הבוקר רציתי מאוד לעשן. קמתי בחמישה לשבע. אבל טומי התעורר וקרא "אמא, אמא" (תודה לאל על חסדים קטנים). שעות הבדידות הגדולה עוד לפני. קפה שחור מרפד את יומי בעוררות ותמיד יש לי את הסיגריות. בערב את הסיגריות מחליפה אהבת הילדים. אני מכורה לאהבה.לקחת את טומי ברבע. לפסוע ביחד לגן של בוציק, ידו של טומי בתוך ידי. אוחזת את היד הקטנה, אני מלאה באהבה. אני מכורה לאהבה ולסיגריות וקפה. האהבה היא תחליפית לסיגריות. הקפה תמיד נשאר קפה. אספרסו קצר מהמכונה. קפה שחור בפינג'אן.
אני עוד צריכה לרחוץ את טומי, מרטיבה את התלתלים הבלונדיים הם נפרשים כמו מניפה שחורה לאורך הגב הקטן. אחר כך, שעת השינה. אבל בינתיים להדיח כלים, לפנות את המייבש. משימות קטנות של בדידות. הייתי פעם צדף, חפון בתוך ידו של ילד.
בשש בבוקר מגישים שם קפה בכוסות חרס כחולות. הנס קפה תמיד נגמר ראשון בידי האנשים שקמים בחמש בבוקר. פעם הייתה איתי בחדר מישהי שכיוונה שעון מעורר לשש בבוקר, שתתה קפה וחזרה לישון. לפעמים מישהו משמיע מוזיקה בחדר העישון. שירים של בוקר. הקפה בבוקר חזק יותר מהקפה של עשר והקפה של שתיים. א' מגרשת אנשים מתוך החללים שהיא שוטפת. בשמונה היא מכבדת את הריצפה בחדר העישון ונועלת אותו "עד יתייבש". או אז, י' הולכת לעשן במקלחת. בשבע וחצי יורדים לארוחת בוקר. ביצה קשה וקורנפלקס ועוד קפה, הפעם חלש. בשבע וחצי נפתחת הקפטריה. תמיד יש שם מישהו מתחת לשמשיה שותה קפה, קפה אמיתי ומעשן את עצמו לדעת. פעם, הפסקתי לעשן לשלושה עשר ימים וחוש הריח שלי התחדד והרחתי את המקום, אפוף עשן סיגריות
הדשא מתאבך בשמש. הספסלים פנויים. מישהו קונה קולה ממכונת השתיה. מכונת הנס קפה אף פעם לא פועלת. עובד הניקיון שנראה כמו יוני רכטר מטאטא את השביל ונושא פחי זבל בעגלה במורד הדרכים. בשמונה צריך לעלות לתרופות. אני מקבלת רק יוטירוקס ותמיד מנסים להחליף לי אותו באלטרוקסין ואני תמיד מסרבת. בעשר וחצי פותחים את הריפוי בעיסוק. אני תופרת קנגרו עקום. מתנה לבוציק. לא אסיים אותו. נכנסת לחדר העישון, י' יושב על הריצפה פשוט רגליים ומעשן סיגריות ערביות. הוא זורק לי שלוש סיגריות, מעבר לחדר, אחר כך יבקש שאקנה לו חפיסה "לזכר ידידותינו המופלאה". אני תמיד מסרבת, אבל שהייתי כלואה במחלקה, שלחתי את ל' לקנות לי קנט קצר ולה פיין. מה שמעשנים אלו שאין להם כסף. חפיסת קנט עולה שלושים וחמישה שקלים.
עוד מעט אבי יבוא עם שקית ניילון ובתוכה סיגריות ובורקס. הבורקס יאפשר לי לדלג על ארוחת הצהריים בטענה שכבר הביאו לי אוכל. נעילת צהריים משתיים עד ארבע. אני נחה במיטה. ד' צופה בשקופית של הוט. בהפסקות הסיגריה שלה אני אעביר תחנה. בארבע משחררים. אני קונה קפוצ'ינו בינוני ושותה אותו על הספסל. בחמש וחצי ארוחת ערב. עוד ביצה קשה. אני מכינה לי תה חזק עם שני תיונים והמון סוכר. לפעמים נ' מבקש ממני עשרה שקלים לקפה. אני תמיד נותנת. ריבה משתרכת בשביל ומאחוריה י', בעלה תמיד מושפל ראש. הם רבים על כסף. פעם קניתי לה נס קפה. "תגידי שזה בשביל ריבה" אבל עכשיו היא לא זוכרת אותי. אחר כך היא תמות, מדום לב, בגיל שלושים וחמש. אני כבר משוחררת. מישהו נותן לי רוגלע מקופסא וכוס מיץ ומנחה אותי איך לברך לעילוי נשמתה. הרוגעלך דביק ומתוק. המיץ צהוב. אשמע על מותה כשיכנסו שתיה לזכרה בסככת עישון. אני שונאת לעשן בסככת עישון תמיד מישהו מבקש שאגלגל לו סיגריה באמצע.
בשבע אני נכנסת למיטה. האח הרשע ו' קורא לי לתרופות בשמונה למרות שאין לי תרופות בערב. רק זריקה. פעם בחודש. שוב לא אהיה משוגעת שנוסעת לירושלים באמצע הלילה. מנקה הרחובות מצית לי סיגריה באמצע הלילה ברוח הירושלמית. לא, אני של הילדים. עוד שש שעות וידו של טומי אחוזה בכף ידי.
"אתה רואה בי מגמת שיפור?" שאלתי את גורי כמו ילדת הכאפות שהנני, לנצח מחפשת שילשולים באדמת הבוץ הרטובה של חצר בית הספר היסודי. אחר כך אבא מאכיל בהם את הדגים. "כן, את פחות מסוגרת בעצמך". הנה פתחתי חלון, אל העולם הרחב ודרכו נכנסו שני ילדים וביקשו סרטון של "יחידת החילוץ" וביקשו שוקו. טומי "שוקו רגיל" ובוציק "שוקו מקציף עם סירופ מייפל". "את כמו ההורים שלך" אומר גורי "תמיד רצה וממלאה את הבקשות של הילדים" "וזה רע?" אני שואלת "כן, זה רע. הם צריכים להיות עצמאיים וחלק מהדברים הם לא אמורים לקבל". "אמא, תרימי לי את המוצץ ותשטפי אותו. הוא מלוכלך ועכשיו הוא רטוב. תנגבי אותו". "טומי אתה מגזים". "לא, אני לא מגזים" לא, אתה לא מגזים ובכל זאת לא ניגבתי את המוצץ.
"אין לי חברים. רק החמורים על הפיז'מה שלי" אומר גדי ב- "שמוליק קיפוד" שהוא סיפור על בדידות, אמרה הפרופסור בסרט תיעודי שראיתי. "זה סיפור על בדידות. הקיפוד דמיוני וההורים לא נוכחים". "זוכרת שהיית ילדה בגן ד' והלכנו עם סבתא ומצאנו קיפוד?" אומר לי טומי בדרך לגן "והבאנו אותו לגן?" אני שואלת, כמו בסיפור "הצב של אורן". "כן" אומר טומי. "אמא, למה את לא ילדה בגן ד'?". "כי אני כבר גדולה והייתי בגן" "אמא למה הולכים לגן בכל בוקר?" "כי כל בוקר הולכים לגן. ביום שישי לא תלך". עוד יומיים יום שישי. גורי בחוגים בבוקר. אחר כך הוא מתקלח שעתיים. אחר כך עושה כביסה. אחר כך ארוחת צהריים והוא הולך לישון עד שש וחצי בערב, אז אעיר אותו. "אתה יכול ללכת למכולת?" "בגדול כן" ואני לא שואלת מה בקטן כי בקטן אין לו כוח
