לפעמים דברים מזמינים תיקון, כי למה לדבר בקול אחד, אם אפשר לדבר בשני קולות, או בקול אחד ללחוש ובשני לצעוק. ראיתי פעם מזמן, בשבוע שעבר, סרט על אישה אחת שהיו לה חמש עשרה אישיויות, ואישיות אחת הייתה של ילד שיודע לקלוע כדור לסל ממחצית המגרש בזריקה לאחור והוא כל הזמן הוריד את העגילים מהאוזניים שלו/שלה והופתע לראות אישה מזדקנת במראה. גם אני יום אחד אופתע לראות אישה מזדקנת במראה וזה בלי לדעת לקלוע לסל.
בשנות השבעים, לכולם היה בבית את הספר 'הנשיקה שהלכה לאיבוד' שזה ספר סיפורים חינוכי לילדים והיה שם את הסיפור 'כועס אבל אוהב', אבל זה לא מתאים לתבנית הזאת, של הילד שתקע מזלג לתוך השקע של החשמל וקיבל פליק חינוכי בטוסיק, כי בניגוד לריימונד קארבר, אנחנו לא ממש יודעים על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על אהבה ולאף אחד אין זכות לכעוס על אף אחד בדיאדה שלא קיימת ואף פעם לא הייתה קיימת ואף פעם לא תהיה קיימת, כי בין שתי נקודות עובר רק קו אחד, אבל קווים מקבילים אף פעם לא נפגשים, אפילו אם הם עוברים בערב בהיר אחד באותו רחוב בשעות שונות.
לפעמים דברים מזמינים תיקון, כי למה לדבר בקול אחד, אם אפשר לדבר בשני קולות, או בקול אחד ללחוש ובשני לשתוק. לפעמים אין לך מה לתת ולפעמים אתה נותן את מה שיש לך והנתינה מאיינת אותך, אלתרמן קרא לזה "מעוניי הרב שקדים וצימוקים" ורחל: "כל שיד העצב לא עקרה משורש וקדים הזעם לא שדף עוד בי". העולל כגפן, שארית הרחש ואשלח מנחה לך, מזמרת ליבי? לא היום. לא עכשיו. תרמנו במשרד.
בשנות השבעים, לכולם היה בבית את הספר 'הנשיקה שהלכה לאיבוד' שזה ספר סיפורים חינוכי לילדים והיה שם את הסיפור 'כועס אבל אוהב', אבל זה לא מתאים לתבנית הזאת, של הילד שתקע מזלג לתוך השקע של החשמל וקיבל פליק חינוכי בטוסיק, כי בניגוד לריימונד קארבר, אנחנו לא ממש יודעים על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על אהבה ולאף אחד אין זכות לכעוס על אף אחד בדיאדה שלא קיימת ואף פעם לא הייתה קיימת ואף פעם לא תהיה קיימת, כי בין שתי נקודות עובר רק קו אחד, אבל קווים מקבילים אף פעם לא נפגשים, אפילו אם הם עוברים בערב בהיר אחד באותו רחוב בשעות שונות.
לפעמים דברים מזמינים תיקון, כי למה לדבר בקול אחד, אם אפשר לדבר בשני קולות, או בקול אחד ללחוש ובשני לשתוק. לפעמים אין לך מה לתת ולפעמים אתה נותן את מה שיש לך והנתינה מאיינת אותך, אלתרמן קרא לזה "מעוניי הרב שקדים וצימוקים" ורחל: "כל שיד העצב לא עקרה משורש וקדים הזעם לא שדף עוד בי". העולל כגפן, שארית הרחש ואשלח מנחה לך, מזמרת ליבי? לא היום. לא עכשיו. תרמנו במשרד.
