לאבא שלי יש סולם

אתמול בוציק נכנס איתי לשירותים ואמר לי "את יודעת מה אני הכי הכי אוהב? להיות איתך" ואז הוא ליווה אותי לחדר שאני ישנה בו ואמר לי שהוא אוהב אותי. "רגעים שהלב מתרחב" כך הפסיכולוגית עם חיוך הצ'שר המקומט.

השהייה אצל חמי וחמותי מתארכת. גורי מציב לי 'סולם הישגים' שאני צריכה לעמוד בו עד שנחזור הביתה אלא שזה סולם הישגים לא ריאלי כי חמי וחמתי עושים הרבה דברים שקשורים לטיפול בילדים "על הדרך" ואפילו אם אני עומדת בהיכון, אני לא מצליחה להחליף אותם. למשל, אני עם טומי וטומי זורק ספרים על הריצפה, אז מיד חמתי מזנקת ומכריחה אותו להרים ספר ספר. אני לא רוצה להכריח אותו להרים, אז זה נקרא שאני לא יודעת לשמור עליו לבד או בבוקר שהם מושיבים אותו על כיסא במטבח ומכינים לו מטרנה, אני לא יכולה להושיב אותו על אותו כיסא בזמן שאני מכינה מטרנה כי מישהו צריך לשמור עליו. בבית יש לנו כורסת תינוקות בדיוק לרגעים האלו. גם להידחף להכין מטרנה בזמן שהמטבח מלא באנשים זו תחושה לא נעימה או לשבת להקריא לבוציק סיפור בזמן שהוא אוכל ארוחת בוקר שזו שוב אותה בעיה של מטבח מלא באנשים. 

בקיצור, זה קשה להצטרף לשני מבוגרים די שתלטניים בטיפול בילדים וזה לא כל כך קל "לפטור אותם מחלק מהמטלות ואז הם ישמחו" כמו שגורי מתאר את זה. זה פשוט כל הזמן לעמוד בהיכון ואז להידחף, מה גם שטומי לא מפחד ממני כמו שהוא מפחד מהמבוגרים האחרים, אז הוא לא נענה לי שאני מבקשת ממנו לעזוב את החדרים (חמתי כל הזמן מחליטה שהכניסה לחדרים אחרים מלבד הסלון אסורה וטומי מאוד אוהב להתרוצץ). איתי יש פחות משמעת ויותר קשה לי להעסיק אותו. 

אז אני "אמא בהמתנה": יושבת על הספה ומחכה לרגע שיהיה צורך בעוד מבוגר, דבר שמרחיק את החזרה הביתה כי מבחינת גורי, עוד לא חזרתי לתפקוד מלא עם הילדים. הפסיכולוגית עם חיוך הצ'שר המקומט מסכימה איתי שאת התפקוד שלי צריך לבחון בבית, אבל גורי חושב שחזרה הביתה זאת קפיצה גדולה מדי. בגלל שגם אני לא כל כך רוצה לחזור הביתה לא אדבר איתו על זה, אבל הסולם שלו של "קודם תעזרי יותר בבוקר ותלמדי להעסיק אותם יותר אחרי הצהריים" תוקע אותנו בחולון לעוד הרבה זמן. אז הזמן שלי עם הילדים "מתווך" מאוד מאוד, אז בגלל זה אני רושמת כל מחווה של חיבה מצד בוציק שרואה אותי מבין חבקי הסולם, יושבת על הספה בהמתנה, בהמתנה. לזנק ולעזור, לזנק ולעזור. "חול תיפול. חול תיפול תיפול" כמו שאומר השיר מהגן של טומי. בעיה. 

* כותרת מתוך השיר 'אבא שלי' מאת תלמה אליגון רוז