העולם הנסתר של הבוקר

כבר בערך חודש שעת הקימה שלי הולכת ומקדימה. היום קמתי בשבע. אף פעם לא חשבתי שאני אשאל בבית קפה "מתי אתם פותחים?" אבל זו שאלה שיצא לי לשאול כבר מספר פעמים. דברים שרואים כשקמים מוקדם: את שירי השכנה יורדת למטה בפיז'מה ורודה עם האי-פד ביד, יושבת על כורסת הנצרים שהיא הציבה באין גינה של הבניין שלנו. גם באחת עשרה בלילה היא יורדת עם האי-פד ועם הכלבה לשבת בפיז'מה על הכורסא המלוכלכת. באמצע היום היא ממש לובשת בגדים ולא יורדת לבד למטה כי אחרת הילדה צועקת לה מהמרפסת "אמא, תחזרי. אמא, תחזרי" והבועות באי-פד לא תפוצצנה את עצמן. צעצוע נחמד זה. חבל שאני נגד מן הבחינה האידיאולוגית. עוד מעט אני עושה כבלים. שבתי אל האנושות מן הכפור.

ארקפה פותחים רק בשמונה ובין כך הקפה שלהם נהיה לי חזק מדי. בסקואלה מכינים לי קפוצ'ינו בעוד כל הכיסאות הפוכים על השולחנות ומישהו מכבד את הריצפה באמצעות סרמטוט לח. בטארט מן ורובין עוד לא הוציאו לחם, רק מאפים מתוקים והחיים משתנים לאט, עקב בצד אגודל. התחלתי לחבב יותר את שירי ואת הפיז'מה הלא איכפתית שלה. קניתי מכנסיים עם המון רוכסנים וכיסים שהם בעצם טריינינג משוכלל ולבשתי אותם ארבעה ימים רצוף עם נעלי ההליכה מקמפר. אלו הבגדים הלא איכפתיים שלי. ככה מרגישים כשמפנים את המבט פנימה. 

אתמול פגשתי את שירי ברחוב והילדה הייתה נעולה בנעלי כלבלבים ושירי אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא הסכימה לילדה לרדת החוצה בנעלי בית ושאלתי את הילדה "זה כיף, לרדת לרחוב בנעלי בית?" והילדה אמרה שלא, כי הן גדולות עליה ושירי אמרה שהילדה ראתה את הכלבלבים בנעליים ולא היה איכפת לה יותר מכלום. "כי בגיל הזה בוחרים לפי החמידות" אמרתי ושירי אמרה "פעם היא בחרה נעליים וכשהגענו הביתה, גיליתי שהיא נעלה אותם עם העיתונים בפנים. בפעם הבאה אני הולכת לקנות לה נעליים בלעדיה" ונזכרתי בסיפור שאמא שלי מספרת איך נתנו לה כסף בגיל ארבע ושלחו אותה לקנות נעליים לבד ואיך שאחותי אומרת שזה סיפור על הזנחה הורית ואז השכן מוציא את התאומים לגן.

סימנים של חולשה

חלקתי עם שלושת הקוראים של הבלוג (שני יפנים מתלמדים ואיש רע, שהיה חייב להתקשר אלי יומיים לפני יום ההולדת שלי בכדי לומר לי שהוא לא זוכר אותו. "כן" הוא נאנח "את זוכרת כל שנה את שלי ולי אין מושג איך קוראים לך" אמר בכנות שובת לב) את העובדה שאני רוצה שאף אחד לא יזכור את יום ההולדת שלי (זהירות, סתירות פנימיות לפניך) ובאמת, כשהוצאתי את הטלפון מהמגירה אחרי שגם היינו גם ביוגה, גם בחדר הכושר, גם שתינו תשע כוסות תה כמתחייב מהמקום וגם היינו בבית קפה (תה זה תה וקפה זה קפה. סדר מוכרח להיות בעולם) – כל זה בלי הטלפון – גיליתי שרק אימי הורתי התקשרה אלי. 

מיד החלטתי לא להטריד ולהתקשר הביתה (ממש איטי, פון הום). אבא שלי ענה לי (אמא שלי הייתה בעבודה) ואיכשהו הוא שכח את יום ההולדת שלי ושוחחנו שיחה קלה על כלכלה. סתם, לא על כלכלה, על מעבר הדירה שלהם. המצב הזה, שחמותי לא התקשרה, שרותי, שאני מתקשרת אליה (והיא אלי) כל שנה ביום ההולדת, לא התקשרה ושאחותי לא התקשרה, ושאבא שלי, שאני התקשרתי אליו, שכח, מילא אותי שמחה נעימה. כאילו, אתה מבקש מהייקום משהו והוא מתגשם ("כל תפילה כנה, נענית"). 

אחר כך עשיתי מקלחת חמה בזרם הנהדר שיש פה והלכנו לשיעור פלדנקרייז. המורה קרא לשיעור "מבוא לתנועה מדיטטיבית" וחשבתי שעם ההתרכזות פנימה גם יבוא עצב, אבל הוא לא ממש בא. אכן, תפילה כנה. כשחזרתי לחדר, היו לי עשר שיחות שלא נענו מההורים שלי, כי באופן טבעי, אבא שלי הרגיש לא נעים. אז חזרתי אליהם ואמרתי שזה ממש בסדר ושסליחה שהטרדתי אותם בלהתקשר אלי עשר פעמים, פשוט לא היינו בחדר ואסור להשתמש פה בסלולארי (צריך לברר מה זה "סליחה שהטרדתי אותם בלהתקשר אלי").

עובדה שחזרתי אליהם פעמיים. הייתי רק קצת פאסיב אגרסיב  - בזה שמלכתחילה הסתובבתי כל היום בלי טלפון- אבל בעצם כך הצלתי את עצמי מזה שרק אמא שלי חיפשה אותי. פיקוח מצב רוח ביום ההולדת דוחה נימוס. אני חושבת שלראות משעה לשעה שכולם שכחו היה עשוי להיות נורא. כך לפחות הרגשתי שובבה ורשעית קצת ובאמת לא רציתי שהם יתקשרו. מסובך להסביר את זה: קל לסנן אנשים. קשה לראות שהם ממילא לא מתקשרים. הביטלס אומרים "האהבה שאתה מקבל שווה לאהבה שאתה נותן". אני מברכת הרבה אנשים ביום ההולדת, אבל אוהבת רק את גורי וכרגע אני נמצאת במקום שולי מדי בחיים של הרבה אנשים ואני אדם מסובך מדי לאהבה שטחית (וכשנועלים את יום ההולדת בפייסבוק, החיים מתקיימים במקום אחר, כייפי יותר אם מותר לי לומר). 

זה בעצם משל על הפייסבוק עם השיר הזה שחזה את הקנדי קראש: "סוכריות קופצות בשביל אדרנלין. אתה תתן לי יד – אני אתן לך חיים". בחיים לא שיחקתי קנדי קראש וכל היום אני מזמזמת את השיר הזה. אני ממש "דני דינה הולכים בשולי הדרכים" רק שאני בשולי החיים. נעלת את יום ההולדת שלך בפייסבוק – פתאום גם סבתא שלך ואחותך שוכחות אותו - ולסבתא שלי אין בכלל פייסבוק. היא פשוט "הלכה לעולמה", היא לא מתה או משהו כזה, היא פשוט חיה בעולם משל עצמה ופתאום ("פתאום אבי מכל החדרים יצא למרחקיו המוזרים" כך עמיחי) הפסיקה לזכור ימי הולדת. לפני חצי שנה היא שאלה אותי "מאמינקה, אני התקשרתי אליך ביום ההולדת, נכון?" ואני אמרתי "בטח, סבתא, ברור", אבל אני שקרנית גרועה, אפילו אישה בת 90 שלא זוכרת לא מאמינה לי. מצד שני, היא גם לא האמינה לי כשהייתי קטנה והיא שאלה אותי אם רחצתי ידיים אחרי הפיפי ואמרתי לה שכן והיא אמרה לי "לא רחצת, פיפיניו". זה זיכרון טוב מאוד, האמת.

ושאלתי את גורי, אם הוא מבין את השמחה שלי וגורי אמר שיש שני סוגים של תשומת לב לא רצויה: תשומת לב מאנשים לא נעימים שברגע שהם שמים אליך לב הם יכולים להרע לך ותשומת לב מאנשים שכל אינטראקציה איתם גולשת לתבניות משעממות, שזה גם לא רצוי וגורי אמר שהוא שמח שאני סוף סוף מתחברת אליו בקטע של להבין שזה לא בהכרח טוב שאנשים שמים אליך לב. באופן מוזר, זה יום ההולדת הכי מאושר שהיה לי מזה שנים.

ואחרי שחזרנו הלכנו לאורך דיזנגוף ואמרתי לגורי "אני צריכה לכתוב? ואל תגיד לי 'תעשי מה שאת רוצה' הפעם" אז גורי אמר "שאני אגיד לך שלכתוב על הרגשות שלך במקום שאנשים שמכירים אותך קוראים בו זה חולשה?" ואני אמרתי "כן" והאיש מהקיוסק אמר לשני ההומלסים שישבו על הספסל מול החנות שלו: "כל ממתקי הגומי השחורים נגמרו ואת הירוקים האדומים אף אחד לא לוקח. אי אפשר להבין אנשים, ינעל העולם".

דברים שאמרתי לשרהל'ה

השומר הוא אכן אטרקציה. כשהתקרבנו לשער גורי שאל אותי על שם מי ההזמנה ואמרתי לו "פומיקי" ואז הוא לא ידע להגיד לשומר על שם מי באנו (אחר כך אמרתי לו: "מה, באמת לא ידעת? סליחה"). אחר כך פקיד הקבלה אמר ששדרגו אותנו ל-"סוויטה מפנקת", אבל מה, הסוויטה אולי מפנקת, אבל צריך לעלות אליה במדרגות מאוד מאוד תלולות. בתגובה, גורי אמר שהוא ילך לקבלה ויאמר "סליחה, אשתי אוהבת להתלונן, אפשר לקבל חדר עוד יותר לא נגיש?". בחדר השינה של הסוויטה יש מיטה ענקית שמתאימה לשלושה אנשים ומיטה מתקפלת, אז גורי אמר שאנחנו יכולים לריב בשביל שמישהו מאיתנו יישן במיטה המתקפלת ואני אמרתי שצריכים למצוא שעה מאוחרת מספיק בשביל לריב, בשביל שלא נספיק להתפייס. 

את תאריך יום ההולדת שלי בפייסבוק נעלתי, כי אני לא רוצה ברכות מאנשים שמכירים אותי רק בפייסבוק  (אחותי וסבתא שלי, למשל. סתם, לסבתא שלי אין פייסבוק. יש לה פרופיל ברשת המתחרה "צ'ה פאצ'ה בוק") ואת הטלפון השארתי במגירה בחדר, כי בטח יתקשרו אלי רק אנשים שאין לי כוח לדבר איתם (מי אמר פאסיב אגרסיב ולא קיבל) ואבא שלי לא ישלח לי מייל ברכה ליום ההולדת כי פעם הוא שלח לאחותי מייל של "מזל טוב, ילדה שלי" ביום ההולדת ובתגובה היא פרצה בבכי היסטרי כי היא חשבה שזה ייצוג למשפחה מנוכרת - כי החתימה האוטומטית שלו אומרת: בכבוד רב, ד"א והיא אמרה "למה אבא שלי כותב לי 'בכבוד רב'". אחר כך זה שימש חומר לאלפי בדיחות של "גברת ביאנקה היקרה. את מתבקשת לסור לבקר את סבתך, הגברת שולמית. בכבוד רב, ד"א"). חבל שאי אפשר לנעול את תאריך יום ההולדת בטלפון כדי שאנשים ישכחו אותו. בערב אנחנו עומדים לבחון את הגדי שלעולם אינו גדל וההתרגשות גדולה.

אני לא זוכרת אם סיפרתי את הסיפור הזה כי אני כותבת בלוגים עוד מלפני שהמציאו את האינטרנט. ההורים שלי העבירו אלי את היומן שלי מכיתה ח' ויש עליו מדבקה של ירדנה ארזי ומדבקה ענקית עם גולגולת שכתוב עליה "זהירות, חומר מזוהם" שאבא שלי הביא לי מהמילואים: בשכונה שגדלתי בה היו שתי ילדות קטנות שכל יום היו מדברות עם השכנה בבניין ליד מבעד לחלון. יום אחד הילדות קראו לשכנה והיא לא ענתה, אז הן התחילו לצרוח "שרהל'ה, קקהל'ה, שרהל'ה, חראל'ה, שרהל'ה קקהל'ה, שרהל'ה חראל'ה" וככה במשך חצי שעה ושרהל'ה עדיין לא ענתה אז הילדות התחילו לצווח: "שרהל'ה, סליחה. שרל'ה, סליחה" ויפה שעה אחת קודם.

"איש פיל נפשי מחצין מידע פנימי"

לא שיחה נעימה. הרגשה חזקה שלא רואים אותך. אתמול דווקא היה יותר טוב. ישבתי עם בת הדודה שלי ב-"הפיצה" ודווקא הצלחתי להביא את עצמי ולהיות מובן דרך הקשב המוחלט לאדם האחר.

קראתי היום סיכום של הרצאה על טוב ורע שהתרחשה ב-1989. משה קרוי היה אמור ליצג את כוחות האור, אבל הוא הבריז (נכון זה מצחיק? "נציג כוחות האור, משה קרוי, הבריז מן הדיון בשאלת הטוב והרע") ובמקומו הגיע איזה פרופסור אחד (שהיה אמור לייצג את "כוחות החושך" יחסית לקרוי "המואר") שאמר שיש שלוש תפיסות בנוגע לשאלת הרוע בעולם לנוכח טובו של האל: התפיסה היהודית שאומרת שהאל ברא את הרוע בתור אמצעי לממש את חופש הבחירה והרוע הוא כלי של הטוב (זה מזכיר לי בלוג של ילדה אחת שקרוי בשם המעולה: "הלו דובה, הרוע מעד"); התפיסה הגנוסטית שאומרת שהאל הוא גם רע וגם טוב ותפיסה שלישית שאומרת שהרוע חדר לייקום בעת הבריאה בשעה שהאל צמצם את עצמו ואני לא אומרת שאני מר אל (כאן אנה), אלא שאסור לצמצם את עצמך. אסור לנו לא להיות האנשים הנפלאים שהננו ומבחינתי השיחה הזאת הייתה כאילו הרמתי את השפופרת ואמרתי "שלום, אני אפס" ואחר כך הורדתי אותה בחזרה.

אחר כך היינו בשיעור יוגה. שיעור נהדר של יוגה. בסוף השיעור, כשהמורה כיבתה את האור להרפיה, לא הבנתי איך השתררה חשיכה עזה כל כך, סמיכה כל כך, ואז הסתבר לי שהחשיכה ירדה כי אני עוצמת חזק חזק את העיניים והמורה לא אמרה "להרפות מן הגוף הפיזי, להרפות מן הגוף המנטלי" בשעה שרציתי להרפות מן הגוף הפיזי, מן הגוף המנטלי, אלא היא שתקה והשמיעה מוזיקה הודית עדינה והרגשתי שאני אוהבת את המוזיקה הזו. אחר כך אמרתי שלום לא' ואמרתי תודה למדריכה ויצאתי לדבר עם רועי ושאלתי אותו בעדינות אם הם כבר ייסדו חוג פרטי עם ל' והוא אמר שצדקתי ושכנראה לא פיטרו אותה רק בגלל שהיא לא רוצה לעבוד בימי שבת ודיברנו על כמה שגורי מתמיד ורועי אמר לי שגם אני מוכרחה להתמיד ואמרתי שאני מרגישה שאני לא מספיק טובה בשביל הפילאטיס והוא הסביר לי בעדינות שגם הוא מתעמל בצד ולא תמיד מקשיב למורה ושלא הבנתי נכון את ל' ואמרתי לו "מה לא הבנתי נכון? היא אמרה לי 'זה לא מתאים' ואני מצטטת אותה" ורועי אמר שאני לא אקח את זה ככה, כי אמרתי לו שעכשיו אני מפחדת לבוא גם לשיעורי היוגה של ט' כי אולי זה מתקדם מדי עבורי והוא אמר שאני טועה.

וכשירדנו במדרגות לחדר הכושר אמרתי לגורי "אתה רואה, זו דוגמא לדיסוננס קוגניטיבי: קודם רועי אמר לי של' צודקת כשהיא אומרת לי לא לבוא ושהיא אומרת את זה מתוך מקצועיות ועכשיו הוא אומר לי שלא הבנתי אותה נכון ושאני צריכה לבוא לכל השיעורים, בלי קשר לרמה שלהם" אבל באמת, הייתי אסירת תודה לרועי, כי הוא ראה אותי. הוא ראה שהמורה ליוגה שהוא מעריך היא גם האישה שפגעה בי. זה כמו שנסחפתי קצת עם מתנת יום ההולדת לאמא שלי. רציתי לקנות לה משהו קטן שלא יכביד עליה במעבר דירה ובסוף קניתי לה תכשיט בארבע מאות שקל, כי הרגשתי שזה יותר יפה לתת משהו אישי מאשר פטנט למטבח (ערכתי קניות ב-"סוהו". חנות נפלאה ומיותרת כאחד) ואז היא נתנה בו מבט אחד ואמרה "זה הטעם שלך? אז למה שלא תלכי עם זה?" ואמרתי לה יש שם מבחר עצום של תכשיטים, לכי תחליפי את זה  והיא אמרה "תודה, בובה" ואמרתי "לא באמת, את יכולה לקחת גם משהו למטבח" והיא אמרה "תודה, תודה, בובה" ובתכל'ס היא לא יכולה לאהוב שום דבר שהוא ממני. אם קניתי לה דיסק או ספר, היא שמה אותו בצד ואיכשהו זוכרת בצד האחורי של המוח שלה שזה קשור אלי ובאחת מהתקפי "בנות, אני מבקש שתיקחנה מפה את הדברים שלכם" של אבא שלי הם משיבים לי את המתנות שנתתי להם.

אז אני לא יודעת. היה לי כיף לדבר עם א' בשבוע שעבר במשך חצי שעה עד שהמדריכה באה; היה לי כיף לפגוש את בת הדודה שלי. ניקיתי במשך שעתיים את הסלון כדי להראות לה את הדירה, כי ידעתי שהיא רוצה לראות את הדירה. היה לי כיף לדבר עם רועי ולפעמים אני מקטינה אותי מדי, כמו עם המתנה לאמא: שתכננתי לקנות לה משהו מחנות התה במאה וחמישים שקלים ואז אחותי אמרה שהתקציב הוא שלוש מאות, כי יש גם את החלק שלה והיא תמיד דוחפת אותי לקנות דברים יקרים יותר ובסוף שוכחת להחזיר לי את הכסף ואני יודעת את זה ובסוף קונה מתנה בארבע מאות שקל, מתוך ידיעה ברורה שהנה הלכו ארבע מאות ש"ח ורק שוכחת שאין סיכוי שאמא שלי תאהב משהו שקשור אלי, אז באותה מידה אפשר לקנות לה קרש חיתוך עם פטנט.

יש לי משהו עמוק נגד תכשיטים שכנראה התחיל בתליון המעוין עם היהלום השחור והלא סימטרי שאמא שלי ענדה כשהייתי ילדה מאוד קטנה. אני זוכרת שהתליון הזה הגעיל אותי (אחרי שנים אמא שלי אמרה שהיא גם לא אהבה אותו אבל היא ענדה אותו כי הוא היה מתנה מאבא שלי) ומאז תכשיטים מגעילים אותי והתכשיט הזה שקניתי לאמא שלי, הייתה לו כנראה משמעות פסיכואנליטית כלשהי, איזשהו ניסיון להחליף את התליון השנוא (אותה השנואה) בתליון אהוב )אמא דמיונית אהובה) – כשהייתי קטנה לא ידעתי שהתליון הוא מתנה מאבי, כך שזה לא שניסיתי לכבוש את אימי מאבי או משהו. שישאיר אותה אצלו, תודה רבה (כמו שכתב עמיחי: "אך את אבי שיצא להובילו, ישאיר האלוהים לעד אצלו"). זה התכשיט היחיד שקניתי אי פעם למישהו. ואמא אומרת "באמת, זה הטעם שלך? רוצה את זה?" ואני אמרתי "אני לא עונדת תכשיטים" (את לא יודעת את זה עלי? אני הבת שלך כבר כמה שנים) ואמא שלי אומרת "למה?" ואני אמרתי "כי אני לא אוהבת" (אותך). אני לא אוהבת אותך.

* כותרת מאת יוסף אל דרור.

השיר הפשוט של הלחם

אז עכשיו אני לוקחת כדור לבלוטת התריס, כי איכשהו הרופאה שיכנעה אותי בזה שהיא אמרה שתוך שנתיים אני עלולה להיות בסכנת חיים + שהשיער שלי ימשיך להדרדר + שבשום פנים ואופן אי אפשר להיכנס להיריון ככה + דרושים, כלומר שאני עתידה למות בעתיד הקרוב, ערירית וקירחת, אז אמרתי "נו, טוב". יש דברים שאין בהם ברירה.

הכדור לבלוטת התריס זה כדור שלוקחים בבוקר ואז מחכים שעה לפני שאוכלים או שותים קפה, כך שאני לא יכולה להתחיל לעבוד בבוקר עם היקיצה, בתחתונים  ולפני שצחצחתי שיניים כמו שאני רגילה (מי אמר coffee eyes &  coffee breath ולא קיבל. מצד שני, אני עובדת מהבית ומנשקת את גורי בפה סגור בבוקר אז אין הרבה נזק לציבור מההרגלים הרעים שלי).

אז במקום לעבוד, אני "מכבסת, תולה" (או מכניסה למייבש), מדיחה כלים והולכת לטארט מן לקנות לחם, שתהיה פת שחרית לשבור בה את "הצום". אלא מה, טארט מן לא מוציאים לחם בשעה תשע בבוקר. איפה הימים שאני בתור ילדה בגן חובה הייתי הולכת לקצת הרחוב ברבע לשבע בבוקר לקנות חצי כיכר לחם שחור מהמכולת של אדון לוי. כשהייתי ילדה הסכמתי לאכול רק לחם מהיום, אז הייתי הולכת כל יום לקנות לחם. 

אני לא יודעת איך ההורים שלי הסכימו לפינוק הזה כי היינו די עניים באותה תקופה. אבא שלי היה מורה בבית ספר יסודי, סטודנט לתואר ראשון ושוטף חדרי מדרגות לעת מצוא. אני לא מאמינה שבזבזתי את כל הכסף שלו על (חצי) לחם שחור כל יום (אני עוד זוכרת את הרגע שאדון לוי הסביר לי איך מבדילים בין לחם שחור ללחם לבן בשביל שאני אבחר לבד מהארגז ולא אבלבל לו את המוח לעבור מאחורי הדלפק ולהוציא לי לחם). 

מישהו מהקוראים מספיק זקן בשביל לזכור את המכולות האלו שכל המוצרים בהן היו מסודרים מאחורי הדלפק כמו במכולת של דודלי מ-"רגע ודודלי" והחנווני היה מתרוצץ למלא לך את הרשימה? אני מדברת בערך על 1981. אבא שלי סיפר לנו על המכולת של ההורים של אמא ואיך שסבא היה מתרוצץ במכולת ומרים ארגזים באמצע שהיה לו סרטן ואף אחד לא היה עוזר לו, אז אבא שלי היה נוסע לחנות לעזור ודוד פ', היה אומר כשאבא שלי היה מגיע "הנה בא הפועל", אבל אבא שלי לא החשיב אותם כל כך, כי הם נראו לו בורגנים מדי. זה היה בערך באמצע שנות השבעים.

אלא מה, "טארט מן" ולהקתו הם לא אדון לוי שהיה לו לחם טרי כל יום כבר משש בבוקר, אז קפצתי בבוגדנות לברד סטורי ורכשתי כיכר במיטב כספי (עשרים ושלושה שקלים לכיכר לחם, תודה רבה) ועד שטיילתי לדיזנגוף, כבר הגיעה השעה שמותר לאכול ולשתות והתחלתי ביום העבודה האמיתי, כי אני לא באמת עובדת בלשוטט ברחוב מחנות לחם לחנות לחם.

-       כותרת מתוך השיר "למדני את השיר הפשוט" מאת רחל שפירא.