מצאתי
ספר של ג'וזף הלר ברחוב. זה ספר ממורמר עם אבחנות חדות, כמו שאני אוהבת, כי מרמור
הוא מותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי בחיי היום-יום. הוא כיף בהתחלה ואחר כך
מחמיץ כמו שאריות שוקו בחיך. לחפש סיפורי פורנו ברשת ולגלות אחרי שגמרת שהסיפור לא
מעניין, הדמויות שטוחות והעלילה מביכה. או שכולם כותבים בדיוק את אותו ארכיטיפ של
סיפור שוב ושוב ושוב, כי לדברים פרימלים, אין הרבה וריאציות. כולנו אומרים תודה
סליחה ובבקשה.
אז
הלר אומר שברוב הספרים הדמויות עשויות מיקשה אחת, חוץ מבספרים של דוסטוייבסקי שבהן
תמיד הדמויות חצי מטורפות ולכן יותר דומות לעצמנו ולאנשים שאנחנו מכירים, אלא שאני
בכלל לא מכירה מספיק אנשים - אוהבת מאוד לצעוד בהפגנות תוך הפגנת סולידריות עם
אנשים זרים. תמיד שואלת את עצמי מה חושבים החיילים ממשמר הגבול שהולכים בשקט, לצד
הצעדה ההפגנתית וכבר אנחנו מזהים פרצופים בקרב ההמון ומשבוע לשבוע ההפגנה נעשית
קטנה יותר ויש יותר מוכרי בייגלה ו- "מים בחמש שקל" ממפגינים ומוכרי
הבייגלה נעשים חצופים יותר ויותר מהפגנה להפגנה ומתנגשים בעגלות הסופרמרקט הגנובות
שלהם בישבנים גדולים של נשים יפות בגיל העמידה שלובשות שמלות מתנפנפות ואוחזות
בחברות פחות יפות לשם ההדגשה.
עכשיו
למטה, השכן שמעשן במרפסת הזמין משטרה לאיש שצועק "הייל היטלר" כי הוא
צועק לשכן שעומד במרפסת "אדוני, תדליק את האור. אדוני, תדליק את האור"
בעד שהסלון שלו חשוך. כשאנחנו שומעים את "הייל היטלר" ברחוב מתחת לבית
אנחנו קוראים לזה 'פרק חדש בהייל היטלר' ולדעתנו הפרק הכי טוב היה כשהוא צעק לנערה
אחת "הולכת לעירייה? תביאי לי קבלה!" אלא שהשכן שמעשן במרפסת לא חושב
ש-"הייל היטלר" הוא סדרה מצחיקה וחמודה עם פרקים והוא לא יביא להייל
היטלר קבלה, כשהוא ילך לעירייה וגם אנחנו לא. "הייל היטלר" הוא לא חצי
מטורף כמו הדמויות של דוסטוייבסקי שדומות, לפי הלר, לאנשים שאנחנו מכירים ולעצמנו.
הוא לא שוכב על הספה הכתומה וקורא את הלר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה