המדף של הצבע לשיער הוא בצד השני של החנות!

צריך להרוג אנשים שמתבטאים באופן דו משמעי כאשר זה לא קשור לפילרטוט. בפילרטוט אבל, חייבים להיות דו משמעיים. דו המשמעות היא חלק מן ההגדרה. זה כמו פילנפיל שאוכל גם דבש וגם בלוטים וצריך לשים לו משני הסוגים במלכודת, אחרת הוא לא יפול בה עם שחר ביער ת"'ק הפרסאות (פעם הזנתי יער ת"ק הפרסאות ב- GPS והגעתי לאיזור הבמבות בסופר פארם שבדיזנגוף סנטר. בסוף כולם מגיעים לאיזור הבמבות בסופר פארם כי זה ליד איפה שמשלמים ועונים על השאלה "יש לך לייפ-סטייל?". נו באמת, אם היה לי לייפ סטייל, הייתי נועלת נעלי התעמלות עם שרוכים קרועים וקונה במבה באובר פרייס בבית מרקחת? חשבי בהיגיון!).

עוזרת הבית שלי היא אישה מאוד אלגנטית. היא לובשת טייץ רק לניקיונות, כי היא אומרת שרק אישה עם רגליים מאוד יפות יכולה ללבוש טייץ. בשבוע שעבר אחרי שהיא גמרה את המשמרת, פגשתי אותה בסנטר יוצאת מזארה (היא שאלתי אותי איפה יש מעילים יפים באורך הברך ואמרתי לה שאולי בזארה, כי כשהיא ניקתה הלכתי לעשות שם סיבוב שיעמום) והיא לא אמרה לי שלום. אולי בגלל שלבשתי טייץ בשילוב עם הנעליים עם השרוכים הקרועים מהפיסקה שעברה. להגנתי ייאמר שהייתי בדרך לחדר כושר.

ישנם שני חדרי כושר בסנטר: אחד עם "לייפ סטייל" שבו מתאמנים אנשים ממותגים ואחד שלא משנה מה לובשים בו, אף אחד לא מסתכל עליך ותמיד יהיה שם מישהו יותר מוזר ממך, כמו הזקנה עם הג'ואיש-אפרו שקוראת 'הארץ' על ההליכון, הגבר הנמוך שמדביק במסקינג-טייפ את הלפ-טופ שלו לאלפטיקל או מודי בר און. אנשים ממש מנצלים את התכונה הזאת של חדר הכושר, שאף אחד לא מסתכל עליך, ולובשים סרמטוטים ואז העוזרת שלהם לא אומרת להם שלום בסנטר, כי היא יותר אלגנטית מהם. אותה לא יתפסו לעולם באיזור הבמבות. היא מגיעה כולה אלגנטית לשעות שלה, מחליפה לבגדי ניקיון, שהם יותר יפים מרוב הבגדים שלי ואז היא אומרת לי "יובל," - ככה היא קוראת לי ואני חושבת שזה שם יותר מחמיא, אז אני לא מתקנת אותה אף פעם-  "לצבוע שיער אם לא רוצַה בעל שלךְ עוזבת אותך".

מיינד פלואידי, אגו פלואידי

אחותי אף פעם לא עונה כשאני מתקשרת, אז אני לא מתקשרת, אבל לפעמים צריך להשיב שיחה ואז מתחילות כל הצרות. ההיררכיה ביננו מבצבצת כמילוי כתום מתוך קרע במעיל סגול. משהו בסגוליות נקרע ורואים לנו את הכתום, את ה- "איש עומד מאחורי אישה יושבת" כאשר אני הוא האיש העומד, חפץ המציץ מחור המנעול על אנשים שנהנים.

ליום ההולדת קיבלתי ממנה את 'פו הדב' וה-'הבית בקרן פו' כרוכים יחדיו באופן מכוער בספר שנגנב מספרייה ציבורית על ידי חנות לספרים משומשים ואת 'עליזה בארץ הפלאות' בתרגום לילדים. מיותר לציין שיש לי את 'פו הדב' ואת 'הבית בקרן פו' בעטיפות המקוריות שלהן, במינט קונדישן. את 'פו הדב' קיבלתי מהדוד צבי כשהייתי ילדה וכשקראתי את ההקדשה:

לה
שלובי זרוע הולכים אנו ובאים
כריסטוף רובין ואני
לשים ספר זה בכפות ידייך
הגידי נא, את מופתעת?
הגידי נא, הטוב הוא בעינייך?
הגידי נא, הזהו דווקא שביקשת?
כי שלך הוא –
כי אנו אוהבים אותך

חשבתי כי הדוד צבי הוא שהדפיס את המילים על הכריכה. את 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' קראתי במהדורה המוערת של רנה ליטוין. אין לי הרבה עניין בספרים שנגנבו מספרייה ציבורית ובתרגום לילדים של אליס ואיכשהו הספרים נשכחו על הריצפה בחדר השינה מתחת לכביסה המלוכלכת, במן מחווה פאסיבית אגרסיבית שאינה משנה לאיש, חוץ מלמנקה שלי.

לאחר יום ההולדת שלה, אחותי קוננה שאיש לא השיב לה טובה על טובה ולא חגג לה את יום ההולדת שלה בהשקעה. אני, כשלעצמי, לא יכולתי "להשקיע" כי אחותי לא מאפשרת לי ליזום פגישות ביננו ואז היא יזמה פגישה, איזה חודש אחרי יום ההולדת המדובר. אני התנדבתי לבוא ברגל מהקליניקה של פ' ל-'לילוש' ובדרך עצרתי ב-'דניאלה להבי' ואמרתי שאני מחפשת ארנק לאחותי. תקציב? שאלה המוכרת. "בין ארבע מאות לחמש מאות ש"ח" עניתי כלאחר יד ואלוהים יודע שזה לא קשור לאחותי בכלל. היה שם גם איזה תיק זעיק באלף שלוש מאות ש"ח שכמעט קניתי. אני בדרך כלל לא קונה כלום, אבל כשאני מגהצת את האשראי, השד צריך לשמור אותי.

אחר כך לקחתי את האריזה המפונפנת, העדויה סרטים והלכתי במורד דיזנגוף עד לפרישמן בואכה לילוש. אחותי ישבה שם עם איזה סיידר חם שהעלה נינוח מעולה ושיחקה בסמארטפון. אני הזמנתי לזניה. היא הזמינה מרק. המלצר פילרטט איתה. אני הייתי שקופה כבדולח והאור עבר דרכי בדרכו מן הארץ האביונה לארץ האחרת, הטובה ממנה. הדברים הרגילים. נתתי לה את הארנק. היא לא משתמשת בדברים מעור. אז תחליפי במשהו מבד. יש להם (אין להם) המון דברים מבד, הוספתי בידענות (ותצטרכי להוסיף רק עוד אלף שקל). הוספתי לכרסם בלזניה. אחר כך שילמתי על הארוחה והוצאתי עוד שטר של מאה שקלים, כי אני כאילו חייבת לה על המתנה של אמא. אחותי בדיוק אמרה "זה כל כך טוב להיפגש עם מישהו שאוהב אותי. רגע, למה זרקת עלי עכשיו שטר של מאה שקל?"

אוי, "אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש". המיינד שלי במצב כל כך פלואידי כאשר אני איתה. אחר כך עליתי איתה לדירה שלה ברחוב שטנד "כדי להוציא את הכלבה" ו- "הוצאנו את הכלבה". הייתי נסחבת אחריה לכל מקום כמו בובת סרמטוטים ואני אפילו לא יודעת למה. הרבה מפענוח העצמי שלי טמון בפיענוח השאלה הזו. עד אז היא תמשיך לסנן אותי בטלפון למרות שאני בכלל לא מתקשרת אליה.

'איש עומד מאחורי אישה יושבת' הוא ספרו של חנוך לוין. 'חפץ' הוא מחזה מאת חנוך לוין.

"ארץ אביונה" מתוך 'משירי ארץ אהבתי' של לאה גולדברג.

·  
"אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש" מתוך השיר 'תפילת יום הולדת' לתרצה אתר.