נאום התשובה לרב חובל איטלקי

מסתבר שאחותי כן כעסה עלי. היא אמרה לי שאני שיפוטית ומתנשאת לגבי טיפול בילדים אז אמרתי לה שהיא צודקת כי כמו שרחל שפירא כתבה "בכל מה שאומרים ישנו אבק תבונה", הרי אנשים מתלוננים שהורים לילדים עם מזג "נוח" חושבים שהם גאונים גדולים, אבל בעצם הם קיבלו "מתנה" ויש בדברים "אבק תבונה", אבל גם התעלמות מכך שלכל קשר יש שני צדדים: למעשה אנחנו משפחה "נוחה", אנחנו מסבירים פנים לעצמנו ולבוציק ובוציק הוא "נוח" אלינו כשם שאנחנו "נוחים" אליו. כנראה משהו בנו שלם עם עצמנו, אבל סביר להניח שאם היינו מקבלים ילד שסובל מכאבי בטן ובוכה כל הזמן ולא ישן לא היינו מתמודדים איתו בצורה הרבה יותר טובה מההתמודדות של אחותי כי בסופו של דבר, אף אדם הוא לא טוב מאדם אחר. כולנו ספיצימנים של אותה "רקמה אנושית אחת חיה"

ומשהו בנו מתעל קול של התבונה הקולקטיבית ולכן "בכל מה שאומרים ישנו אבק תבונה": תבונה, כי אתה חלק מהתודעה הקולקטיבית שהיא התבונה, ואבק כי אתה רק חלקיק ולא השלם למרות שאתה מגלם בך גם את השלם. התהליך הוא תמיד דיאלקטי. הכל הוא גם וגם וגם. הדבר הכי משעשע הוא שמה שמכעיס אותך באחר הוא משהו שמכעיס אותך בעצמך: אני לא אתרגז ממישהו טיפש כי אני לא חושבת שאני טיפשה, אני אתרגז ממישהו חסר ביטחון. אני אתרגז ממישהו זועף וחסר ביטחון. איך כתבה מרים ילן שטקליס "רק טיפשון תמיד כועס" מכאן שאני טיפשון והייתי צריכה להתרגז גם מאדם טיפש, אבל אני לא, כי אין באמת טיפשים בעולם, רק ייאוש שנעשה יותר נוח. כי "אם למות כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה" כתב חנוך לוין שלא מת כמו כלבה בסוף, כי אף כלבה לא מתה מסרטן בתוך בית חולים, מוקפת בריעיה וידידיה. לפני כמה ימים עברתי ליד הבית של אריק איינשטיין וחשבתי על מישהו שזה לכל החיים לשחק "איש עומד מאחורי אישה יושבת" ואיך אנשים שסוגדים לאובייקטים שלהם בסוף מפנים כלפיהם המון תוקפנות שהיא כמובן תוקפנות כלפי העצמי. זה כמו שלאקאן כתב על דאעש שהם משמידים את הליברל שבעצמם.

הנה למשל, לא רציתי ללכת לפאב בתירוצים של חוסר ביטחון עצמי והנה מסתבר שבכלל הוזמנתי לפאב כי זה היה יום ההולדת של בת הדודה ובסוף היה מן "הקיץ של אביה" כזה ואף אחד לא בא, שאמרתי הנה היא בת הדודה: יפה ומלאת ביטחון עצמי ובעצם כל אותו זמן היא לא רצתה להודות שזה יום ההולדת שלה והיא רצתה שאנשים ינחשו את זה ויבואו להראות לה אהבה בלי שהיא תבקש וזה בדיוק כמו שהסתרתי את תאריך יום ההולדת שלי בפייסבוק. אנשים שהם "מלאים" בביטחון עצמי הם בעצם חסרים אותו ושוב אנחנו פוגשים בתהליך הדיאלקטי ואומרים לו יפה שלום וזה מה שזיהיתי בה ולכן אני "נעלבת" ממנה והיא נעלבת ממני ואחותי נעלבת ממני ואני נעלבת ממנה וכולם מרוצים ועלובים ועלובים ומרוצים, אבל למעשה אין אדם יכול להעליב אלא את עצמו. אם אדם אומר לך את זה תדע שהוא חזק, כלומר חלש מאוד ויש לפגוש אותו בשדה שיפון במהירות האפשרית. שדה השיפון הוא חלל מחוץ לעולם שמצוי בזמן שמחוץ לזמן ולכן הוא "פגישה לאין קץ" שאף פעם לא מתקיימת ולכן מתמשכת תמיד. כתב את זה יפה אלתרמן, שונא הנשים הידוע, "חוט שחמק מידיים, הוא חוט אשר לא ינתק. מה שכתוב על המים, לא ימחק".

אומרים שאני אינני אני

אז אחרי שנעלבתי מבת הדודה, דווקא אחותי הזמינה אותי למפגש הקטן שלהן בפאב כלשהו בכיכר רבין ובהתחלה אמרתי שאבוא "לומר שלום"  - הצעה של גורי שכבר חש באמביוולנטיות שלי - אבל פאבים הם לא סביבה נוחה לסחי שאינו שותה. גורי אמר לי שבזמן האחרון אני סחית, אבל הוא אמר לי את זה בזמן ששטפתי כלים בעירום אז אמרתי לו שזה לא תופס. באמת, אני שונאת פאבים בתור אדם שלא שותה כי לא מספיק שאני מאוד ביישנית ועצורה בחברה אז לא מתאים לי שיתייגו אותי בתור בחורה עם משקפיים שמזמינה מיץ תפוזים בפאב.

בכלל כל הזמן בת הדודה הזאת מזמינה לפאבים. את יום ההולדת שלה היא ערכה בפאב המפורסם בבוגרשוב שמחלק צמידים ל- "מסלולי שתיה" ובעלה של בת דודה אחרת – גם סחי שלא שותה - הזמין פיצה ואז הוא אכל את הפיצה בעזרת האצבעות השמנמנות שלו וטבעת הנישואין העבה שלו נצצה משומן וכמעט הקאתי. זה היה חודש לפני שהתעברתי ובדיוק התחלתי לקחת את הכדור לבלוטת התריס ולא אכלתי בכלל והסריח לי מהפה וחשבתי שהבעל של בת הדודה שהזמינה אותנו לפאב הוא "הו כה סקסי" ועכשיו הם מתגרשים, אפרנטלי כי היא הייתה יפה וקרה וקרה ויפה ומגניבה מדי בשביל להיות עצמה וזה למה אני לא שותה, שקר כלשהו, שקר כלשהו.

אז אחותי הזמינה אותי לפאב ואני אמרתי לעצמי: גורי צאי מן האולם שמקרין את הסרט של רגשי הנחיתות שלך והיכנסי לאולם השני, מקרינים שם "ספיינל טאפ" או סרט של בונואל מנקודת מבט אירונית או סרט של פליני שאפשר גם לצחוק וגם לבכות בו והספינה שטה. אז אמרתי "טוב, אני אבוא לומר שלום" ואצא מתוך איזור הנוחות שלי, אבל אז יצאנו מתוך איזור הנוחות שלי לטייל בדיזנגוף, שהוא גם איזור הנוחות שלי, עד מאוחר וכשחזרנו לא התחשק לי להגיע לכיכר רבין ולתת לאני הכוזב שלי להזמין דיאט קולה. העדפתי להכין מאפינים עם שוקולד. אתה יודע מהי הבעיה שלי, אמרתי לגורי, שהאני הכוזב שלי הרבה יותר מאעפן מהאני האמיתי שלי ויפה שעה אחת קודם בזמן שהבית התמלא בריח של שוקולד וגורי נרדם על הספה וכשהוא התעורר שאלתי אותו "רוצה מאפין?" והוא רצה.ְ

חזור ל-"צא לדרך" אינך מקבל אלפיים חמש מאות ש"ח בדרך חזרה

אני וגורי מול הטלוויזיה כי זה "לילה של יום מפרך" או יותר נכון מפרך לגורי, לי, לעומת זאת, היום נפל לפח האשפה בשעה שביצעתי ניסיונות אפייה 50% כושלים ממתכונים שהמצאתי: מאפין פטריות ובצל מטוגן - 100% הצלחה, אפילו "אוממי" הייתי אומרת אם הייתי זוכרת מה זה "אוממי" בדיוק. בכלל, מסתבר מהעיתון של הסינמטק שאני קוראת בשירותים – אני נלחצת מדי מהבכי של בוציק באמצע הקקי, אז חזרתי לעיתון בשירותים ומה יותר טוב בתור עיתון בשירותים מהמגזין של הסינמטק – וככה גיליתי שלמלודרמות יפניות קוראים בתרגום מילולי מיפנית "תן לי דמעות" ושאירוטיקה היא "טקס מפואר במעבר תת קרקעי" (נכון לא ידעתם שאירוטיקה היא טקס שמתרחש במעבר תת קרקעי? על לא דבר!). 

במעבר תת קרקעי (פתח סוגריים) כנראה מתכוונים לחניון העירייה מתחת לאנדרטה של רבין. איפה שאפשר לקנות למעלה בייגלה עם שומשום מאבולעפיה לאשכנזים שלא יודעים איפה זה כיכר השעון ו/או כיכר השבת ו/או כיכר החתולות ו/או מה זה כיכר ו/או מה זה שעון ו/או מה היא שבת ו/או מה הן חתולות, לצורך העניין (סגור סוגריים) ו/או מה הן סוגריים ולמה כתיבה שהיא באמת טובה אינה כוללת אותן אבל כאן בבלוג זה לא ניתן למצוא מניפסט מנוסח היטב או תוצרמבריק כלשהו של מוח גאוני אך מנוון מדובר בבלוג לקהל שאינו יודע לשאול. עם פינוקי שהלך לים הסליחה. הולכת לעירייה? תביאי לי קבלה! (כל הזכויות שמורות להייל היטלר. אני כל הזמן מצטטת שירים בלי קרדיט, אבל הייל היטלר מוכרח לקבל אחד, אחרי הכל הוא עובד במחלקת הגנים והנוף סניף גן מאיר. דרך אגב, בדקתי והגן כלל איננו מאיר. הוא חשוך בערב ויש בו המון נוער רוסי שיכור) נחזור לעניינו:

אז אני וגורי ישבנו מול הטלוויזיה והעברנו לערוץ 24 שם שודרה הטלנובלה המוזיקלית מבית ההפקות של טמירה ירדני בכיכוב נינט בתפקיד דובי עם טריינינג: "השיר שלנו". בדיוק הופיע על המרקע גיא זו-ארץ בתפקיד הרשע של הטלנובלה וגורי אמר "הנה רובוארץ ותיכף הוא יהרוג את כולם" אז אמרתי לגורי "נראה לי שהוא באמת הרג את כולם בסוף" כי אני יודעת כי ראיתי את הסדרה הזאת פעם פעם אחור אחור ("הייתי פעם גדי שחור. לא היה חביב ממני בעדרי רחל אימנו")בהשפעת אחראית המחלקה שלי מהספרייה – אני כלמנסע סוגסטבילית מאוד. מזל שלא מצאתי עבודה בתור מדריכת תיאטרון בכלא כמו האחראית כאשר היא הייתה צעירה כי אני לא יודעת תיאטרון ובטח לא היו נותנים לי לצאת מהכלא בסוף השיעור עם המזל שלי. כן, למה לא אמרו לי שיש פה עוד בור (יקראו לביוגרפיה שלי). 

אני כמו הילד עוזי מילדות קשה: "תיאטרון אחד ראה הוא, לתרבות ליבו נפתח". ראיתי רק תיאטרון אחד. סתם, ראיתי "מלא" תיאטרון כי אבא שלי היה מקבל כרטיסים של סל תרבות. פעם אחת הוא בא לקחת אותי מבית הספר כשהייתי בכיתה א' והלכנו לראות את המלט. לא המלט לילדים (ילדים! איפה הדוד של המלט? מאחוריך! מאחוריך!), המלט, המלט. עוזי הוא 100%. המאפה שלי טעים רק ב-50% כי המצאתי "עוגת פודינג" וגורי אמר שהיא מתוקה, דביקה וכבדה. כן, אז בסוף "השיר שלנו" רובוארץ רוצח את כולם. בפרק הבא נגלה מי ירה בג'י-אר.

* כותרת מתוך השיר 

רבי עקיבא איש צנוע

עכשיו בפעם הראשונה האזנתי לשיר של שלום גד. כמובן שמיד בא שוטר ונבח "איחרת". לקח לי את תעודת ההיפסטר, הדליק את הטלוויזיה על ערוץ 2 והלך. בדיוק שודרה התוכנית "מרחבא ומרחבתיין" כי זו השעה של השידורים לערבים אזרחי ישראל. פעם למדנו בתיכון על אוקסימורון והמורה ביקשה דוגמא, אז הבן היחיד בכיתה הספרותית אמר "הערבים אזרחי ישראל" והמורה אמרה "יפה מאוד, דרור". הוא היה אלוף הארץ בפינג פונג לנוער ובעד זה למד בכיתה הספרותית עם כל המפגרות. אני הייתי המפגרת הכי חכמה. המפגרת השניה הכי חכמה ישבה לידי והעתיקה ממני במבחנים. בעד זה היא הייתה חכמה. אחר כך שודרה התוכנית "מאפים מתוקים" ללמדך שזו תוכנית למאפים מתוקים. כל המאפים המתוקים יושבים וצופים בטלוויזיה. הם אומרים, כמו סבתא שולה: "כל כך הרבה ערוצים ואין מה לראות" ואז מעבירים לערוץ הרומני כי יש "ריקודים".

יש בבניין שכן אחד (רק אחד?) מגעיל. הוא מסביר פנים לגורי ולי הוא לא עונה שאני מברכת אותו לשלום בנימוס. הוא רווק מזדקן ממוצא אנגלוסכסי ויש לו עשרות חברים להם הוא עורך אירועים בביתו, יעני "גבר נאה מארח בדירה פרטית". הוא כתב מודעה ותלה אותה בחדר המדרגות. במודעה כתוב: "שכנים יקרים, אתם מוזמנים להשתמש בסוכה" אלא שהכתב שלו לא ברור וזה נראה כמו "מוזמנים להשתמש בסוכר" ומתחשק לי לכתוב לו על השלט בעיפרון "אנחנו יודעים שאתה איש רע" שמתנפל על נשים חסרות ביטחון בלא לענות כשהן אומרות לך שלום, אבל אין לי כוח שיחסר לי ביטחון היום. אולי מחר. סוכר יפה, מוזמנת לשלי.

עכשיו חזרנו מ-"קניון רמת אביב" לבזבז תלושי שי שקיבלנו מאנשים מסוגים שונים שאנחנו לא מכירים ועובדים עם ההורים שלנו. זה סוג של קניון מרשים. חלק מהאנשים שהולכים במסדרונות לבושים מאוד יפה וחלק מבקרים. בחניון, אישה אחת שאלה גבר זר אם יש לו שבעים אגורות לשים במכונה של כרטיסי החניה והוא נתן לה מטבע של חמישה שקלים, אז היא אמרה "אבל המכונה מקולקלת ולא נותנת עודף" אז הוא אמר "שיהיה לכפרה". ב-"שילב" הקופאית צעקה אחרי אישה אחת: "גבירתי, העודף שלך" והיא אמרה "שימי את זה בקופת צדקה כלשהי". 

מה יש לאנשים בקניון הזה עם עודף. כשהייתי משחקת עם אחותי מונופול היא לא הבינה את הקונספט של העודף ובכל פעם שהיא לא רצתה לקנות רחוב, הייתי אומרת לה "אבל תקבלי עודף!" והיא ישר הסכימה. אם היא הייתה ילדה מצפון תל אביב, היא הייתה אומרת לי "תשמרי לך את העודף" והייתי מנצחת אותה, אבל בכל מקרה ניצחתי אותה כי היא הייתה קטנה ולא קנתה אף רחוב. כל תל אביב הייתה בבעלותי אז. הייתי מכריחה שם אנשים לקבל עודף, כאילו לא הייתי בגיל ארבע זורקת להורים שלי את המטבעות של האגורות של הלירות לתוך פח האשפה של המטבח כי הן הגעילו אותי.

הרחקת יונים במבצע

אחרי תקופת-מה של happy go lucky, הצלחתי להיפגע ממשהו/מישהו. הצלחתי להרגיש תחושה של דחייה/קור ממישהו/משהו בתוך כל החום/אהבה האלו של לאהוב את נפתלי ולהיות יותר מ-"האמא הטובה דיה" של ויניקוט. מה עשית בימי חייך הימים ולילות חייך הלילות? הייתי יותר מהאמא הטובה דיה. קצת יותר. מעט יותר. מעדן החלב שנותן לך יותר. פתאום הרגשתי לא אהובה אבל אולי גם זה הוא non story of a non-hero .

כולם אומרים לי במשפחה: "יש לך סף כאב גבוה", כי זו המסקנה שלהם מסיפור הלידה שלי. אז אמרתי לגורי: "היית מאמין שיש לי סף כאב גבוה?" אז גורי אומר "יש לך סף כאב גבוה וסף תלונות נמוך". אני גיבור ואנטי גיבור בספרות המודרנית וגם בספרות הלא מודרנית, נניח "פינוקי הולך לים" מאת ברדיצ'בסקי.

אני פינוקי ואני הים ואני ההולך ואני ברדיצ'בסקי ואני גם לא פינוקי שאינו בים שאינו הולך ולא יודע מי זה ברדיצ'בסקי וגם לא מי זה "בוקי בן יוגלי". שלום, מר בן יוגלי. בוקי בבית? לא, הוא הלך עם מנדלי מוכר ספרים לקנות בייגלה בחנות של הצועני. תמסור לו בבקשה, אם כך, שהמהפכה לא תשודר בטלוויזיה הערב. נותנים "לה מרמור מאת פרלש".

פעם אחראית המחלקה שלי בספרייה אמרה שאני וגורי יכולים לחנות באדום לבן בברדיצ'בסקי כי היא קרובת משפחה שלו ומאשרת לנו את זה. קוראי הבלוג יכולים לחנות באדום לבן ברחוב סמטת קקי. אני מאשרת לכם את זה. תאשרו לי גם משהו.