ביום
חמישי התחילו לי בצהריים צירים. הם אפילו היו סדירים אפילו שזה רק שבוע 34, אז
התקשרתי לגורי לעבודה. גורי איכשהו ניסה להגיד שאולי השכנה תיקח את בוציק מהגן.
חלה ביני ובין השכנה התקרבות מפתיעה, אחרי שהיא הזמינה אותי ואת בוציק לשחק עם
הילדים שלה שאחד מהם הוא החבר הכי טוב של בוציק בגן. כמו שי"ר היה החבר הכי
טוב שלי עד גיל 18 וגרנו מעליו, ככה בוציק גר מעל החבר הכי טוב שלו, אבל עוד חזון
למועד כי הם רק בני שלוש. בפעם האחרונה שהשכנה הזמינה אותי, היא הזמינה אותי
להשאיר את בוציק ואז לקחת אותו ושכבר באתי לקחת אותו, היא הזמינה אותי לשבת
ודיברתי שטויות. הפעם, התפתחה לנו שיחה פתוחה כזו, למרות שקצת הרגשתי שניצלתי את
זה שהיא סוג של מטפלת בשביל לקבל יותר מדי תמיכה רגשית מאדם שאני מכנה אותו עדיין
בבלוג השכנה.
איניוייס,
בגלל השיחה עם נ' השכנה (נפנק אותה באות), לא ישנתי טוב בלילה ומהון להון התחילו
לי צירים וגורי הוזמן אחר כבוד הביתה. אמרתי לו שעדיף לומר לראש הצוות שלו על
צירים מוקדמים שעלולים להיות צירי שווא מאשר לבקש עזרה מאנשים מעט זרים בגן של
בוציק. זה לא שהם לא יעזרו. הם מאוד קהילתיים. אבל בגלל שאנחנו לא ממש משתלבים במבנה
החברתי שם, לא נעים לבקש עזרה ועוד על צירים מוקדמים.
אז
גורי חזר הביתה ואני פירפרתי לארגן תיק לידה ותוך כדי זה שכחתי לשתות ולאכול. גם
זה שאמא שלי קראה לי "שמיינע" ביום שישי לא עזר לזה כי שוב התזונה שלי
הפכה להיות מבוססת פירות וירקות. אני האדם הכי לא צמחוני שהכי נמנע מעוף ובשר
בייקום. אני אגן במרץ על זכותי לאכול בשר, אבל בפועל מבלי שאף אחד יודע, לא ממש
צורכת אותו, אלא אם כן זה במסעדה (אירוע של פעם בכמה חודשים בגלגול הנוכחי שלי) או
ביס מהעוף שהזמנו מהבראסרי בשביל בוציק. גורי התקשר להורים שלו שהציעו שהוא יסיע
את בוציק לגיסי וגיסתי, לא לפני שהם שאלו מדוע זה לא ההורים שלי שעוזרים, כי ידוע
שלידה של הכלה היא בעיה של הכלה והוריה. כאילו הם לא יקבלו בסוף התהליך נכד, שהם
יתראו אותו הרבה יותר מהורי וגם אבא שלי בתת תזונה בשל בעיה במערכת העיכול ואמא
שלי בחו"ל ונוחתת רק באמצע הלילה, אבל את זה הם כמובן לא יודעים וגורי אמר
להם רק על החו"ל, כי לא טוב לתת יותר מסיבה אחת בכל פעם לדברים, אחרת זה נשמע
כמו תירוצים או שקרים.
גורי
נסע לחולון עם בוציק ואני המשכתי להתרוצץ בשביל להותיר את הבית במצב סביר ואז גורי
חזר וכמו ההורים המגניבים שאנחנו, שלחתי אותו לישון עד שהצירים יהיו במרווח של
דקה, לא לפני שקראתי במרשתת שבבית החולים שבחרתי ללדת בו לא עוצרים לידה בשבוע שבו
אני נמצאת. איכשהו הצירים הגיעו למרווח של דקה בערך בתשע בערב, למרות שמה שהיה
מוזר הוא שהם לא היו כואבים בכלל. בכל זאת נכנסו למכונית ונסענו, כי שבוע 34 וזה.
לא יועיל לא יזיק.
בבית
החולים היו מקסימים וזה. ולא רק הצוות. כל העיר הזאת מלאה במקסימונים (ברור לכם
שאני לא מדברת על תל אביב. כן, בכל זאת יש בה משהו. משהו שלא כולל אבל, אנשים
נחמדים. אלא אם כן, אתם יודע לומר "מיאו, גם אני חתול" בדיוק בטון
המתאים, ויצ' אי דונט, אנפורצ'ינטלי). זה התחיל מהשומר החייכן בכניסה, עבר במיליון
אנשים שהסבירו לנו איפה מיון יולדות בלי שביקשנו (שאלוהים ישמור אותך אם תנסה
להסביר למישהו בתל אביב משהו מבלי שהתבקשת. הוא יביט בך במבט כזה מקפיא שתחסוך
לעצמך לקנות ארטיק דובדבנים במכולת אחר כך). אפילו פקיד הקבלה של בית החולים היה
חייכן - מחזה נדיר כמו משהו שעולה שבעה שקלים בקופיקס.
טוב
אז לקחו לי דם. חיברו אותי למוניטור. את המסך ראה רק גורי. שטען שאין לי צירים.
בעיקרון הבייסליין היה 20 וגורי טען ששלושים וארבעים זה לא נחשב. הוא היה מוכן
לאשר לי שרק שישים זה ציר (שתבינו, בשיא הלידה של בוציק, עם פיטוצין הגעתי ל- 90).
אמרתי לו "תדבר במספרים, חבר. דבר בציונים" וזה נורא הצחיק אותנו כי זה
מתוך שיר שכתב אבא של ילד מהגן של בוציק. בסוף הגיעה המיילדת ואמרה שזה דווקא כן
צירים, אבל לא סדירים וקיבלתי עירוי ואחר כך עוד עירוי וישבנו בחדר ההמתנה הפושטי,
עם המשפחות שהמתינו ללידות ועם עוד הריוניות עם אינפוזיות ושמיכות וצפינו במהדורת חצות
של גיא פינס. אנשים סיפרו שם בדיחות ממש מצחיקות. איש אחד אמר לאישתו שהמכונה
מילאה להם שוקו בכוס "מכל הלב" וממתין אחד אמר שהעבודה של המיילדות מאוד
קשה, כי כמה מהן כבר משלשום שם וזה לא שווה את האלפיים שקל בחודש שהן מרוויחות.
מהון
להון, שתי אינפוזיות והקטונים רק נהיים יותר גרועים, אז גיליתי למיילדת שאולי לא
אכלתי, אז היא הציעה לי פרוסה עם גבינה (ממש נהייתי "גג לילד המפגר".
חבל על הזמן) ואמרתי לה "לא, שתיתי שוקו" כמו האמ-אימא של האנורקטיות,
אבל אף אחד לא חושד במישהי שעלתה חמישה עשר קילו בהיריון מתוך שישה עשר קילו
מותרים והיא רק בחודש שמיני עם אגירת נוזלים מטורפת שגורמת לה להיראות אפילו יותר
נפוחה מהשבעים וחמישה קילו שהיא שוקלת וטוב שכך. בכל מקרה, אמרתי לעצמי להפסיק עם
השטויות ושחררו אותי הביתה כי לא הייתה פתיחה ורק חמישים אחוז מחיקה, מה שאומר
שהלידה יכולה להתרחש בשבועיים הקרובים (כמו שהמיילדת אמרה) או במועד (כמו שהרופאה
אמרה).
איכשהו,
הצירים נפסקו בשתיים בלילה, אבל התחדשו אחרי שדיברתי עם אבא שלי שהיה דווקא סימפטי
ומבין. אחר כך, אמא שלי ניסתה להשיג אותי, כל פעם בשתי שיחות ואחר כך לא ענתה
שהתקשרתי אליה ואז שוב שתי שיחות שלא עניתי אליהם כי הלכתי לנוח, אז פשוט התקשרתי
אליה ואמרתי שאני סוגרת את הטלפון, כי זה עושה לי צירים וזה ושפשוט תתעדכן דרך
גורי ובאמת, סגרתי את הטלפון לכל סוף השבוע, מה שעבד מצויין והכל נרגע.
ביום
שישי, תוך כדי הצירים ניסיתי לעבוד כי יש לקוח שהבטחתי לו עבודה בסוף השבוע.
בעיקרון זה לקוח שיודע שאני בהיריון, אבל התחיל להלחיץ. הוא מגדיר פרוייקט מסויים
כדחוף ובהול ולעזוב הכל ואז שולח לי מיילים באחת עשר בלילה למה לא התקדמתי גם
בפרוייקט אחר והשיא היה שהוא טעה בדד ליין. מבחינת מה שהסכמנו ביננו היה לי עד יום
ראשון והוא ביקש את זה תוך עשרים וארבע שעות. עמדתי בדד-ליין החדש והלקוח שלו היה
מרוצה, אבל הוא התקשר שלוש פעמים החל משתיים בצהריים, כאשר בארבע אני צריכה לצאת
לגן של בוציק והוא יודע את זה ונתן לי שלושה סטים של הוראות סותרות בכל שיחת טלפון
(האחרונה הייתה בשלוש שלושים וחמש), מה שגרם לי לעבוד עד ארבע ולרוץ לגן מבלי
לאכול ובלי לשתות (ממש לייט מוטיפ) ואחר כך הודה, שהוא בכלל לא פתח את הקבצים
האחרונים כי הדרישות היו "ליתר ביטחון" ולא היה צורך בעבודה הנוספת.
עכשיו
ברור לכל מי שמכיר את "הגלויות של שלי" ש- "לקוחות תמיד
לוקחים" ואם יש לך שכירה בהיריון, אתה אמור איכשהו לזייף אמפתיה, אבל פרילנס
שלא עובד מערש הדווי הוא כמובן "לא מקצועי". כשילדתי את בוציק, נאלצתי
לבטל פרוייקט כי הלידה הקדימה בשבועיים. מדובר היה בלקוח שידע שאני בהיריון מתקדם
כי נפגשנו וכשהודעתי לו לאחר הלידה (ועוד ניסיתי לעבוד מבית החולים) שלא אוכל
לעמוד בדד ליין הוא כמובן נזף בי שאני "לא מקצועית" ושהוא "מצטער,
אבל מעביר את הפרוייקט למישהו אחר". כאילו, דה. אני בבית חולים עם תינוק בן
יומו. מה חשבת? שנשלח אותו למשפחתון בגיל שלושה ימים? או שיש לנו משרתת, או-פר
ונהג מהכמה שקלים שאתה משלם לי על העבודה (אם בוחרים לשלם, כמובן).
אז זה ברור ואין מה לכעוס. מצד שני, בהחלט לא הגיוני, להגיד
לאמא "אני לא יכולה לדבר איתך כי השיחה איתך עושה לי צירים" ואז להמשיך,
תוך כדי הצירים, לעבוד בשביל מישהו שכשיקבל תוצאות, פשוט יבקש את הפרוייקט הבא תוך
מקסימום עשרים וארבע שעות. אז שלחתי לו מייל שאני בצירים ולוקחת חופשת לידה מעכשיו.
מייל שהוא לא ענה עליו, כי בעיקרון צירים אצל פרילנסר זה "לא מקצועי".
אז עכשיו, אני יושבת עם יותר מדי זמן בידיים והמון התחשבות מכולם ובעיקרון צריכה
לנסות לנוח. שזה הכי קשה.
