העולם הנסתר של הבוקר

כבר בערך חודש שעת הקימה שלי הולכת ומקדימה. היום קמתי בשבע. אף פעם לא חשבתי שאני אשאל בבית קפה "מתי אתם פותחים?" אבל זו שאלה שיצא לי לשאול כבר מספר פעמים. דברים שרואים כשקמים מוקדם: את שירי השכנה יורדת למטה בפיז'מה ורודה עם האי-פד ביד, יושבת על כורסת הנצרים שהיא הציבה באין גינה של הבניין שלנו. גם באחת עשרה בלילה היא יורדת עם האי-פד ועם הכלבה לשבת בפיז'מה על הכורסא המלוכלכת. באמצע היום היא ממש לובשת בגדים ולא יורדת לבד למטה כי אחרת הילדה צועקת לה מהמרפסת "אמא, תחזרי. אמא, תחזרי" והבועות באי-פד לא תפוצצנה את עצמן. צעצוע נחמד זה. חבל שאני נגד מן הבחינה האידיאולוגית. עוד מעט אני עושה כבלים. שבתי אל האנושות מן הכפור.

ארקפה פותחים רק בשמונה ובין כך הקפה שלהם נהיה לי חזק מדי. בסקואלה מכינים לי קפוצ'ינו בעוד כל הכיסאות הפוכים על השולחנות ומישהו מכבד את הריצפה באמצעות סרמטוט לח. בטארט מן ורובין עוד לא הוציאו לחם, רק מאפים מתוקים והחיים משתנים לאט, עקב בצד אגודל. התחלתי לחבב יותר את שירי ואת הפיז'מה הלא איכפתית שלה. קניתי מכנסיים עם המון רוכסנים וכיסים שהם בעצם טריינינג משוכלל ולבשתי אותם ארבעה ימים רצוף עם נעלי ההליכה מקמפר. אלו הבגדים הלא איכפתיים שלי. ככה מרגישים כשמפנים את המבט פנימה. 

אתמול פגשתי את שירי ברחוב והילדה הייתה נעולה בנעלי כלבלבים ושירי אמרה שזו הפעם הראשונה שהיא הסכימה לילדה לרדת החוצה בנעלי בית ושאלתי את הילדה "זה כיף, לרדת לרחוב בנעלי בית?" והילדה אמרה שלא, כי הן גדולות עליה ושירי אמרה שהילדה ראתה את הכלבלבים בנעליים ולא היה איכפת לה יותר מכלום. "כי בגיל הזה בוחרים לפי החמידות" אמרתי ושירי אמרה "פעם היא בחרה נעליים וכשהגענו הביתה, גיליתי שהיא נעלה אותם עם העיתונים בפנים. בפעם הבאה אני הולכת לקנות לה נעליים בלעדיה" ונזכרתי בסיפור שאמא שלי מספרת איך נתנו לה כסף בגיל ארבע ושלחו אותה לקנות נעליים לבד ואיך שאחותי אומרת שזה סיפור על הזנחה הורית ואז השכן מוציא את התאומים לגן.