לאבא שלי יש סולם

אתמול בוציק נכנס איתי לשירותים ואמר לי "את יודעת מה אני הכי הכי אוהב? להיות איתך" ואז הוא ליווה אותי לחדר שאני ישנה בו ואמר לי שהוא אוהב אותי. "רגעים שהלב מתרחב" כך הפסיכולוגית עם חיוך הצ'שר המקומט.

השהייה אצל חמי וחמותי מתארכת. גורי מציב לי 'סולם הישגים' שאני צריכה לעמוד בו עד שנחזור הביתה אלא שזה סולם הישגים לא ריאלי כי חמי וחמתי עושים הרבה דברים שקשורים לטיפול בילדים "על הדרך" ואפילו אם אני עומדת בהיכון, אני לא מצליחה להחליף אותם. למשל, אני עם טומי וטומי זורק ספרים על הריצפה, אז מיד חמתי מזנקת ומכריחה אותו להרים ספר ספר. אני לא רוצה להכריח אותו להרים, אז זה נקרא שאני לא יודעת לשמור עליו לבד או בבוקר שהם מושיבים אותו על כיסא במטבח ומכינים לו מטרנה, אני לא יכולה להושיב אותו על אותו כיסא בזמן שאני מכינה מטרנה כי מישהו צריך לשמור עליו. בבית יש לנו כורסת תינוקות בדיוק לרגעים האלו. גם להידחף להכין מטרנה בזמן שהמטבח מלא באנשים זו תחושה לא נעימה או לשבת להקריא לבוציק סיפור בזמן שהוא אוכל ארוחת בוקר שזו שוב אותה בעיה של מטבח מלא באנשים. 

בקיצור, זה קשה להצטרף לשני מבוגרים די שתלטניים בטיפול בילדים וזה לא כל כך קל "לפטור אותם מחלק מהמטלות ואז הם ישמחו" כמו שגורי מתאר את זה. זה פשוט כל הזמן לעמוד בהיכון ואז להידחף, מה גם שטומי לא מפחד ממני כמו שהוא מפחד מהמבוגרים האחרים, אז הוא לא נענה לי שאני מבקשת ממנו לעזוב את החדרים (חמתי כל הזמן מחליטה שהכניסה לחדרים אחרים מלבד הסלון אסורה וטומי מאוד אוהב להתרוצץ). איתי יש פחות משמעת ויותר קשה לי להעסיק אותו. 

אז אני "אמא בהמתנה": יושבת על הספה ומחכה לרגע שיהיה צורך בעוד מבוגר, דבר שמרחיק את החזרה הביתה כי מבחינת גורי, עוד לא חזרתי לתפקוד מלא עם הילדים. הפסיכולוגית עם חיוך הצ'שר המקומט מסכימה איתי שאת התפקוד שלי צריך לבחון בבית, אבל גורי חושב שחזרה הביתה זאת קפיצה גדולה מדי. בגלל שגם אני לא כל כך רוצה לחזור הביתה לא אדבר איתו על זה, אבל הסולם שלו של "קודם תעזרי יותר בבוקר ותלמדי להעסיק אותם יותר אחרי הצהריים" תוקע אותנו בחולון לעוד הרבה זמן. אז הזמן שלי עם הילדים "מתווך" מאוד מאוד, אז בגלל זה אני רושמת כל מחווה של חיבה מצד בוציק שרואה אותי מבין חבקי הסולם, יושבת על הספה בהמתנה, בהמתנה. לזנק ולעזור, לזנק ולעזור. "חול תיפול. חול תיפול תיפול" כמו שאומר השיר מהגן של טומי. בעיה. 

* כותרת מתוך השיר 'אבא שלי' מאת תלמה אליגון רוז

מזמן מזמן אחור אחור

היום, בוציק שאל אותי באוטו של חמי לאן אני הולכת, כשאמרתי לו להתראות בבוקר. התביישתי להגיד לו שאני הולכת לקפה. אני זקוקה ליציאות האלו לקפה כל בוקר. זה נותן לי איזושהי וודאות שעד תשע וחצי אני לגמרי יודעת מה אני הולכת לעשות. אני יושבת תמיד באותו שולחן. תמיד יש עליו פירורים של טבק, דבר שמקטין את רגשות האשם שלי על הטבק שאני מפזרת כאשר אני מגלגלת סיגריות בדבקות של מכור. 

אז במקום לומר לבוציק לאן אני הולכת, שאלתי אותו אם הוא ירצה שאלווה אותו לגן והוא התלהב. בדרך חמי הריץ אותו ואת העגלה, אז בוציק נעצר ונתן לי יד והלכנו בקצב שלנו מאחורי חמי הדוהר עם העגלה וזה בפינת "מעשים של בוציק שמחממים לי את הלב". מתישהו, נחזור הביתה מהמגורים אצל חמי וחמותי ואז יהיו פחות מתווכים ביני לבינו. בנתיים יש רק את ימי ראשון בהם אני אוספת אותו מהגן כזכר לפעם. פעם, פעם, לפני שנה ושלושה חודשים, היינו חוזרים מהגן רק אנחנו: בוציק, טומי ואני. כל יום, כל יום ושגרת ההנקה המבורכת. עכשיו אני חשוד תמיד בחוסר מסוגלות. רוצה להציע לחמי שאקח את בוציק בעצמי לגן ולא יכול.

* כותרת מתוך השיר 'שבע' מאת נורית זרחי.

שלווה שאלות ותשובות

באמצע הדרך, י' הודיעה לי שהיא תוכל לראות אותי רק בשתיים עשרה ארבעים וחמש, אז היו לי שעתיים להעביר בשלוותה. ישבתי על הספסל עם השמש, והחתיך הזה שאל איזה מספר אני רוצה להיות ברשימה שלו, לא לפני שא' ביקש ממני סיגריה. אחר כך עברתי לספסל השני שיש בו שמש פחות חזקה, לא שבכלל הייתה שמש, אבל בכל זאת ניסיתי לתפוס קצת מתוך הרגל וא' ניסה להחזיר לי שלושים שקל שהוא בכלל כבר לא היה חייב לי. אני חושבת שהוא האדם היחיד בשלוותה שמחזיר הלוואות. 

בגלל שהיה לי תלוש ארוחת צהריים מקומט בכיס, נכנסתי לחדר אוכל, אבל היה אוכל מגעיל, אז ויתרתי ואז הגיע הזמן לעלות לי', הפסיכולוגית עם חיוך חתול הצ'שר המקומט. היו לה רק עשר דקות, אז סיפרתי לה איך בוציק ישן איתי בלילה בין שישי לשבת. נכנס לחדר שלי בשלוש בלילה והתכרבל ליד הרגל שלי ולא עזב עד שבשבע בבוקר חמותי התחילה לחפש אותו כי הוא לא היה במיטה שלו ואיך הוא נשאר לידי למטה בזמן שעישנתי ואיך הוא הציע שנישן ביחד צהריים אצל ההורים שלי ואיך הוא התחיל להפנות אלי שאלות במקום רק לגורי.

אחרי עשר הדקות אצל י' עליתי לקו 249. אכלתי בפלאפל של לונדון מיניסטור ועישנתי מול החנות של חרוז כזה. היום היה התור שלי לקחת את הילדים מהגן לבד. לקחתי את טומי והלכתי לקחת את בוציק מהגן שלו. בגלל ששני הורים דיברו על ללכת לחנות הגלידה החדשה, בוציק ביקש לאכול גלידה וכשהסכמתי הוא אמר לי "אמא, אני אוהב אותך ואת כל המשפחה". זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי מאז האישפוז. הייתי צריכה לתת לו יד ולאחוז את העגלה ביד אחת. מאתגר אבל ניתן לביצוע. 

בקינג ג'ורג' בזמן שבוציק אוכל את הגלידה ישבנו ליד הומלס אחד וטומי ניסה לצאת מהעגלה, אז המשכנו ללכת. רציתי גם גלידה, אבל לא היו לי ידיים פנויות, אז טומי לא קיבל לקים. בבית טומי פיזר את השקית עם הדברים מהאישפוז ושפך פילטרים על הריצפה וגם ניסה להכניס כמה לפה, הוא עזר לי לאסוף אותם אבל ואחר כך ניסה לשפוך אותם שוב. טוב שהספקנו לאסוף אותם לפני שגורי הגיע כי הוא היה מזדעזע מזה. תינוק שמשחק עם צורכי עישון. פשוט לא חשבתי שהוא יצליח לפתוח את הקופסא. אז גורי הגיע ונסענו לחולון. גורי רחץ את טומי מיד ואני הלבשתי אותו. טומי נתן לי מכות חזקות בפנים בזמן שהרמתי לו את המכנסיים. לא נעים, לא נורא. אחר כך הלכתי לישון לא לפני שוידאתי שהחלון סגור לזכר הקינה של חמותי "היא ישנה מכורבלת בשלוש שמיכות וחלון פתוח ובוציק בלי שמיכה", אבל בוציק לא בא הלילה. טוב, לא כל יום פורים.

בבוקר, עישנתי סיגריה של בוקר למטה אצל חמי וחמותי ונסענו עם חמי לתל אביב. ישבתי בארקפה עם דייניש קינמון וקפוצינו כפול והסתכלתי בגשם. היו לי תוכניות להכין קציצות ולאפות לחמניות, אבל לא ממש היו לי אנרגיות, אז רק אספתי את הדברים שבוציק פיזר. היום אני אוספת את בוציק ואת טומי בעזרת חמי כמו בכל יום שני וחמישי. הוא מניח לי לחכות באוטו בזמן שהוא אוסף את טומי ואז הוא חונה בחניה שלנו ומשאיר אותי נעולה באוטו עם טומי בזמן שהוא יוצא להביא את בוציק ואז אנחנו נוסעים לחולון ואני נשארת ערה עד שהוא לוקח את טומי למקלחת. או אז אני מתרכבלת בשלוש השמיכות שלי ומפליגה לשינה. 

מחר יש את הביקור השנוא אצל המטפלת המשפחתית עם הצעצועים השבורים. אנחנו אוספים את בוציק מהגן בשעה אחת ונוסעים לשלוותה. מעניין אם יהיה לי כוח להכין אוכל לנסיעה. אני קצת חוצפנית איתה: מעשנת בחוץ כאשר בוציק וגורי כבר בפנים ועונה לטלפונים בזמן הסשן, אבל הפסקתי לחפש עבודה כי המגורים אצל חמי וחמותי עם כל הסידורים שיש לילדים אחרי צהריים כתוצאה מכך לא ימשכו לנצח ותודה לאל על כך.



* הכותרת היא שם ספרו של יהודה עמיחי.