איך לא נזהרנו מזרים נושאי מתנות

אני ובוציק בבית עם סטרידור. סטרידור זה לא כלב הלברדור החמוד של השכנים אלא "מחלת שיעול נבחני". בוציק נדבק ב- "שיעול נבחני" מבן הדוד שלו ביום שישי וגם קיבל מתנה ליום ההולדת מאחותי, משאית ענק עם עשרות מכוניות מאצ'-בוקס בפנים. אחותי כמובן הציעה לנו לא לפתוח את המתנה כדי שנוכל להחזיר, אבל היא הציעה את ההצעה ההו כה נדיבה רק אחרי שהיא הגישה את החבילה הענקית לבוציק וכך קיבלנו ליום ההולדת גם עשרות מכוניות שאפשר ליפול עליהן ולשבור את הראש בבית, גם משאית בגודל אמיתי שיותר גדולה מהסלון שלנו כמעט וגם צרור חיידקי סטרידור שמתכבדים להדליק משואה זו לכבוד החופשה הגדולה והקייטנה שעולה 240 ש"ח ליום.

גורי הסתלק לו לעבודה. ככה עושים אנשים עם עבודה. אבא שלי שהיה אמור לבוא היום, לא יבוא כי הוא יבוא רק אם הוא מטייל עם נפתול בחוץ ואנחנו בבית עם צי ענק של מכוניות, כי בנוסף למשאית הענק יש לנו גם ארבע כבאיות, מערבל בטון, מכונית מנוף מלגו סברס, שתי מכוניות זבל, משאית זבל "מיחזור", באגי, גרר למכוניות הצלה, מכוניות הצלה, מכונית צפרדע, מכונית משטרה, שתי מכוניות מאיקאה, מכונית "טלפון" וכלב על גלגלים, שהוא בנוסף לבובת הכלב שבוציק קורא לה "הכלב שאוהב עוגה" (שימוש במשפט: "אמא תתני עוגה לכלב שאוהב עוגה"). זה כבר מתחיל להזכיר את שורת הפתיחה של טיקיליטון "מה לא היה לו לאיתי". הבעיה ש-"איתי" מטיקיליטון, לא גר בדירת שני חדרים ויש לנו עוד מתנות שלא פתחנו וסט של אמבולנס ומסוק שאבא שלי קנה לבוציק ולא נתן לו כי המתנה של אחותי הייתה מהממת מדי.

הייתי מעדיפה שלמישהו יהיה איכפת מזה שבוציק חולה, אבל בינתיים אנחנו משחקים במשחק מיוחד שפיתחנו שנקרא "חנות המכוניות". לאמא יש (מסתבר) חנות מכוניות. בוציק הוא הלקוח. הוא בוחר מכונית. אמא אומרת "בחירה מצויינת, אדוני" ומושיטה את המכונית לבוציק. זה משחק שמעביר את כל היום וחלק מהלילה, עד שהמלאי ב- "חנות המכוניות של אמא" נגמר. 

בשבוע שעבר הלכתי אני לקנות לבוציק מתנה. הייתה לו "הנחת יום הולדת" באימג'ינריום, החנות שממוקמת באופן הו כה נוח בפתח של הג'ימבורי. גמרתי אומר לרכוש שם את המתנה, אבל אבוי, כל המתנות הנורמליות לגיל הזה (אם לא מחשיבים סט של מטאטא, יעה, מופ ושני דליים להכנת הילד לקריירה של עוזר בית) היו, איך לא, מכוניות. בצר לי, קניתי "עוקב מים". מן חבית כזו על גלגלים שהיא נגרר שנותן "מים לחיות". הבעיה שבשביל "לתת לחיות לחיות" באמצעות "עוקב המים", צריך לקנות גם חיות וטרקטור שהעוקב יוכל לעקוב אחריו (למי שמעוניין ביותר פרטים על הצעצוע ראה הסיפור "והיה העקוב למישור" של עגנון). מרדתי וקניתי רק את העוקב. ורק את המתנה: "גרר מכוניות הצלה" שבא עם "מכוניות הצלה" ורק את הספר "בארץ סין" של לאה גולדברג (בארץ סין גר צאן סו לין בבית עם גינה/ ולו שלושה בנים גדולים ובת אחת קטנה"). בנוסף, בוציק קיבל מהגן בסוף השנה משחק זיכרון עם כל התמונות של הילדים בגן והשמות שלהם (מתנה שצריך לחלק בתחילת השנה, אמר בשום שכל, גורי. עכשיו רק גילינו שה- "הילדה הרוסיה שנראית כמו הילדה רוחמה" היא בעצם ילד העונה לשם "מתנאל" ושנחום ואקום הם לא אותו ילד! הם לא אותו ילד!) ועפיפון. מזל שיש עפיפון.

שלושה ימים ללא אף

בזמן שלא כתבתי הייתי בסיבוב של 360 מעלות עם האימהות של הגן: האמא המנהיגה, התחילה להזמין אותי איתן לגן מאיר, אבל איכשהו זה היה לי קשה מדי. גם פיזית, כי קשה לי להרים את בוציק ביד אחת ולקחת את העגלה בשניה והוא לפעמים דורש את זה, בגן מלא ילדים גדולים שלא ממש משתמשים בעגלת ילדים. וגם נפשית, כי אני תמיד מרקדת על הגבול בין נחמדה לנחמדה מדי ואסירת תודה, מה שנחווה אצלי כהתרפסות. מה גם, שבוציק בדרך כלל מתפצל מהחברים בגן, בשביל לשחק עם אבנים ובוץ וחתולים, כי הוא קטן מדי לשחק עם ילדים אחרים בצורה שהיא לא "משחק מקבילי" (למדתי משהו מיום ההורים בגן! וזה כזה מצחיק שהחוג השני שלי בתואר ראשון היה "היבטים התפתחותיים בחינוך" ואני כביכול יותר משכילה בחינוך מהגננת ושאר הגננות ובכל זאת אני תולה בהן עיני עגל רך) ואז כשבוציק מתפצל מהן, אני משכנעת אותו להצטרף אליהן ועוד פעם מרגישה "בריצפה".

הקיצור, הן הפסיקו להזמין אותי, כולל סצינות מעניינות שכולן ממתינות בחוץ לכולן והן לא יוצרות איתי קשר עין, שחס וחלילה אני לא ארצה לבוא :). הילדים הם בגן והאימהות בבית ספר יסודי ואני לא "מהמקובלים" :). נראה לי שאני פשוט הולכת להגיע לגן ראשונה ולחסוך את כל סצינות "הלא מוזמנת" האלו.

שלשום היה יום ההולדת של בוציק בגן. יש משהו בלהיות הורים לילדים שמכריח אותך להשתתף ולא לעמוד מהצד: אז אפיתי (!) עוגה, הכנתי תמונות סטילס (אחת לכל שנה בחיי בוציק), קניתי זר, נרות, מפיות וצלחות עם דוגמא של כוכבי לכת ו-"מתנה צנועה לגן" (במקום שקיות). כמובן שלמסיבה הגעתי מותשת ואז כשאמא של גורי החליטה להתנהג אלי לא יפה, כי לא היה לנו זמן שגורי יסיע אותה מחולון לגן, כמעט הותשתי מדי. מה גם שהחל משעה מסויימת אחרי צהריים, ההורים שלי התחילו להתקשר ולהתקשר, פעם מהטלפון של אמא שלי ופעם מהטלפון של אבא שלי, איזה שמונה שיחות בשעה, שלא יכולתי לענות להן כי רצתי ל-"יום הורים" בגן. בנוסף, היועצת מס ביקשה את כל החומרים של הדוח השנתי מהיום למחר, כי היא אפילו לא יודעת מה צריך להביא וזה הרבה יותר ממש שהיא מבקשת. בקיצור, כמעט בכיתי שהגננת אמרה שבוציק הוא ילד מלא באהבה שכולם אוהבים, ילדים וצוות כאחד וחשבתי, למה אני לא "ילד שמלא באהבה".

כל כך הרבה בזיונות ביומיים: הפקידה של היועצת מס שכותבת אי-מיילים לא נחמדים, להיות "האימא הלא מוזמנת", אמא של גורי שמסבירה לי שבוציק "מזמין אותי לחצר" כאילו אני לא יודעת להתנהג איתו, ההורים שלי שמתקשרים ומתקשרים ומתקשרים, העוגה שיצאה טעימה אבל עקומה וזה שכבר שלושה ימים אני מתעוררת בחמש בבוקר.

אבל אז נזכרתי ש:

הפקידה של יועצת המס, היא, ובכן, פקידה של יועץ מס. תפקידה לנג'ס במייל ותפקידי לעשות מה שבא לי. עם האימהות בגן, אני באותה נקודה שהייתי כל השנה ובין כך רובן לא יהיו בשנה הבאה. אולי שנה הבאה אני אתחיל להזמין לגן מאיר ולי יהיה את הילד שבא לגן בלי עגלה. אמא של גורי היא אמא של גורי: תמיד כשהיא בלחץ, היא נכנסת בי. לא נעים, לא נורא ולהורים שלי יש "קומפולסיית ברכות". הם חייבים חייבים לברך ויתקשרו מאה פעם. זה עובר אחרי האירוע. אז בדרך מיום ההורים עצרתי לקפה ומיץ תפוזים וקראתי קצת את בספר של גוגול שנשאר לי בטעות בתיק. נו, לפחות לא קמתי בלי אף הבוקר, גם זה משהו.