היום, בוציק שאל אותי באוטו של חמי לאן אני
הולכת, כשאמרתי לו להתראות בבוקר. התביישתי להגיד לו שאני הולכת לקפה. אני זקוקה
ליציאות האלו לקפה כל בוקר. זה נותן לי איזושהי וודאות שעד תשע וחצי אני לגמרי
יודעת מה אני הולכת לעשות. אני יושבת תמיד באותו שולחן. תמיד יש עליו פירורים של
טבק, דבר שמקטין את רגשות האשם שלי על הטבק שאני מפזרת כאשר אני מגלגלת סיגריות
בדבקות של מכור.
אז במקום לומר לבוציק לאן אני הולכת, שאלתי אותו
אם הוא ירצה שאלווה אותו לגן והוא התלהב. בדרך חמי הריץ אותו ואת העגלה, אז בוציק
נעצר ונתן לי יד והלכנו בקצב שלנו מאחורי חמי הדוהר עם העגלה וזה בפינת "מעשים
של בוציק שמחממים לי את הלב". מתישהו, נחזור הביתה מהמגורים אצל חמי וחמותי
ואז יהיו פחות מתווכים ביני לבינו. בנתיים יש רק את ימי ראשון בהם אני אוספת אותו
מהגן כזכר לפעם. פעם, פעם, לפני שנה ושלושה חודשים, היינו חוזרים מהגן רק אנחנו:
בוציק, טומי ואני. כל יום, כל יום ושגרת ההנקה המבורכת. עכשיו אני חשוד תמיד בחוסר
מסוגלות. רוצה להציע לחמי שאקח את בוציק בעצמי לגן ולא יכול.
* כותרת מתוך השיר 'שבע' מאת נורית זרחי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה