיזנגוף, וכיכר דיזנגוף היא שני צעדים מפרישמן ופרישמן הוא שני צעדים מהבית שלה ואחותי אמרה שבשיטה הזו, הכל קרוב להכל ושרואים שאני הולכת לכל מקום ברגל. באמת בתל אביב הכל נראה לי קרוב להכל. גם בלונדון.
בסוף הלכנו ללה מולאן ושתינו קפה עד שהאיש של אחותי הגיע מהעבודה. לפני שהוא הגיע מהעבודה, הוא התקשר כל רבע שעה, כי הוא לא אהב את הרעיון שלאחותי אין מפתח הביתה. אחותי אמרה שהוא חושב שגם לי אין בית ושאנחנו ברחוב, מבקשות מאנשים עשר שקל בשביל להגיע לבאר שבע. בעשרה שקלים אפשר לעשות שלוש פעמים פיפי בשירותים שליד ארקפה ונשאר לך שקל בשביל לתת לאיש שיושב על כיסא מתקפל מול שער הבורגר-ראנץ ומכריז: "שקל לחולה סרטן כלשהו".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה