החמור בעור החמור

חזרתי להיות בקשר עם י"ר, כלומר להתכתב במייל. מצד אחד, אני מצנזרת את עצמי במכתבים. נזהרת לא לקטר או להשתפך ויש בזה מן הזיוף, מצד שני, לא הרבה אנשים יחזרו מן הכפור להתכתב איתך בתדירות של מייל אחד ליום ואני כמו מקבץ הנדבות שבכניסה לסנטר: "ילדה טובה, יש לך שקל לתת, לאוכל לשבת?" שאנחנו תמיד צוחקים עליו שהוא מדען במכון ויצמן שהמציא שיקוי מיוחד להפוך למפגר בשביל לקבץ נדבות ולהשלים הכנסה. בכל פעם שאנחנו עוברים לידו אני אומרת לגורי בשקט: "אז מה, במכון ויצמן לא עובדים שישי וערבי חג? מה זה, שכונה?" זהו, פיה רעה הפכה אותי לאדם מאותגר חברתית ואף "ילדה טובה" לא שולחת לי מייל חוץ מי"ר, אז אני קצת מצנזרת את עצמי, אז מה, בשביל זה יש לי בלוג שרק בוטים קוראים בו.

אתמול היינו בספארי. אחותי ציפתה שכולנו נלך ביחד, אבל גורי התעכב ליד כל חיה עם רפתל ואחותי ובן הזוג שלה דהרו קדימה וסיפרו בדיחות פרטיות ככה שלא כל כך היה נעים להיות לידם. דוגמא למשל "מאמי אל תדאגי. אני אזרוק את *** לדובים" (הכנס כאן את שם הילד שלהם) ובמפגש עם כל בני הדודים שנערך ביום שישי כשהילד שלהם שיחק עם הורים אחרים הם אמרו שהם ישאירו אותו שם, כי הוא בחר בהורים אחרים וצריך לכבד את הבחירה שלו. עכשיו, זה מצחיק אותי, כמו כל הומור טאבו, אבל יש משהו לא נעים בלהקשיב להם, כמו חדירה לאינטימיות. כמו למשל שאחותי אומרת לילד שאבא שלו הוא כושי סמבו שנכנס מהחלון הביתה. אני מחייכת שאני כותבת את זה, אבל בזמן אמת זה נותן הרגשה של גלגל חמישי.

לא רק שלא היה נעים ללכת עם אחותי ובן הזוג שלה, אמא שלי לקחה את רפתל בידיים ורצה איתו מכלוב לכלוב בעוד אני נסחבת אחריהם עם העגלה שהועמסה בתיקים של כולם. מה הפלא שנהייתי "דובי לא לא" ולא היה לי כוח לכלום וכשאמא שלי שאלה אותי ברוב טקט, אם אני לא אוכלת כדי לא לרוץ לשירותים עניתי לה בטון של מתבגר בן 14: "אמא, תעזבי אותי בשקט". נו באמת, אם אני מפחדת ללכת לשירותים נראה לך שאני ארצה לדבר על זה? אבל אחר כך, כל המשפחה שלי הלכה הביתה ואנחנו נשארנו והלכנו לפינת ליטוף שהיו בה רק עיזים. היו שלוש עיזים ושלושה עובדים של הספארי ששמרו עליהן, כלומר על כל "עיזה" היה "עיזו", כך קוראים לעובד ספארי ששומר על עיזים (לא באמת. חבל שהלכתם לחפש את זה בוויקיפדיה). אחרי המבול, כלומר אחרי שהמשפחה שלי הלכה, ראינו עיזים, ראינו שפנים, ראינו תנין ואז נסענו "לאריות". בספארי יש יציאה "עם אריות" ויציאה "בלי אריות", כמו בחיים.